המוות שלו נחרת בי כמו זעקה

dalya_virtsberg

וירצברג–רופא. לסגור מעגל צילום: ריקי גרין

בילי בסרגליק   23.04.2009

ברגע אחד זה מכה בי. כשאנחנו יושבות האחת מול השנייה בערב יום השואה בבית הקפה ומדברות על התופת שהייתה שם. שתי נשים, דור שני לשואה, והנה אנחנו חופשיות ויכולות לספר ולתעד את הזוועה. זאת, כדי שלעולם לא נשכח ולא נאפשר לה לחזור שנית. ומתוך כל הייסורים צמחה עדנה.

אני יושבת מול דליה וירצברג-רופא (51), בתו של בני וירצברג ז"ל, שניצל מספר פעמים מהמוות בתקופת השואה, אבל לבסוף התאבד דווקא בארץ ישראל, כשהוא חופשי. אבל לא חופשי מהזיכרונות.

דליה וירצברג-רופא, עורכת ספרים, שעושה את התזה שלה על משנתו של הפסיכואנליטיקאי ז'אק לאקאן, תושבת רמת השרון, לא נותנת להיסטוריה של אביה להיעלם על מדף פרטי, אלא שמה לעצמה למטרה לחשוף ברבים את סיפורו של אביה, ובו תיעוד חייו הבלתי אפשרי כאסיר באושוויץ וכלוחם בארץ ישראל, דבר שלא הצליח לעשות בחייו – מה שגרם לטענתה להתאבדותו.

בהיותה בת עשר, מספר חודשים אחרי שיצא לאור ספרו של אביה "מגיא ההריגה לשער הגיא", בעוד היא נמצאת בבית עם אמה, רחל לוחמת פלמ"ח בעברה, ועם אחיה המוזיקאי אילן וירצברג שהיה אז בן 17, נשמעה ירייה מחדר סמוך. "רצנו למקור הרעש", היא מספרת, "וראינו את אבי שוכב, אקדח בידו הימנית, ראשו מנופץ והוא מתבוסס בדמו. המוות שלו נחרת בי כאיזו זעקה שלא הפסיקה להדהד בי. והזעקה הזו היא מעין צוואה: לממש את מה שהוא לא הצליח לעשות.

"כל מה שאני עושה היום, בהוצאה מחדש של הספר שכתב אז, הוא להשמיע את קולו של אבי ולהעביר את המסרים שלו. יש כאן בעצם תיקון. מובן מאליו שהתיקון הוא בראש וראשונה ביני לביני, אך במובן מסוים אני מרגישה שאני מתקנת גם לו".

בסיפור של האב וירצברג מופיעות כל המילים האיומות בזיכרון הקולקטיבי שלנו: ד"ר יוזף מנגלה, אס.אס, אושוויץ, צעדת המוות, ונער אחד שיכול היה להכול, והגיע לארץ ישראל והפך ללוחם ואחר כך ליערן שאף היה ממונה על חקר הייעור באזור הדרום, והקים בית בישראל, שצלילי מוזיקה נשמעו בין כתליו.

שליח של מנגלה

בהיותו נער בן 14 נשלח וירצברג עם אמו ואביו לאושוויץ לאחר שנעקרו מהגטו בסוסנוביץ. המשפחה הייתה אמידה ובני היה בן יחיד ומפונק. אמו נרצחה מיד עם הגיעם למחנה. כשרצו לקחת גם את אביו, נעמד בני הנער על רגליו, ובגרמנית טובה ובאומץ רב, הוא ביקש מקצין האס.אס להשאיר את אביו. הקצין, כך התברר, היה מלאך המוות בכבודו ובעצמו: ד"ר יוזף מנגלה, שנענה לו, ובני הפך לנער השליח ולמשרת האישי של ד"ר מנגלה. הוא צחצח את נעליו, רץ בשליחויות שונות עבורו והיה עד לכל מה שהתרחש בין כותלי בית החולים שבו ביצע ד"ר מנגלה ניסויים איומים ביהודים.

לימים תיעד זאת בספרו שיצא לאור בשנת 1967, וכעת בזכות בתו יוצא לאור שנית, וכך כתב אודות המראות שראו עיניו: "נכנסתי לאולם החולים וניסיתי לדובב מישהו מבין אלה שנותח, אך לשווא. לא היה בכוחם להוציא הגה מפיהם. כעבור זמן רב, כשהחלו להתאושש, התברר שלכולם תחבושת מתחת לבטן ומעל לאבר המין. עתה היה ברור מה שאירע: לכל אחד הוצא אשך אחד או שניהם…

"נקראתי להיכנס לחדר הניתוחים. אחרון הצעירים שכב על השולחן בעיניים פקוחות; הניתוח נערך בו בהרדמה מקומית. עכשיו הבנתי פשר הזעקות, והשתיקות המוזרות שלאחר מכן: זקיפי אס.אס סובבו במעגל את שולחן-הניתוח כשלועי אקדחיהם מכוונים אל עבר המנותח. הם נראו כנהנים ממחזה מרתק. הצצתי בפניו של ד"ר מנגלה: הייתה בו שלווה; נראה היה כמבצע ניתוח הומאני להצלת חיי אדם…".

"מנגלה", כותבת דליה במאמר שחיברה, "נטה חסד לאבי שהיה נער אינטליגנטי וחנני, וביסס את מעמדו בקרב "בעלי התפקידים". אבי מביא בספרו תמונה חיה ומפורטת של הקאפוס, של זונות המחנה, של נערים ששימשו בלית ברירה כמאהבים, של מסיבות בעלי התפקידים, ובמקביל המשיכו הסלקציות ותאי הגזים לפעול במלוא עוזם.

"אבי היה קרוע בין חייו הכפולים במחנה ההשמדה. לבו נחמץ בקרבו למראה אביו הגווע ברעב ומתענה בעבודת פרך. יחסי אב ובן התהפכו במציאות הכאוטית של אושוויץ: הבן הפך להיות לתומך, ללוחם, למנהיג התא המשפחתי הקטן, ואילו האב שקע בהדרגה בפסיביות. אבי ניצל את מעמדו והשתדל אצל ד"ר מנגלה, וכך הצליח לחלץ את אביו משלוש סלקציות. ב'צעדת המוות' כשל האב, ולאחר שפסק מלכת, נורה לעיניו".

וכך כותב וירצברג האב בספרו אודות האירוע המכונן: "יהודים סחבוני, ואני – ראשי מופנה לעבר אבא. הדהדה ירייה, ראיתי להבה פורצת מלוע רובהו של הזקיף. אבא צנח ומת, מתבוסס בדמו…! כבדו ממני הדברים מלהיזכר בהם ולתארם. כל שאני זוכר – זו הצמרמורת שאחזתני, העווית שתקפתני, ושיהודים אחזו בי כל הזמן והפצירו בי להמשיך, לבל אתמוטט. המשכתי ללכת; אך תמונת הרג אבי לא הרפתה ממני לרגע … מחזה זה מלווה אותי עד עצם כתיבת השורות האלה".

מה סיפר לך אביך אודות השואה?

"הוא לא סיפר לי כלום. כשהוא מת הייתי בת עשר ולילדה קטנה לא מספרים. הוא גם לא סיפר כלום לאחי שמבוגר ממני בשש שנים וחצי. הוא לא דיבר על זה. בספר הוא כתב בצורה מאוד חשופה, מטלטלת ואמיתית. רק אחרי שאבי נפטר קראתי את הספר כשהייתי בת אחת עשרה לערך. לילדה בגיל כזה, שעוד לא מכירה את ההיסטוריה ואת תמונת העולם, בחוויה שלי, זה כאילו שאבי היה מעורב בסיפור חיים מיוחד והרואי.

"החשיפה שלי לספר בגיל כה צעיר פיתחה אצלי למשך תקופה ממושכת בולמוס שואה. כיליתי מדפים שלמים של ספרות שואה בצורה כמעט אובססיבית. צרכתי שואה בכל המדיות, בניסיון להבין את כל מה שעבר, ניסיון ליצור עם אבי קשר כי לא הייתה לי שום דרך אחרת לעולם שלו. השואה בדיעבד היא זו שגרמה למותו, כי כמה חודשים אחרי יציאת הספר הוא שם קץ לחייו. הרב של באר שבע שהסכים שהוא לא ייקבר מחוץ לגדר אמר: 'אייכמן הרג אותו לפני 25 שנים, אבל רק עכשיו קיבלנו את גופתו"'.

מדוע את קושרת את החלטתו לסיים את חייו ליציאת הספר לאור?

"החברה הישראלית התייחסה לניצולי השואה מתוך דעות קדומות וזלזול; קראו להם סבונים, אמרו שהם הלכו כצאן לטבח, שהם גלותיים. היו לאבי מסרים חשובים מאוד לחברה הישראלית. הוא רצה לתקן את התפיסות השגויות. רצה להוכיח שלהשמדה הפיזית קדמה השמדה נפשית, שבאופן הדרגתי הנאצים דיכאו את צלם האדם.

"למשל, הוא מתאר את קורותיהם מליל הבדולח ב-1938. אביו היה סוחר בהמבורג, ובבוקר הוא גילה את חלון הראווה מנופץ ונכתב עליו: 'חזיר יהודי, אל תקנו פה,' ועד שהם הגיעו למחנה, מה שלקח ארבע שנים, הם חוו רדיפות בגטו וחיים בפחד מתמיד ואקציות ברחובות. זה היה תהליך הדרגתי שבו אנשים חיו בפחד מתמיד ובאי ודאות.

"כל המטרות שהיו לאבי בכתיבת הספר נכשלו כישלון חרוץ, מאחר שספרו נבלע בגל אלבומי הניצחון של מלחמת ששת הימים. עיתוי יציאת הספר היה אומלל, והספר לא זכה לשום תהודה, דבר שגרם לאבי מפח נפש עצום שהפך לדיכאון.

"נאווה סמל הסופרת, דור שני לשואה, מספרת שהניצולים טמנו את כל זיכרונותיהם בכספת כדי להמשיך ולבנות את חייהם. אלה שבחרו לפתוח את הכספת ולנגוע בחומרים הקשים מוקדם מדי, שילמו על כך לעתים קרובות בחייהם, כלומר התאבדו. פרימו לוי למשל הוא הדוגמה הידועה, אבל אני שומעת עוד ועוד סיפורים כאלו. אבי החל לכתוב את הספר בעקבות משפט אייכמן, 15 שנים אחרי שיצא מהמחנות".

 תמונה 007  

משפחת וירצברג, דצמבר 67', שמונה חודשים לפני ההתאבדות

 

כיצד התנהלו החיים בבית אחרי שאביך שם קץ לחייו?

"אילן אחי כמעט לא היה בבית. הייתה לו להקה והוא הופיע ועשה חזרות. אמי הייתה שנה שרויה בדיכאון ואני הייתי אמא של אמא בגיל עשר וחצי. אחר כך העניינים כביכול חזרו למסלולם. מה שמדהים הוא שבשנות ה-60 בבאר שבע לא היה אף אחד שידאג שאעבור טיפול פסיכולוגי. היום לא היו נותנים לזה לקרות, ולי התפוצצה פצצת אטום בתוך הבית. אני שילמתי מחיר נפשי כבד וסבלתי מאי אלו משברים".

דליה קושרת את נישואיה המאוחרים יחסית, בגיל 42, להיסטוריה של חייה: "לא הייתי בשלה רגשית. הטראומה האיומה ההיא גרמה כנראה באיזשהו מקום לקיבעון, ולקח לי הרבה שנים להצליח לגדול".

אחיך המוזיקאי אילן כתב על זה שירים?

"כן. יש שיר אחד בתוך האלבום שנקרא 'מה שנשאר' בשם זה והוא כותב על אבא שלנו".

עשר שנים שאת מנסה להוציא שוב את ספרו של אביך. מדוע זה לקח כל כך הרבה זמן?

"כי התעקשתי לא לממן את הוצאת הספר בעצמי, כי חשבתי שהספר מספיק חשוב והוא זוכה להערכה מאוד גבוהה מצד חוקרי שואה וגם מצד קוראים. שילמתי כבר מחיר נפשי והייתי אמביוולנטית ביחס לאבי. מצד אחד הייתי מלאת חמלה לגורלו הטראגי, ומצד שני כעסתי עליו מאוד שחיבל בחיי. לכן התקשיתי להוציא על זה כסף.

"אז עשר שנים ניסיתי לגייס כסף. יד ושם דחו אותי תחילה על הסף. אמרו שאינם תומכים בספרים שכבר ראו אור. לבסוף מקום עבודתו של אבי: הקרן הקיימת לישראל, נתנה כסף ומצאתי מו"ל הגון ישראל כרמל מהוצאת 'כרמל', ויד ושם שנתנו משהו לבסוף ואני הוספתי".

מה מסקנותיך לגבי דור שני?

"אני טוענת שהמציאות מוכיחה שבמקרים רבים מאוד המטענים הקשים עברו מדור אחד למשנהו".

וירצברג-רופא נשואה לצביאל רופא, מרצה וסופר, שהוביל את תנועת המתמודדים בתחום בריאות הנפש. נכה צה"ל על רקע נפשי, שמשנת 1993 חשף ברבים את סיפורו האישי, שכלל פגיעה נפשית במהלך שירותו הצבאי, ומאז ייסד את תנועת הצרכנים בתחום בריאות הנפש ועל כך קיבל את אות "בזכות" במשכן הכנסת ב-2001" .

נראה שלבסוף התחברת לבן זוג שחווה דיכאון בעברו ועיבד והוציא לאור את סיפורו. אני רואה איזו זיקה בן הסיפור של בן זוגך לסיפורו של אביך. האם זה נכון?

"הזיקה היא גדולה יותר ממה שאת חושבת, כי צביאל ביצע ניסיון התאבדות שלמרבה המזל נכשל בזמן השירות הצבאי. הוא דרך את נשקו והצמיד אותו לראשו, אבל אז נכנסו לאוהל כמה חבר'ה והוא הוריד את הנשק".

האם זה סוג של תיקון?

"כן. ייתכן מאוד שאני אומרת לעצמי, שאם את אבי לא הצלחתי להציל, אולי אני אציל אותו, והאמת שלמעשה הוא מציל אותי וזה פועל הדדית".

האהבה מצילה אתכם?

"אני מסכימה עם האמירה של להקת החיפושיות – All You Need is Love".


 
מודעות פרסומת

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: