קשר השתיקה

1/6/08

 לנוכח התמונות הקשות בתוכנית 'כלבוטק' ששודרה בחודש שעבר היו שאמרו שאי אפשר לעבור על כך לסדר היום, אבל הבעיה היא שכבר 60 שנה עוברים על כך לסדר היום. אין  מדובר בחריגות נדירות אלא בהלך רוח כללי של הצוותים הסעודיים במוסדות הפסיכיאטריים. גם כשמעשיהם אינם כה קיצוניים וחמורים הם מתאפיינים במה שאני מכנה מיקרו-אלימות. את יחידי הסגולה, בעלי החמלה, קשה מאוד למצוא, וגם הם שותפים לקשר השתיקה.

המושג מיקרו-אלימות מתאר את ההשפלה והדיכוי שאינם מצטלמים. אלה מתבטאים בהיעדר יחס, באדישות, בניכור וביחס מזלזל ומבזה. כאשר חולה מתלוננת על הטרדה מינית מצד חולה אחר, והאחות הספונה לה בתחנת האחות אף אינה מרימה את עיניה מהניירת שמולה זו מיקרו-אלימות. כשאח מזרז קבוצת חולים לעבר חדר האוכל כאילו דפק בעדר בהמות – זו מיקרו-אלימות.

התנהגות כזאת, וחמורה מזו בהרבה, מקלפת מאנשים את צלם האנוש, כאילו היו פסולת-אדם, ומותירה צלקות שרישומן ניכר גם לאחר שחולפים אימי החולי עצמו.

מה שהכי נורא זה שעוברים על כך בשתיקה. בשנים 2003-2002 נערך סקר מקיף מטעם משרד הבריאות עצמו ב-17 מוסדות פסיכיאטריים. אתם לא תאמינו לי עד שתקראו זאת בעצמכם בעיתון "הארץ". הנה, להלן תחת הכותרת דו"ח: אווירת פחד וטיפול כושל בבתי"ח פסיכיאטריים, קטע קצר:

"תוצאות הסקר לגבי כל אחד מבתי החולים הפסיכיאטריים מוסתרות לא רק משר הבריאות דני נוה וממנכ"ל משרדו הפרופ' אבי ישראלי, אלא אפילו מהד"ר אלכסנדר גרינשפון, ראש שירותי בריאות הנפש במשרד הבריאות. זאת בעקבות ההחלטה של הנהלת המשרד ב-2002 (בראשות הד"ר בועז לב, אז מנכ"ל המשרד) להיענות לדרישה של איגוד מנהלי בתי החולים הפסיכיאטריים וההסתדרות הרפואית שהסקר יתקיים רק בתנאי שתוצאותיו לפי בתי חולים לא ייחשפו אפילו בפני המשרד עצמו. בעקבות זאת המשרד אינו מסוגל לערוך בקרה אפילו על אותם בתי חולים שבהם נמצאו ממצאים קשים על יחס מחפיר לחולים".

כלומר, הטיוח מגיע עד הרמה הגבוהה ביותר בצמרת משרד הבריאות. מובן מאליו שאין לצפות לפחות מטיוח מלא של התלונות העולות מהשטח. אנא קראו את הכתבה הבאה שבה מדווח "הארץ" כי תלונות של נפגעי נפש על התעללות והזנחה מצד הצוות בבתי החולים הפסיכיאטריים אינן  זוכות להתייחסות: "בגלל שאנחנו נתפסים כ'פסיכים', אף אחד לא מקשיב לנו".

אני שמחה לציין שגם ב"דה מרקר" התפרסמה כתבה חשובה על המחדל החמור שבהיעדר בקרה. הנה קטע קצר: "לכל בתי החולים הממשלתיים בישראל אין ולו מבקר פנים אחד […] לשם ההמחשה: בקופת חולים כללית פועלים 30 מבקרי פנים, וקופת חולים כללית היא בכל זאת סוג של ארגון פרטי ולא משרד ממשלתי".

ההצעה שלנו לפתרון המצב היא פשוטה ואינה כרוכה במימון: מתן זכות בחירה לחולה לגבי מקום האשפוז. ברפואה הכללית יש לחולה מידה רבה של בחירה. החולים הפסיכיאטריים מופלים לרעה, וכתובת המגורים שלהם היא עקרון-אשפוז קשיח שאין חורגים ממנו בשום מקרה. כך הופך כל בית חולים למונופול באזורו. מהחולים נשללת זכות הבחירה, הם חולים "שבויים", ותנאי האשפוז גרועים בהתאם.

והרי כתבה שהתפרסמה 4 שנים אחרי הפוסט שאותו אתם קוראים כרגע: "עתירה: לאפשר לפגועי הנפש לבחור את המוסד בו יאושפזו". 

השורש שממנו נובעת הרעה כולה הוא הסטיגמה הקשה כלפי התחום בכלל וכלפי נפגעי הנפש בפרט. תארו לעצמכם שכל פעם היו מציינים את צבע עיניו הירוק של אדם שביצע פשע. עד מהרה היינו כולנו משוכנעים שבעלי עיניים ירוקות הם פושעים מועדים. כך, כל פעם שנפגע נפש מעורב בפשע מציינים את עברו הפסיכיאטרי. שאלו את עצמכם כמה מקרי פשע נעשים על ידי אנשים שאינם מוגדרים כחולים? בתי הסוהר מלאים בעבריינים שפויים לגמרי. יחסית למשקלם באוכלוסייה נפגעי הנפש לא מבצעים פשעים רבים יותר מאלה שאינם מתויגים.

ולקינוח, קראו את הכתבה הזאת המספרת כי חמישית מהציבור בארץ מצהירים כי לא יישבו באוטובוס סמוך לנפגע נפש ולא יגורו לידו. חמישית מהציבור שכמותכם, הייתם מתים לשבת לידי!

* מאמר חדש של צביאל רופא (האיש שאתי) בנושא זה בכתב העת אימגו.

מודעות פרסומת

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: