האם לצליל יש משמעות?

22/3/08

בהרצאה שנשאה באוניברסיטת תל-אביב סיפרה הסופרת והמתרגמת רינה ליטוין על עבודתה בתרגום מחזות קלאסיים, והסבירה את ייחודה של לשון התיאטרון. לצורך כך הגדירה מאפיין עיקרי של השירה הלירית – אחדות בלתי נפרדת של משמעות וצליל. על הקשר בין צליל למשמעות נכתב רבות. זכורות לי שתי אמירות של הבלשן רומאן יאקובסון: "הפונקציה הפואטית הדומיננטית היא משיכת תשומת הלב למבע השירי כתכלית לעצמה"; "השלכת עקרון הדמיון מציר הברירה אל ציר הצירוף לצורך יצירת שוויון ערך כתחבולה הבונה את הרצף". דוגמה מעניינת לכך מצאתי אצל גולש אנונימי באינטרנט:  "רוצח בחצרות הצורחים כי נחרץ דינם מול צריח צחור למות".

לפיכך, ליטוין סבורה כי תרגום קלאסיקה המחמיץ את מישור הצליל מחמיץ את הפונקציה העיקרית שלו. כאשר אין ביכולה של ליטוין להעביר אל התרגום את רובד המצלול בשלמותו היא מפענחת את הפונקציות שלו: משרת אקספוזיציה, מייצג דהרת קרב, מסמן השהיה דרמטית, יוצר אפקט של מהירות וכו'. לאחר הפענוח הפונקציונאלי  היא מעניקה לקטע הרלוונטי את האקוויוולנטים למצלול בדמות תכונות מפצות: אסוננס במקום חרוז (חזרה על אותן תנועות באמצעות עיצורים שונים – למשל, טָלֶה רָעֵב), דמיון צלילי חלקי, קצב באמצעות הטעמות, אוצר מילים ורמת סגנון שהולמים את הסיטואציה המיוחדת, וכו'.

לדעתה, מתרגם שירה צריך להיות משורר בעצמו, כי רק משוררים יודעים את סוד הדחיסות של השירה – מיטב המילים במיטב סדרן. העיקרון הזה פועל גם בשירת התיאטרון. הטקסט הוא התשתית, והעושר האמנותי נקבע על פי הקשר שבין הצליל למשמעות, בין הצליל לתנועה, בין הדימוי והמטאפורה לתפאורה. ככל שהקשרים ביניהם הדוקים ומפותלים, כך גוברת הדחיסות ונוצרת שירת התיאטרון. אבל שירה זו, בניגוד לשירה הלירית, מתוחמת בזמן קצוב.

לפני שנים רבות פרסמתי ספרון שירים בהוצאת עקד (אז בער בי עדיין ניצוץ השירה, ומאז כבה).  המו"ל איתמר יעוז-קסט הציע לי לתרגם מאנגלית שירים של צעירה ישראלית שגדלה בארה"ב. נעניתי להצעה, אך ספר שיריה לא ראה אור מעולם. לאחר שנים אחדות נפגשנו באוניברסיטה. היא למדה ספרות אנגלית. שאלתי אותה מדוע השירים לא ראו אור, והיא ענתה: "אחרי שקראתי את התרגום שלך הבנתי שאני לא משוררת". דבריה היו אמורים להחמיא לי, אך למעשה הם נחוו אצלי כפגיעה שליוותה אותי זמן רב. הרגשתי אחראית על ניפוץ חלומות המשוררוּת שלה. אני מקווה שהיא הגשימה חלומות אחרים.

מישור הצליל מרכזי ב"לוליטה" מאת נבוקוב. היצירה הזו נחשבת ל"רומן שירי". יש שני תרגומים לעברית. התרגום הראשון (של יוסף ורהפטיג) התעלם מכל הרובד הצלילי של הטקסט, ותרגם רק את מישור התוכן, ואילו המתרגמת השנייה (דבורה שטיינהארט) כאילו "התחרתה" בנקובוב והעבירה את כל המשחקיות של הטקסט, ולעתים אף במחיר הקבילות של הפתרונות בעברית. הנה דוגמה קטנה: "פילולות הפלא של פפה" – Papa's purple pills, ובתרגום הראשון: "גלולותיו הסגולות של אבא"…

על שאלת כותרת הפוסט הזה (האם לצליל יש משמעות?) עונה המשורר והסופר יצחק לאור כך: "לפעמים יש ולפעמים אין, כי רק בשירה יש לצליל משמעות, והמשמעות הזאת בלתי אפשרית להשגה מילולית אחרת, זולת במלות השיר, משום שהיא חד-פעמית, מותכת בצירוף חד-פעמי, בחרוז או במתח שבין שורה לשורה, ולכן קשה לקרוא לה משמעות משום שמשמעות צריכה להימצא הרי במילון, ואת המשמעות של הצירוף החד-פעמי אי-אפשר ללכוד לתוך שום מילון".

מודעות פרסומת

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: