טיפה קטנה במאבק הסיזיפי במדבר הסטיגמה

 29/8/08

 אפרופו האירועים הקשים ומעוררי הפלצות האחרונים (הילדה רוז, והאם שהטביעה את בנה בן הארבע) מישהי כתבה:
"דמיינו עולם, שיש בו ועדת קבלה הבוחנת את אותן נשמות שיותרו להיכנס לעולם. לא ועדה שמונעת ממניעים אליטיסטיים.  הסינון שיעמוד בפניה יהיה לגבי מידת רוע ליבו, או ערעור נפש קשה, שבגללו יוכל אותו חולה נפש בעתיד לפגוע בילדים קטנים, חסרי הגנה…"כתבתי אצלה תגובה, והחלטתי לצטט את עצמי גם כאן (בשינויים קלים):

 תיקון. את משתמשת בקלילות במונח "חולה נפש".

יש הבדל בין בעלי הפרעת אישיות לבין אנשים שלקו במחלת נפש, שאינם מזיקים לאיש, ורוב הזמן נראים כמוך וכמוני. הציבור הוא בור ועם הארץ בכל הנוגע לתחום הזה.

רק השבוע סיפר לי פסיכיאטר אחד די בגאווה כי שני חולי סכיזופרניה שבהם הוא מטפל קיבלו בימים אלה פרופסורה. הוועדה המדומה שלך הייתה פוסלת מן הסתם את כניסתם לעולם. 

אנא אל תכתימי אוכלוסייה רחבה המונה בארץ 140 אלף איש. רוב רובם המכריע של חולי הנפש אינם מסוכנים, ורק איתרע מזלם לסבול יותר מאנשים רגילים: מהמחלה, מהתרופות ומהדעות הקדומות של רוב החברה.

אני מצרפת לכאן מאמר זה. אם תקראי אותו, אולי ישתנו מעט תפיסותייך בנושא.

גילוי נאות: בצעירותי אובחנתי כלוקה בנפשי (בעקבות טראומה משפחתית קשה, אבל זה באמת לא משנה), ואני פעילה ציבורית למען קידום זכויותיהם של נפגעי הנפש בחברה הישראלית.

לסיכום, אינני כועסת עלייך כלל. אני רגילה להתייחסות הזאת, למרבה הצער, ואני מקדישה לך סרטון תדמית (מובא בראש הפוסט), שנוצר בכישרון רב על-ידי יונתן מעיין, אחד מחברינו בארגון מל"מ.

נשאלתי:

"האם תוכלי להרחיב על ההבדל בין הפרעת אישיות ומחלת נפש?  האם פסיכופת אינו חולה נפש?"

התשובה היא לא – פסיכופת אינו חולה נפש על פי הקלסיפקציות הנהוגות היום בארץ ובעולם.  אגב, הפרעת אישיות פסיכופתית היא תת סיווג של הפרעת אישיות אנטי-סוציאלית.

הפרעת אישיות (פסיכופתית או נרקיסיסטית או גבולית או תלותית או היסטריונית או הימנעותית או סכיזואידית ועוד) היא מצב קבוע, 24 שעות, שבעה ימים בשבוע, כל החיים.

מחלת נפש, לעומת זאת, באה בהתקפים (של דיכאון, או מאניה, או התקף פסיכוטי של ניתוק מהמציאות) בדמות סימפטומים, ויש בה הפוגות (הייתה לי הפוגה של 15 שנה בין גיל 22 ל-37, וההפוגה הנוכחית נמשכת כבר למעלה מעשר שנים). בין לבין האדם יכול לתפקד כרגיל, ככל אדם אחר, לעתים עם מעט מגבלות. יש חולים במצב קשה יותר, שנותר בהם ליקוי קבוע, ואז ניתן לזהות אותם. הם נראים מעט הלומי תרופות, או איטיים יותר, ולעיתים הפגיעה היא גם קוגניטיבית, ויש גם מקרים של שילוב בין פיגור שכלי למחלת נפש.

באחד מהכנסים של תחום בריאות הנפש פגשתי את פרופ' יאיר (קרלוס) בראל (שהיה הפסיכיאטר המחוזי של ירושלים) ושאלתי אותו איך ייתכן שהוא הגיע למסקנה וקבע כי לאלי פימשטיין רוצח בתו הודיה יש הפרעת אישיות נרקיסיסטית, ותו לא (הייתי בטוחה שהוא בעל הפרעת אישיות פסיכופתית).

הוא הסביר לי באריכות. תמצית תשובתו היא שבעל הפרעת אישיות נרקיסיסטית רואה אך ורק את עצמו ואת הצרכים שלו. מבחינתו בתו הייתה רק מעין שלוחה – הרחבה של עצמו. לא היה לה קיום עצמאי נפרד ממנו. כשרצח אותה חשב רק על מטרותיו הנאלחות (לנקום באם האומללה, כנראה, ואני אומרת זאת בזהירות רבה כי אין לי די נתונים). הסבר זה אינו פוטר אותו מאחריות, שכן מאחר שאינו מוגדר כחולה נפש הוא בעל אחריות פלילית ככל אדם אחר.

חולה נפש מסוכן, לעומת זאת (והרי הבהרתי שיש גם כאלה מעטים המסוכנים, כמו שיש אנשים שפויים מסוכנים), הוזה למשל קולות, שהוא ממש שומע אותם, המצווים עליו לעשות דבר מסוים. במצב זה, ובניגוד לאדם שאינו חולה נפש, מצטמצמת יכולת הבחירה שלו בין טוב לרע, הוא אינו אחראי למעשיו, ולכן מקבל טיפול נפשי בבית חולים פסיכיאטרי, ולא יושב בבית סוהר רגיל.

הבעיה האמיתית היא שילוב של הפרעת אישיות אנטי סוציאלית ומחלת נפש (בגלל המעטים האלה רוב הסטיגמה). בדרך כלל חולה כזה מאושפז עם נפגעי נפש רגילים, וזה קשה מאוד. יש רק מחלקות ספורות שמיועדות במיוחד לפושעים מסוכנים (כלומר, שהם פסיכופתים וחולי נפש כאחד), אבל מסממים את האומללים האלה ככה שרוב הזמן הם מעין זומבים. כשהם חוזרים לעצמם, בהחלט טמונה בהם סכנה, בדומה לפסיכופתים שאינם חולי נפש.

קצת מספרים: חולי הנפש באוכלוסייה הם 2%. מתוכם רק אחוזים ספורים הם גם בעלי הפרעות אישיות, כך שבאופן יחסי מדובר למעשה במתי מעט.

חשוב להזכיר, בתי הכלא מלאים באנשים שביצעו פשעים מחרידים, והם אינם מתויגים כנפגעי נפש.

דבר נוסף, אם מדביקים את התיוג הפסיכיאטרי הזה לכל מעשה נפשע של רוע אנושי, אז ניתן להגיד שגם הנאצים, שרצחו מיליון ילדים וחמישה מיליון מבוגרים (והיו גם קורבנות לא יהודים), היו חולי נפש. זה מדרון חלקלק מאוד.

הרוע האנושי למרבה הצער קיים בעיקר אצל הנורמלים. בזמן מחלתם הלא-נורמלים הם לרוב חסרי ישע ופגיעים.

 כשאנשים חושבים "חולה נפש" הם מדמיינים אדם בהתקף אמוק, שקצף לבן ניתז על שפתיו, ועיניו מתגלגלות בטירוף בחוריהן. זו סטיגמה כה מופרכת ומזיקה שממש כואב לי הלב. בשנים האחרונות עולה מגמה עולמית (וגם קצת בארץ) של שילוב בקהילה: דיור מוגן, הוסטלים (השכנים מתקוממים, אבל אחרי שמכירים הופכים בדרך כלל לחברים טובים) מחלקות פסיכיאטריות בתוך בתי חולים כלליים, ולא הרחק מהעין ומהלב – מחוץ למחנה.

זהו, זה על קצה המזלג.

  כתבה מאירת עיניים בנושא

מודעות פרסומת

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: