פיניגנז וייק Finnegans Wake

5/9/09

פיניגנז וייק (Finnegans Wake) הוא יצירה ספרותית אוונגרדית שכתב הסופר האירי ג'יימס ג'ויס. היצירה קרוי על שם הבלדה העממית  פיניגנ'ז וייק ("Finnegan's Wake") – סעודת האשכבה של טים פיניגן. הבלדה נוצרה בשנות ה-50 של המאה ה-19 במסגרת מופעי בידור איריים עממיים שכללו שירים קומיים. לפי מנהג אירי עתיק, לפני קבורתו מקיפים חבריו של הנפטר את מיטתו ועורכים ליל שימורים שבו הם מדברים על אודות חברם המת, סועדים ושותים ויסקי. לאחר שהוויסקי נשפך באקראי אל פיו של פיניגן המת, הוא מתעורר לתחייה.

ג'ויס הסיר את גרש הסמיכות משמה של הבלדה, כך שמתקבלת צורת הריבוי פיניגנס (פיניגנים), והפך בכך את הדמות לסמל לכל בני האדם. ניתן לומר שהעלייה והנפילה, השינה והיקיצה, המוות והקימה לתחייה, החטא והכפרה, הקונפליקט והפיוס, ומעל הכול – הזמן עצמו, כל אלה עומדים בלבה של מסה זאת של ג'ויס על האדם.

ג'ויס כתב את היצירה במשך 17 שנה מ-1922, מועד פרסום "יוליסס", והיא יצאה לאור ב-1939, שנתיים לפני מותו של המחבר.  מ-1924 החלו להתפרסם חלקים ממנה בהמשכים בכתבי העת הפריזאיים "טרנסאטלנטיק רוויו" ו"טרנזיסיון" תחת הכותרת: "עבודה בעיצומה" (Work in progress).

היצירה מאופיינת בכתיבה אקספרימנטלית, ייחודית לגמרי, בסגנון זרם התודעה, והיא כמעט בלתי קריאה. השפה האנגלית מפורקת ומרוסקת; מילים רבות הן תחדישים, הלחמים וארמזים, ומשולבים בטקסט משחקי-מילים בין-לשוניים ומילים משישים שפות אחרות. נזנחו כליל מוסכמות ספרותיות מקובלות כגון בניית עלילה ודמויות. הביטויים רב משמעיים, ומשמעויותיהם השונות סותרות לעתים זו את זו. השפה אינה נדמית כאמצעי לתיאור עניינים בעולם, אלא כעניין המרכזי כשלעצמו. השפה היא הדמות הראשית, ואילו העולם החיצוני הוא משני. בשל כל אלה לא נקראה היצירה על ידי הקהל הרחב, אך היא ממשיכה להעסיק חוקרי ספרות. ג'ויס עצמו ניבא שעבודתו תעסיק את החוקרים במשך מאות שנים, ובכך קנה לו מעין חיי נצח.

היצירה כוללת 17 פרקים ללא כותרות, המחולקים לארבעה ספרים. הספר הראשון כולל 8 פרקים, השני והשלישי כוללים כל אחד ארבעה פרקים, והספר האחרון כולל פרק אחד קצר. הספר השני נתפס כסתום ביותר, ומבקר אחד כינה אותו "הביצה הטובענית ביותר ביצירה". קוראים וחוקרים ניסו לחלץ מהטקסט עיסוק בקורותיה של משפחת  אירוויקר, שבה האב קרוי HCE  (Humphrey Chimpden Earwicker),  ודמותו מבוססת על אביו של ג'ויס – ג'ון סטניסלאוס ג'ויס. האם ALP (Anna Livia Plurabelle), המייצגת את הנהר ליפי שעל גדותיו נבנתה דבלין, ושלושת ילדיהם: שם, שון ואיסי.

מזרקה בדבלין, ובה הדמות ALP

הספר נפתח במשפט קטוע שהוא, לפי עדותו של ג'ויס עצמו, המשכו של המשפט הקטוע החותם את היצירה, וכך נוצרת תנועה מעגלית, ללא התחלה או סוף.  אם מחברים את המילים החותמות לאלה הראשונות מתקבל המשפט הבא:

A way a lone a last a loved a long the / riverrun, past Eve and Adam's, from swerve of shore to bend of bay, brings us by a commodius vicus of recirculation back to Howth Castle and Environs.

 כל התחבולות הלשוניות נועדו להמחיש מצב של שינה וחלום. ב-1926, במהלך הכתיבה התייחס ג'ויס לאופן הכתיבה המיוחד של היצירה במילים אלה: "חלק גדול מאוד מהקיום של כל בן אנוש עובר עליו במצב שלא ניתן לתפסו באמצעות שימוש בשפה צלולה, בדקדוק מקובל ובעלילה שהולכת למישרין". ובמילים מפורשות יותר הסביר ג'ויס כי היצירה נועדה "לשחזר את חיי הלילה" ולנסות לפרש את "הלילה האפל של הנפש". ג'ויס אף טען שהיצירה אינה שרירותית וחסרת פשר, וצוטט כאומר: "אני יכול להצדיק כל שורה ושורה ביצירה הזאת". כמו כן עמד ג'ויס על כך שהאפיזודות מקיימות בתוכן רצף וקשרים הדדיים, אף שקשה לאתר זאת. התחזקות היסוד הצלילי ביצירה זו התרחשה במקביל לאובדן  הראייה של ג'ויס.

היצירה עוררה מיד ביקורת שלילית ברובה, בעיקר בשל העיבוד הקיצוני של השפה האנגלית ובשל הפרת המוסכמות הספרותיות של הרומן. ג'ויס התייחס לכך במכתב לסיסלי הדלסטון: 

"מבקרים שהעריכו עד מאוד את 'יוליסס' מתלוננים על יצירתי החדשה. הם אינם מבינים אותה, ולכן הם טוענים שהיא חסרת משמעות. לו הייתה כזו הייתה נכתבת במהירות, ללא מחשבה, ללא כאב וללא בקיאות; אבל אני מבטיח לכם ש-20 העמודים המונחים לפנינו (לדוגמה, הפרק השמיני בספר הראשון) גזלו ממני 1,200 שעות והשקעה רוחנית עצומה".

כמו כן כתב:

"אני מתקשה להבין חלק ממבקריי, כמו עזרא פאונד או גב' ויוור למשל. הם טוענים שהיצירה מעורפלת. הם משווים אותה כמובן ל'יוליסס'. אבל הפעולה ב'יוליסס' התרחשה בעיקר בשעות היום, ואילו הפעולה בספרי החדש מתרחשת בעיקר בלילה. הרי באופן טבעי  הדברים אינם ברורים במיוחד בשעות הלילה, האין זאת כך?"

במהלך השנים קנתה לה היצירה מקום של כבוד בספרות האנגלית. המבקר הרולד בלום הכתיר אותה כיצירת מופת הראויה להימנות לצד יצירותיהם של שייקספיר ודנטה. הספר נכנס גם לרשימה היוקרתית של מאה היצירות הספרותיות באנגלית החשובות ביותר במאה ה-20. ז'אק דרידה פיתח את תיאוריית הדקונסטרוקציה בהשפעת "פיניגנז וייק".

"פיניגנז וייק" כולל ארמזים (אַלוזיות) לטקסטים רבים אחרים. הוא אינטר-טקסטואלי. הטקסטים הראשיים שהוא מתייחס אליהם הם: "המדע החדש" של ג'אמבטיסטה ויקו, "ספר המתים" המצרי, מחזות של שייקספיר, האגדה "טריסטן ואיזולדה", "איגרת פאולוס אל העברים", מיתולוגיה אירית  והתנ"ך.

במשך שנים רבות עמלים החוקרים לחלץ מתוך הטקסט הלא קריא את העלילה ואת הקו הסיפורי שלו, אך יש חוקרים הסבורים שזו מלאכה חסרת סיכוי. החוקר דייוויד היימן טען: "לגבי כל הניסיונות המאומצים לבסס עלילה ביצירה, אין טעם לכפות תבנית עלילה על הפרוזה הזאת". והחוקר פריץ זן אמר: "בידינו כמה תקצירים מקובלים של היצירה, וכמה מהם אף הוכנסו למחזור על ידי ג'ויס עצמו, אבל אני מוצא שהם בלתי מספקים בעליל. הם מותירים בחוץ קטעים קשים נרחבים, ומפיצים מחדש את מה שכבר ידוע לנו. אני מסרב להאמין שהיצירה הזאת היא כה משעממת וסתמית כפי שעולה מהתקצירים האלה".

הטקסט של "פיניגנז וייק"

הטקסט מוער

* בעוד דקות אחדות אעלה את הפוסט כערך בוויקיפדיה. לבלוג שלי – זכות ראשונים.

מודעות פרסומת

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: