פיגורציה תרבותית, הביטוס, רפרטואר והצגת העצמי

Phenomene

Remedios Varo

31/7/09

פיגורציה תרבותית היא מונח שטבע הסוציולוג נורברט אליאס (1897-1990): זו מערכת חברתית המורכבת מקבוצות, שבהן פועלים הפרטים לפי עיקרון של קונפליקט לצד שיתוף פעולה. מושג הפיגורציה (או הקונפיגורציה) נועד להרחיב שתי תפיסות הפוכות: הגישה הסטרוקטורליסטית שבה קודמים המבנים הגדולים למימושים הספציפיים, והפרט הוא אמצעי בלבד למימוש המבנה, ומולה התפיסה הממוקדת בפרט וברצונותיו. הפיגורציה מגשרת בין הסטרוקטורה החברתית לאינדיווידואל.

לפי קונספט זה, המבנה תלוי באנשים ובפעולותיהם: אנשים מייצרים את המבנה שמייצר אותם. זו תפיסה מעגלית המשקפת תהליך של רציפות, ובחינתה מחייבת התבוננות היסטורית. המושג פיגורציה מייצג מבנה הנתון בהתהוות מתמדת, ולכן מאפשר ניתוח דינאמי ותהליכי. 

הסוציולוג פייר בורדייה (1930-2002) מפתח את הנושאים שבהם עסק אליאס. שניהם מנסים לפתח מודל תיאורטי שיגשר בין הסטרוקטורה החברתית לאינדיווידואל. בורדייה מפתח את מושג ההביטוס כדי להסביר את המתאם המתקיים באופן שוטף בין הפרט למבנים החברתיים, ואת האופן שבו המבנים החברתיים מגולמים בפרט, המייצר אותם בהמשך. ההביטוס הוא למעשה מנגנון ההמרה מן המבנים להתנהגויות הקונקרטיות של הפרט, והוא מציין סכמות פעולה ותפיסה שבאמצעותן קולט הפרט את העולם בתודעתו ומתמודד איתו. ההביטוס נרכש במהלך החיים באופן אינסטינקטיבי, ומתגלם ביחיד כנטיות מתמידות וארוכות טווח בפעולותיו היומיומיות.

לפי בורדייה, ההביטוס הוא בעל עוצמה יוצרת, המשנה את צורתו תוך כדי הסתגלות לתנאים משתנים. כסטרוקטורליסט בעל אוריינטציה סמיוטית פיתח בורדייה את מושג ההביטוס כמושג מבדל: היכולת לזהות את ההביטוס מאפשרת לאפיין קבוצה או חברה. ההביטוס – מנגנון טבוע, קוגניטיבי-חברתי – מאפשר את ההפנמה של הרפרטואר הרלוונטי לאינדיווידואל.  הרפרטואר הוא הסכמות (דפוסים או מודלים) שאיתן אנו פועלים בעולם ודרכן אנו תופסים את העולם. הרפרטואר, לפי הסוציולוגית התרבותית אן סווידלר, הוא למעשה ארגז כלים של הרגלים, מיומנויות וסגנונות שמתוכו מַבנים בני אדם אסטרטגיות פעולה ותפיסה (יש זליגה מסוימת בין המונחים הביטוס לרפרטואר, והבידול ביניהם אינו חד).

בורדייה נבדל מאליאס בכך שההביטוס מעניק משקל רב יותר לבחירותיו של הפרט בעולמו באמצעות הטעם. אמנם המיקום החברתי, לפי בורדייה, מכתיב את הבחירות ואת הרלוונטיות של חלקי הרפרטואר, אבל  אפשרות הבחירה קיימת. הביקורת נגד בורדייה היא שההביטוס אינו יצרני דיו אלא ניתן לייחס לו ממד דטרמיניסטי הנובע מהמיקום החברתי הקבוע מראש.

ספרו של הסוציולוג ארווינג גופמן (1922-1982) "הצגת האני בחיי היומיום" (1980) משלים את המעבר מן המאקרו אל המיקרו. עבודתו של גופמן מתרכזת בפרט, ועומדת על הגבול בין סוציולוגיה לפסיכולוגיה חברתית. התפיסה העומדת בבסיס המושג "הצגת האני" מבוססת על תיאוריית האינטראקציה הסמלית של 'שיקגו סקול', הטוענת כי מבנים חברתיים מופקים ברמה האישית בזמן האינטראקציה.

לפי גופמן, הפרט הוא המרכיב המרכזי, והאינטראקציה שלו עם אחרים היא שקובעת את הסיטואציה. גופמן דן בפרסונה, הנתפסת כמסכה שהפרט בוחר כדי להציג את עצמו בסיטואציה נתונה. האדם הוא שחקן, הממחיז את עצמו ללא הרף בנסותו להציג טיפוס אידיאלי תוך ניסיון להתגבר על חולשותיו. הוא משתמש בכלי 'הצגת העצמי' כדי לבצע תביעת סטאטוס – שאיפה לשיפור הסטאטוס החברתי שלו.  הנחה מרכזית ביסוד עבודתו של גופמן היא שהאינטראקציה אינה מציגה התרחשות אקראית, אלא מדגימה הופעה חוזרת ונשנית של השחקנים תוך שיתוף פעולה עם הקהל.

בורדייה אימץ חלק מהשערותיו של גופמן בתיאוריה שלו על ההביטוס, אבל אצלו הקהל אינו הכרחי. לפי בורדייה, גם כאשר הפרט שרוי לבדו הוא עסוק בהצגה עצמית כתוצאה מהחִברוּת המופנם. המיקוד באינטראקציה הספציפית אצל גופמן הפוך לזה של אליאס, הנע בין הפרט למבנה החברתי בהתבוננות ארוכת טווח.

ניתן לעמוד על ההבדלים שבין התיאוריות של בורדייה ושל גופמן. בורדייה חוקר פעולות: מה אנשים עושים. הוא מתחקה אחר פעולות אנשים דרך, תצפיות, סקרים וראיונות. הוא איננו מתמקד בשאלה כיצד אנו תופסים את עצמנו, אלא בשאלה מי אנחנו, כפי שהדבר מתבטא בפעולותינו. בעיניו האדם הוא  שיקוף של המקום "המתאים לו" הנגזר מההביטוס ומהסטאטוס שלו בשדה הרלוונטי.  גופמן, לעומת זאת, ממוקד בזירה הספציפית; הוא חוקר את התנהגותם של אנשים באינטראקציה פנים אל פנים, ובודק כיצד הם מציגים את עצמם. התנהגות זו משקפת את מגוון האפשרויות העומדות לרשותם.

בורדייה מתייחס למבנים החברתיים ולהשפעתם על התנהגות ה"שחקנים", ובכך הוא קרוב יותר לאליאס. בורדייה תר אחר התבניות הגדולות שמהן נגזרים ה"תפקידים", ומנסה לחלץ את ההביטוס של הפרט מהתנהגויותיו הספציפיות. הדינאמיות של ההביטוס מתייחסת לתהליכי בנייה או שינוי דיאכרוניים, ולא להיבט הסינכרוני של האינטראקציה.

ניתן להבחין בשני ממדים התנהגותיים המתקיימים במקביל: ממד כללי המתאפיין בשגרות ההביטואליות (בורדייה), ומימד לוקלי הממוקד בסיטואציה ספציפית (גופמן) ומצריך תנועה בין מרחבים תרבותיים והתגייסות הפרט לצורך ביצוע תפקידים מיוחדים. קריאה של גופמן דרך בורדייה מדגישה גם את חשיבות הערכים הסימבוליים שאנחנו שואפים להציג, כדי לסמן את ערכנו בתוך השדה.

מודעות פרסומת

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: