זכרם לא יסוף מזרעם

siyur

4/8/08

22 ביולי 2008 – יום שלישי. השעון המעורר מצלצל ב-4:30 בבוקר, ואני מזנקת מהמיטה. ב-5:53 אני כבר על הרכבת הישירה לבאר-שבע. ההיסטוריונית פרופ' חנה יבלונקה מחכה לי בתחנת אוניברסיטת בן גוריון, ואנחנו הולכות לקפיטריה לשתות קפה ולחלוק קרואסון שקדים. ב-8:00 אנו נפגשות בנקודת האיסוף בבניין 72 עם תלמידיה מכיתת ה-MA. ב-8:30 אנחנו נכנסים לכמה מכוניות פרטיות של הסטודנטים, והיידה – יוצאים לסיור.  

כמה מילות רקע: הסיור נערך במסגרת לימוד הקורס "ניצולי השואה בישראל – ממהגרים לישראלים". המחקר לא נטה לעסוק בקבוצה זאת, והקורס מתחקה אחר תהליך היטמעותם של הניצולים בחברה הישראלית בהקשרים תרבותיים, דמוגרפיים וכלכליים.

התחנה הראשונה בסיור היא בית הכנסת ע"ש קדושי אושוויץ בשכונה ד'.  מארח אותנו שם חבד"ניק חביב ושמו ר' משה דיקשטיין. הוא הילך עלינו קסם בסיפור אנקדוטות מהווי בית הכנסת שבו התפלל אביו ז"ל. כמו כן, סיפר לנו על חוויותיו כבן של ניצולים. בהומור עצמי נוגע ללב סיפר על שלל "תסביכים" שנחל ועל דרכי התמודדותו איתם. היו לא מעט רגעים שבהם צחקנו והתעצַבְנו כאחד. דיקשטיין הצר באוזנינו מאוד על כך שלא תיעד את סיפור חייו של אביו ז"ל. בסוף הביקור הראיתי לו את הספר שבו תיעד אבי ז"ל את חייו, אבל חסכתי מהאיש הטוב הזה את סיפור אחריתו הקשה.  במסגרת דקה אחת של שיחה קלה בינינו זה פשוט לא התאים.

התחנה השנייה הייתה בית כנסת הסמוך  ע"ש קדושי יאסי וטרנסניסטריה. המקום  שינה את ייעודו והפך לבית מדרש ללימוד תורה, משנה וקבלה. הוא שופץ מהיסוד ונראה מרשים ביותר. שם שמענו את סיפורה של אחת התלמידות שהייתה ילדה בזמן המלחמה. היא סיפרה על ביקור שערכה בבית ילדותה, ואיך חששו הדיירים הנוכחיים שהיא באה לתבוע את זכותה על הבית. חששם היה חסר יסוד.

תחנה נוספת הייתה בבית הכנסת ע"ש שארית הפלֵטה, ולאחר מכן הגיעה השעה שהייתה גולת הכותרת של הסיור מבחינתי: ביקור בבית הקברות הישן של באר שבע באנדרטה לזכר אבי.

412

שם קראתי מספרו "מגיא ההריגה לשער הגיא" קטע לפי בחירתי, וסיפרתי להם עליו ועל סופו הטרגי. גם פרופ' יבלונקה (חנה בשבילי) קראה שני קטעים קצרים מהספר, ואף סיפרה להם על אחי המוזיקאי אילן. "אילן וירצברג? שאלה בהפתעה אחת התלמידות. הייתי המורה שלו לצרפתית בתיכון!"

המעמד כולו ריגש אותי מאוד והזכיר לי את החוויה שחוויתי בעצרת בלוחמי הגטאותאבי האומלל, הכושל והדחוי (אבל גם הרָגיש, האמיץ וההרואי) – שלקה בדיכאון כבד לאחר שספרו נבלע בגל אלבומי הניצחון בעקבות מלחמת ששת הימים, וששלח יד בנפשו כשהוא מובס, מאוכזב ומסויט – מוצא את דרכו חזרה למרכז השיח על הישראליוּת, שהייתה עבורו משאת נפש.

את הסיור סיימנו בבית יד לבנים, שבפתחו ניצבת האנדרטה לזכר קורבנות השואה. בצד אחד של האנדרטה המרשימה נכתב הפסוק "וזכרם לא יסוף מזרעם" (מגילת אסתר, ט', כ"ח). תמונת האנדרטה לעיל.

היום 4 באוגוסט 2008. ב-4 באוגוסט 1968, עשרה באב תשכ"ח – היום לפני 40 שנה – הלך אבי בני וירצברג לעולמו. רשומה זו נכתבה  לזכרו.

זכרו לא יסוף ממני.

מודעות פרסומת

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: