הכול על אודות אימא

27/4/12

בשבת תמלא שנה למות אמי ז"ל (לפי הלוח העברי). שנה בלי אימא. אבל היא איתי.

אמי, רחל וירצברג, הייתה תינוקת בזרועות אמה כאשר ב-1930 עשתה קבוצת יהודים גדולה את דרכה מתימן לארץ ישראל. שליחי הסוכנות היהודית הסבירו להם שהמשיח הגיע, ולכן הגיע הזמן לחזור למולדת ההיסטורית. היא גדלה בעיר רחובות בשכונת שעריים על גבול שכונת מרמורק, והתחנכה בגן לוסיה שבשכונה. לוסיה הייתה חלוצה ממוצא רוסי, ואמי זכרה אותה לטובה כל חייה. בגן אף הייתה בריכה קטנה שבה שחו ברווזים. לאחר מכן למדה בבית ספר למלאכה. המנהלת הכריזמטית מיה רוזנברג גייסה תרומות מיהדות אירופה ואמריקה וייסדה בית ספר לדוגמה. באתר של עיריית רחובות נכתב כי בית הספר נוסד ב-1935 ונועד לתת השכלה לבנות העדה התימנית, כך שלא תצאנה לעבודה לא מקצועית בגיל צעיר.

 המורה לאנגלית הרשימה את אמי במיוחד. היא הייתה רווקה בריטית מבוגרת, בעלת לחיים סמוקות מאוד, שהייתה מגיעה לבית הספר רכובה על אופניים. יום אחד מצאה אמי קונדום על רצפת השירותים. היא חשבה שמדובר בבלון, והחלה לנפח אותו. נחמה, ילדה מכיתה גבוהה יותר, תפסה אותה בקלקלתה וחטפה מידיה את "הבלון" בקול זעקה, ולאחר מכן נזפה בה ארוכות. 50 שנה לאחר מכן דרו השתיים בשכנות בעיר חולון.

סבתי שרה הייתה אישה קשת יום. כל חייה עבדה בניקיון בתים של אחרים (והייתה מנקה גם בבית הספר שבו למדה אמי). אמי תמיד ציינה את העובדה שהאם השילה מעליה את הבגדים המסורתיים ולבשה חליפות מערביות (עניין לא מקובל בשנות ה-30), אבל זה לא היה הדבר היחיד הלא מקובל שעשתה. בתימן השיאו אותה בנעוריה לגבר זקן, והיא ילדה שלושה בנים. לאסונה התאהבה בסבי הצעיר ויפה התואר, דוד שוכר בשארי (שעליו נאמר כי היה יפה כדוד המלך), בעל זוג עיניים בורקות בגוון ירוק-תכול-אפרפר. סבתי נטשה את בעלה הזקן ואת שלושת ילדיה ודבקה בסבי, שגם הוא כבר היה נשוי. אחרי סבתי הוא אף נטל אישה שלישית, וכל המשפחה עלתה יחד לארץ.

לפני שנים הוליכו אותי החיים לפגישה עם בנה הצעיר משלושת ילדיה מנישואיה הראשונים של סבתי (אח למחצה של אמי). התעצבתי לגלות שהישיש התימני זוכר בפרטי פרטים את סצנת הפרידה מאמו, שעלתה לספינה (מתימן לים סוף?) עם משפחתה החדשה, ועדיין כואב את עלבון נטישתה.

 לאמי הייתה אחות בכורה, סעידה. כשהאחות הייתה בת שמונה, מתה ממחלת טיפוס הבטן. אמי זכרה היטב את ימי גסיסתה של אחותה. אמי הייתה אישה יפה מאוד. קרובי משפחה אמרו לה תמיד בילדותה: "את באמת יפה מאוד, אבל אחותך, זיכרונה לברכה, הייתה יפה ממך". גם אח קטן נולד, ישראל יששכר, יבדל"א.

סבתי וסבי נפרדו, וסבתי חסכה לירה ללירה ובנתה לעצמה בית קטן, סמוך לביתו של סבי שהיה לאב לשמונה ילדים מאשתו השלישית. פעם רב עם סבתי מריבה איומה וכדי להענישה או להבהילה זרק את אמי לבור עמוק שהיה בחצר. בשל החול הרך לא הייתה המכה קשה, אבל אמי הפעוטה עברה זעזוע קשה. ברגע חסד מעטים סיפרה שהיה מעניק לה לעתים כמה מטבעות של מיל, כדי שתקנה לעצמה סוכריות או בננה.

גם הוא לא ליקק דבש. מגבר יפה תואר ואהוב הנשים (בתימן היו הבתים והחלונות נמוכים. פעם התגנבה לחדרו שכנה ערבייה וכפתה עצמה עליו. יש האומרים כי עמד בפיתוי בגבורה, אבל אין לדעת), שידע לשרטט אותיות דפוס מושלמות כמו בתנ"ך (סופר סת"ם?), הפך לפועל דחק, עדר ערוגות ושתל שתילים עבור קרן קיימת לישראל. בתימן היה "מורי" – מלמד תורה בחדר.

סבתי, לדברי אמי, הייתה נקייה וחרוצה מאוד, ומעולם לא חסר מזון בבית. היא חלתה בשחפת ומתה כשאמי הייתה בת עשר. פעם ביקרה אמי את אמה החולה במוסד לחולי שחפת בצפת. את אמי השאירו בחצר המוסד מחשש הדבקה. אמה דיברה אליה בכאב ובגעגוע מבעד לסורגי חלון חדרה. עד סוף חייה זכרה אמי את המראה הזה בכיליון נפש ובצער עמוק.

סבי התבקש לשלם את הוצאות הקבורה והעברת גופתה של סבתי מצפת לרחובות. הוא טען שהכסף לא מצוי ברשותו וכי צפת היא עיר הצדיקים, ולכן מוטב שתיקבר שם, כי הרי הייתה צדיקה בעצמה. אפילו מצבה לא עשו לה, ואין זכר לקבר כיום. בית הקברות הישן בצפת ממוחשב כולו, ולאחר בדיקה מקיפה התברר שהיא אינה רשומה במאגר הקברים.

לאחר מות אמה עברו אמי ואחיה להתגורר במשך תקופה מסוימת אצל משפחת אביהם. כאן מגיע בתולדותיה של אמי מעין חור שחור. עד סוף חייה נצרה לשונה ולא ניתן להציל מפיה כמעט דבר על פרק זמן זה. דבר אחד היה ברור: זו הייתה תקופה אפלה וטראומטית עבורה. הבעיה בעיקרה לא הייתה נעוצה באביה אלא באם החורגת ו"הפרימיטיבית", לדברי אמי (רק דבר אחד סיפרה לי עליה ברגע נדיר: היא נהגה לפסק בכוח את רגלי בנותיה כדי לוודא שהן עדיין בבתוליהן). בתקופה אחרת התגוררו אמי ואחיה הצעיר בבית משפחה אומנת. פעם באה לבקרם שם דודה אחת והשאירה עבורם עוגה, אך הם לא זכו לטעום ממנה.

בגיל 17 הצטרפה אמי להכשרה טרום גיוס לפלמ"ח בגבעת השלושה, לא לפני שרשמה את אחיה הצעיר לכפר הנוער ע"ש מאיר שפיה, שבו למד בין היתר גם חקלאות, ועל כך הוא מוקיר לה תודה עד עצם היום הזה (עד פרישתו לגמלאות ניהל קריירה מוצלחת במחקר חקלאי במכון הוולקני).

אבי, בני וירצברג, כתב על אמי בספרו האוטוביוגרפי "מגיא ההריגה לשער הגיא". הנה כמה קטעים (לקוחים מעמ' 171–192):

"עוד במחנה ביל"ו סיפרו כי לקבוצת הבנות שלנו בגבעת השלושה הצטרפה בת חדשה, קטנה ושחרחורת. משום מה, ואולי מתוך איזשהו דחף שבתת ההכרה, ניסיתי לגלותה, תוך כדי צעדה בקרב הבנות שעמדו והקבילו את פנינו. תרתי על פני כולן; לא הבחנתי בנערה חדשה כלשהי […]

החבר'ה שרו על שושנה, על כרמלה ועל בת שבע. עתה הרהרתי בשמה של בת אחרת. נזכרתי בנערה השחרחורת, שחיפשתיה בין הבנות ולא מצאתיה […] ניצלתי את ההזדמנות ושאלתיה על בת צעירה וקטנטונת, חדשה, שסיפרו שהצטרפה לקבוצה. היא הצביעה על בחור אחד שחרחר, ואמרה שזו יושבת לצדו. ואכן, ראיתיה צוחקת ומשתעשעת עם אחד הבחורים שלנו מקיבוץ אשדות. ידעתי שחדשה היא בקבוצה ובוודאי נעם לה למצוא חבר לשיחה במסגרת החדשה, ובפרט כשכולם כה שמחים ועליזים. אבל במבט ראשון חשתי משהו שמעודי לא הרגשתי לגבי אף נערה אחרת; היה זה רגש של ספק קנאה על שהיא צוחקת ומשתעשעת עם החבר שלידה, וספק קרבה ספונטנית, תחושה של שמחה על שהמציאות מאמתת את הדמות שחיפשתי בחזיוני…

בנות הכשרת גבעת השלושה

ביקשתי מבת שיחי לגשת אל המדורה ולקרוא לה, והיא עשתה כדבריי. על אף התרגשות מובנת לרגל היכרות חדשה, בייחוד עם בת המין השני, לא חשתי בה בשעה שראיתי את צינה לוחשת משהו באוזני הנערה. סיבת הדבר לא ידעתי, אך כשקרבה הנערה אליי ובירכתיה לשלום, אפפתני חמימות בלתי רגילה. עם שהייתה זרה וטירונית בהכשרה, ואתי לא הכירה מעולם, היה בגישתה משהו חופשי וחביב שלא ראיתי אצל נערות אחרות. עיניה הירוקות היו בהירות והקרינו טוב לב ומזג נוח. היא הייתה לבושה מכנסיים קצרצרים כחולים, כשחולצה כחולה מבליטה את גווה הזעיר אבל התמיר. משערה הארוך שהשתפל מעבר לכתפיה נדף ריח עדין של שמן שערות מהול בניחוח השדה. שזופה ונאווה הייתה – כמו שמתואר בספר שיר השירים או ב"אהבת ציון", שקראתי פעם בקיבוץ […]

מה עלה בגורלה של יתרת השיירה? (שיירת אספקה בדרך שער הגיא לירושלים הנצורה. דליה) […] פילחתני לפתע המחשבה מה אירע לרעיה? (זה השם שבו בחרה אמי להיקרא בספר. היא סירבה להיקרא בשמה האמיתי. דעתה לא הייתה נוחה מכתיבת הספר, אם כי תמכה באבי במהלך הכתיבה. כאילו ידעה מה צופן העתיד). התנערתי וכחץ מקשת רצתי חזרה לחצר הגדולה של בית-ארזה. […] היא נראתה מופתעת קמעה מהתעניינותי בה: אמנם הפתעה שנראתה נעימה. היא קמה על רגליה והחזירה לי שאלה לשלומי ולקורותיי שלי. היא סיפרה לי שכל חפציה אבדו בדרך והיא עצמה נאספה יחד עם שאר הבנות ועם הפצועים מתוך אחת התעלות בכביש שער הגיא. הבגדים שלגופה, החולצה הכחולה והמכנסיים הקצרים, וכן מעט לבנים שהיו בתרמילה הקטן – זה כל מה שנשאר לה מחפציה. עם זאת לא ניכרה בה כל דאגה יתרה; היא הייתה שלווה וחביבה, רק עיניה נראו עייפות ועמד בהן איזה דוק חולמני כאילו טרם תפסה במלוא המשמעות את המתרחש בעצם הרגעים האלה […].

[…]אתמול חלפתי לידה, כשעמדה ליד אחד המבנים בשנלר וקראה ספר שעל עטיפתו הייתה מצוירת עלמה יפה. אמרתי לה: "פנייך דומים לעלמה יפה זאת…" היא מיאנה לקבל את המחמאה והטעימה כבדרך אגב ש"כל הבחורים אומרים זאת ואין להתייחס לדברים ברצינות רבה" מילים אלה שלה העלו את ערכה בעיניי. קיוויתי שיום אחד ארכוש את אמונה… אבל מי יודע? בימי מלחמה אלה כל יום עלול להיות מאוחר מדי…

[…] למראה הנערה שמילאה את מוחי הרהורים יום ולילה, ובהיותנו שנינו לבדנו באותו אולם ארוך וריק, החלטתי לנטוש את מסכת האדישות ולגלות לה את לבי. הסתכלתי ישר לתוך עיניה הגדולות, הירוקות ושאלתיה, הפעם ללא כל היסוס: "האם את יודעת מה זו נשיקה?" (השואל היה אז בן 18 וחצי… דליה) ועוד טרם הספיקה להסמיק ממבוכה, או להחוויר מכעס על חוצפתי, קירבתי שפתיי הלוהטות אל לחייה העדינות… הייתה זו נשיקה "מצלצלת" במקצת וחושש הייתי שמא פגעתי בה. ניחוח שמן השערות שלה, אותו שמן שנדף ושיכר אותי כבר כשראיתיה לראשונה, חדר גם הפעם לאפי ומילאני עדנה. כשהרפיתי ממנה, הייתי מוכן להתפרצותה המוצדקת נגדי. אך לא. היא חייכה ונראתה מאושרת. כלל לא התפלאה על התנהגותי. להיפך, היא הודתה כי החיבה היא הדדית. התאהבנו.

[…] בשעה אחת בלילה נאלצתי להיפרד מעל רעיה. ליוויתיה אל מגורי הבנות שבתחנת השאיבה וחזרתי ללבוש את מדי הקרב והחגור. תחושת אושר נפלאה אפפה את כל ישותי. במשנה מרץ הצטרפתי אל חבריי לכיתה, ובליל אפל וחמים העפלנו אל ההר. עתה, קיבלתי דחף חדש בחיים. עתה – יש בשביל מי לחיות. הייתה זו חדוות חיים, אלא שכדור מזמזם אחד יספיק כדי לשימה לאל".

אבי ואמי בחתונתם – 27/6/50

ואכן "הכדור האחרון של בני", כפי שקרא דב גולדשטיין לסיפורו של אבי בספרו "כאלה הם היו" (אחיאסף 1974) נורה בביתנו 20 שנה מאוחר יותר מהדברים המסופרים לעיל. ספר הזיכרונות שכתב טבע בים שמחת הניצחון של מלחמת ששת הימים. שררה אופוריה ואווירה מיליטריסטית. כמעט שאיש לא רצה לשמוע את סיפורו (כיום נלמד הספר באקדמיה, וקיבלנו עשרות רבות של מכתבים נרגשים מאנשים שקראו אותו, כולל מהסופר חנוך ברטוב שכתב בין היתר: "קראתי ספרים לא מעטים פרי-עטם של ניצולים וזה אחד ויחיד, לא אשכח אותו עוד".) אבי שקע בדיכאון ושם קץ לחייו. הטראומה הקשה נתנה את אותותיה באמי. במשך שנה בקושי תפקדה, ובעיקר שכבה במיטה. גם היא הייתה שרויה בדיכאון ואף נטלה תרופות.

לאחר כשנה קמה על רגליה וחזרה להיות הצוק האיתן שעליו נשענתי כל חיי. היא הייתה עקרת בית, והפנסיה הזעירה שקיבלנו ממקום עבודתו של אבי לא הספיקה למחייתנו. היא החליטה לתבוע את גרמניה על אובדן מפרנס. עורכת דין אחת ייעצה לה לעשות זאת. ניהול המשפט והתשלום עבור עורכי דין – בארץ ובגרמניה – עלה ממון רב, ולא הייתה שום ערבות שתצליח. "לקחתי ריזיקה", נהגה לומר. היא ניצחה במשפט, קיבלה פיצויים ורנטה חודשית עד סוף חייה, מה שאפשר לה לגדל אותנו ולהזדקן בכבוד.

אני אהבתי אותה אהבה עזה והשבעתי אותה מרורים. לא באשמתי. נפגעתי בנפשי, והיא תמיד הייתה שם בכל נפשה ובכל מאודה: טיפלה, תמכה, עודדה וסחבה איתי בעול. נחת התחילה לרוות ממני רק לאחר נישואיי. הורי נישאו (ראו תמונה) ב-27/6/50. באופן אקראי לגמרי צביאל ואני נישאנו ב-27/6/2000. יובל שנים בדיוק מפריד בין שתי החתונות. אמי הייתה מאושרת שסוף כל סוף נישאתי (בגיל 42), ורוותה סיפוק ושקט נפשי מכל התקדמות שעשיתי מאז, אבל משהו בה כבה. אני הייתי הציר שסביבו סבו חייה. במובן מסוים עד שהתחילה הזוגיות עם צביאל (1998) היא ואני היינו במעין זוגיות. בחו"ל הייתה רק פעם אחת, כי רצתה לחסוך כסף ולקנות דירה לילדה הבעייתית. וכך עשתה. היא פסלה כל גבר שהכרתי (אבל כל טיעוניה היו מוצקים), חוץ מאת צביאל. אותו אהבה מאוד.

לאחר נישואיי (האם במקרה?) הכירה אלמן ממוצא תימני גם הוא. הוא התאהב בה מעל הראש ופינק אותה מאוד. למרבה הצער לאחר שנתיים נפטר החבר על שולחן הניתוחים. בשנתיים שהייתה איתו גרה בביתו. לראשונה מאז מות אבי היה לה רכב ונהג צמוד (לאבי היה רכב מדגם ויליס סטיישן מטעם העבודה). היו לה חיים נוחים עם החבר. לאחר מותו חזרה לגור בביתה. לכאורה לא התאבלה, אבל זה היה אסון אחד יותר מדי עבורה. היא הייתה מדוכדכת ופזורת דעת, ולא רצתה להישאר לבד בביתה. מצאנו לה דיור מוגן בנאות אפקה, ספינת הדגל של רשת משען, ושם גרה שבע שנים עד מותה.

אף שבריאותה הייתה טובה (מתה מות נשיקה בשנתה), לא ידעה ליהנות משנותיה האחרונות. תמיד חששה שמחלקה סיעודית תכלה את כספה, ואחי ואני, שמעולם לא היינו מבוססים כלכלית, ניאלץ לשאת בנטל.

אמי הייתה אישה טובה, צנועה, חרוצה, ישרה, נבונה ואהודה על הכול. אצילת נפש במלוא מובן המילה. הייתה אימא טוטלית וחמה שנתנה ונתנה, מרצונה החופשי, לעתים עד כדי הקרבה. לאחר מותה התנחמתי בכך שאחי ואני הקפנו אותה בדאגה לכל צרכיה והרעפנו עליה תשומת לב ואהבה. המילים האחרונות שלה אליי בשיחת הטלפון האחרונה (כשעתיים לפני מותה) היו: "גם אני אוהבת אותך".

אחי אילן וירצברג ספד לה בהלוויה:

 "הדבר שהכי אפיין את אימא זו המסירות הטוטאלית לשני ילדיה, לדליה ולי. היא תמיד העמידה אותנו בראש סדר העדיפות ולא חסכה שום מאמץ וגם לא כסף כדי שיהיה לנו הכי טוב שאפשר.

לא היו לה חיים קלים, אבל היא אף פעם לא העמיסה את קשייה על הזולת ויישמה  לגמרי את האמירה 'חייה ותן לחיות', היא לא דרשה הרבה והייתה מסתפקת במועט, גם חומרית וגם רגשית.

והדבר הזה בא לידי ביטוי באופן מדהים בזמן ובדרך שנפטרה. ממש שנייה לפני שעמדה להפוך לחסרת יכולת לתפקד עצמאית, שנייה לפני שהייתה חייבת להיות תלויה לגמרי באחרים, גם בתפקודים הבסיסיים ביותר, ממש ברגע האחרון שבו הייתה עדיין עצמאית חלקית וצלולה – בחרה להיפרד מהחיים, כאילו רצתה לחסוך מאיתנו וגם ממנה את הסבל הזה, כאילו לא רצתה להיות לנטל עלינו, למרות שקיבלנו זאת באהבה – ואפילו עשתה זאת בדרך הכי מתחשבת בנו ובה ומתה בשנתה "מות נשיקה" שזהו מוות של צדיקים, ואכן היא הייתה כזו.

ועל כל מה שנתנה אני אומר לה באהבה ובתודה גדולה: נוחי בשקט ובשלווה על משכבך".

אילן אחי שאותו אהבה כנפשה גרם לה גאווה גדולה. היא עקבה בהתרגשות אחרי התפתחות הקריירה שלו, ואספה גזירי עיתון של הכתבות שהתפרסמו על אודותיו. כשבא להופיע לפני חבריה בבית האבות, לפי בקשתה, לא הייתה גאה ומאושרת ממנה. תמיד הצטערה שהכבוד המקצועי שאילן זוכה לו אינו שקול להצלחה החומרית. צער נוסף התווסף לה כאשר ב-1992 מתה אשתו של אילן מסרטן. הייתה זאת אמי, כמובן, שסעדה אותה בשבועות האחרונים לחייה (אמה של גיסתי הייתה חולה בעצמה, גרה בצפון ונפטרה שנים אחדות לאחר מכן). נכדה היחיד, בנו של אילן, אורן, שייבדל לחיים ארוכים וטובים, דומה לאמי מאוד: יפה-תואר, שחרחר ובעל עיניים ירוקות. גם הוא טוב לב ובעל מזג נוח, וגם תלמיד מעולה וספורטאי מצטיין. השבוע מלאו לו 15.

אסיים רשימה זו לזכר אמי בציטוט מתוך "חוט הלב" של מקס נורדאו:

והשָנים חלפו והמלכה הלכה הָלוך וְזָקון, ותזקן מאוד מאוד עד היות חייה למשא עליה. אז קראה במו פיה לַמָוֶת, אשר גירשה אותו לפנים, ובבואו והוא יָרֵא וְחָרֵד מעט בהתייצבו לפניה ותאמר לו: "עמיתי המָּוֶת! עתה לא ייבָּצר עוד ממך לקחתני. הנני נכונה".

 

 אמי ביוני 2010

=======

המאמר ותמונות נוספות גם פה.

מודעות פרסומת

2 responses to “הכול על אודות אימא

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: