שני מכתביי אל עמוס עוז ותשובותיו (באישורו)

מכתביי אל עמוס עוז מקבלים מדי פעם חיים חדשים. הגיע הזמן כנראה שיופיעו גם בבלוג שלי.

תמונה 007

ספרך "סיפור על אהבה וחושך" לא כבש אותי בסערה אלא חלחל טיפין טיפין, אבל כשסיימתי לקראו עברתי מן המילה האחרונה היישר לראשונה ופתחתי בקריאה שנייה. הפעם הקודמת שעשיתי כך אירעה בילדותי ("נשים קטנות" מאת לואיזה מיי אלקוט). ספרים רבים נקראו על ידי יותר מפעם אחת, אך לא ברציפות.
במהלך הקריאה טולטלתי בין הזדהות עמוקה עמך לבין הזדהות לא פחות עמוקה עם אמך. מקורה של ההזדהות הראשונה הוא בכך שבארבעה באוגוסט 1968, עשרה באב תשכ"ח, ביום ראשון אחרי הצהריים "השחיל אבי כדור אל תוך מוחו", ואם לא די בכך הרי שהוא ביצע את מעשהו (איני נותנת שום שם תואר למעשה זה) בנוכחותנו (הייתי בת עשר וארבעה חודשים, אחי אילן – בן שבע עשרה, ואמי רוחל'ה – בת שלושים ושבע).
ההזדהות השנייה נובעת מכך שבדומה לאמך גם אני לקיתי בנפשי וסבלתי מסימפטומים דומים: נדודי שינה, מצבי רוח ודיכאון, אלא שאני אף הגדלתי לעשות וחוויתי גם מניות חריפות עד קריסה להתנתקות נעדרת תובנה. ארבעה משברים עברו עליי: בהיותי בת שבע עשרה וחצי, בת עשרים ושתיים, ולאחר 15 שנות הפוגה – בהיותי בת שלושים ושבע, והאחרון ב-1998.
אתה מצטט מספרך "מתחילים סיפור": "אחרי מות האם תשאף תרצה להתמזג בדמותה עד כדי ביטול עצמי". אבל אצלי הדימוי הזה התממש לגמרי: כשפרץ ההתקף הראשון נלקחתי לאבחון במרכז הרפואי ברמת-חן שנוהל אז על-ידי פרופסור יהודה פריד. קיבלה אותי רופאה ושמה ד"ר סלונים. "מה שמך?" שאלה. "בני וירצברג", השבתי מיד ללא היסוס. אחר כך הוספתי כי ב-1967 כתבתי את הספר "מגיא ההריגה לשער הגיא"…
ספרו של אבי, ניצול השואה, שנועד מצד אחד לשחרר אותו סופית מן המשא הכבד של זיכרונותיו ומצד שני להפוך אותו לסופר שתהילתו חובקת כול, היה בעצם כישלון חרוץ. ראשית משום שהספר השליך אותו חזרה וללא שוב אל התופת ההיא, ושנית מפני שהספר נבלע בגל הספרים שכורי הניצחון, שיצאו לאור לאחר מלחמת ששת הימים. האופוריה ששררה אז לא ממש פתחה את הלבבות לקליטת ייסורי וירצברג הצעיר. גם בימים כתקנם עדיין נתגבהה מחיצה בין ניצולי השואה לבני הארץ; אבי הטיח בה את עצמו ונשבר. 
מאחר שכדבריך מרכז העולם הוא סביב היד הכותבת, רצוני לשתף אותך בסיפורי. נולדתי בשנה שבה מתה סבתך שלומית, במושב קדרון. אבי ניסה לנטוע גפנים ולהפוך לכורם. מי שחווה את כישלון גינתו הקטנה והחולנית בירושלים יבין ללבו של אבי שתוכניותיו נחבטו בקרקע הקשה של המציאות ונכזבו. הזיכרון הראשון שלי מתמצה בכך שאני דוחפת אצבע לתוך עלי הכותרת הארוכים והוורודים של פרח, ופתאום סוגרים העלים על אצבעי כמנסים לטרפה. ברור לי שהאירוע התקיים, אבל אולי דמיוני וחרדותיי הוסיפו עליו.
הוריי עברו לבאר שבע בהיותי בת ארבע, שם התגוררנו שנים אחדות בצריף ששימש גם משרד של קרן קיימת לישראל – מקום עבודתו של אבי. הוא היה יערן, ובסוף ימיו היה ממונה על חקר הייעור באזור הדרום (הוא האיש שהמציא ופיתח את תופעת ה"לימנים" בערבה, בהשראת שיטות השקיה נבטיות. הקרדיט לכך לא נשמר לו בשל מותו המוקדם בגיל שלושים ותשע).
אמי הייתה תינוקת בזרועות אמה כאשר ב-1930 עשתה קבוצת יהודים גדולה את דרכה מתימן לארץ ישראל. שליחי הסוכנות היהודית הסבירו להם שהמשיח הגיע, ולכן הגיע הזמן לחזור למולדת ההיסטורית.
בספרך כתבת שאנשי היישוב הוותיקים התייחסו לאודים המוצלים ברחמים ובסלידה מהטעמים שציינת. זה נכון, וזה פשוט הרג את אבא שלי. הוא ראה בספרו תשובה ניצחת לכל המלעיזים. הוא ציפה שספרו יקנה לו תהילת עולם. בפתח הוא כותב: "רואה אני בחיבורי מעין המשך לספרו של ח. שורץ ברט 'אחרון הצדיקים'…" ועוד הוא כותב: "בעיקר ריחפה לפני עיניי כל הזמן הנוסחה, המזעזעת אותי כל אימת שאשמענה, על אודות הליכתנו 'כצאן לטבח יובל' – נוסחת סלף המוכיחה מדי-פעם מחדש כי הבריות מתעלמים לחלוטין מן ההשמדה הנפשית שקדמה במחשבה תחילה ובתכנון שיטתי להשמדה הפיזית ואפשרה אותה…" 
ספרו של אבי קשה לעיכול. בירושלים של פעם יכלו לומר עליו שהוא מעורר פלצות, כי אבא לא חס על קוראיו כלל וכלל. גם לא על אלה ששמעו אותו בערבי ראיונות שנערכו במלונות גדולים בתל-אביב שאליהם הגענו מבאר-שבע. המנחה אריה אבנרי העביר לו פתק קטן מתחת לשולחן ודרש לצמצם את מידת הזעזוע שהוא גורם לאנשים כה יגעים בערב שבת. הזהירו את אבי מפני שמואל שי העלול לשאול אותו מהו המספר החקוק בזרועו ולגלות את אוזנו כי זה המספר שעלה השבוע בהגרלת מפעל הפיס. הדבר לא קרה כמובן.
אני ישבתי שם בכל האולמות במיטב בגדיי, זורחת מגאווה, נרגשת ומלאת חרדה. כבת תשע האזנתי לכל התיאורים המקאבריים אך המדויקים להפליא שהאיש הייקה הזה, יליד המבורג, סיפר לקהל ערל האוזניים וצמא השעשועים. פעם, כשעלה על הבמה, מעד קלות, אך שלח ידו קדימה אל גרם המדרגות והתייצב. התביישתי מאוד כאילו הדבר אירע לי.
באותו גיל בערך לקח אותי לבית העם להקשיב להרצאה ולדיון עם אחד – אורי אבנרי. לא הבנתי דבר, אבל חשבתי שהאיש הזה יפה. וגם פעם אחת הביא אבא את ספרו לספרייה העירונית, "בית יציב", ומאז נטתה לי הספרנית חסד, אף שהייתה חמוצת סבר מטבעה. 
פעם בא אבי לבית ספרי לשאת הרצאה על ייעור. רעדתי מהתרגשות ומגאווה. הרגיע אותי מגע ידיה של שכנתי לספסל הלימודים מאחור, שרצתה לקרב את עצמה למלכת היום ושזרה לי צמות מאחור ופירקה ושוב שזרה ומגעה היה רך נעים ומלטף. כך יעשה לילדה המיוחדת שאביה החכם באדם בא אלינו לשרטט על הלוח חתכים רוחביים של גזעי עצים ולהרביץ בנו בינה.
*
נשמעה ירייה מהחדר הסמוך. כמה שניות לפני כן נכנסתי לסלון ואבא ביצע תנועה מהירה של הסתרה של משהו מאחורי גבו. חשתי דחף לא מוסבר להיות רחוקה ממנו כמה שניתן וחזרתי לחדר הילדים שבו שהו אמי ואחי. הדחף הזה להתרחקות ממנו היה שריר, אם כי בעוצמה פחותה, במשך כל חודשי דיכאונו העמוק. בספרך תיארת שצער אביך על ספרו הבלתי נמכר מילא את הבית כמו ריח; דכאונו של אבי, בעקבות כישלון ספרו וחזרתו לגיהינום של אושוויץ (עווית בלתי רצונית), היה כצחנה כבדה וקשה מנשוא, כריח באושים ופיגולים. כבר לא יכולנו לנשום בבית.
בתחילת הדיכאון עוד תקשרנו מעט. בית ספרי היה קרוב לביתנו. מדי פעם נתקפתי ברגע האחרון חרדה בשל אי הכנת שיעורי הבית והייתי רצה בהפסקה הביתה, מקימה את אבי השפוף במיטתו, מושיבה אותו לעשות את שיעורי הבית שלי ולאחר מכן חוזרת בריצה לבית הספר. כך אולי (הרעיון עולה בי כעת לראשונה) ביטאתי את הצורך שלי בו ואת הרצון לגרום לו להרגיש כי הוא עדיין נחוץ. אבל בסוף התנהגתי אליו כאל מצורע.
באותו בוקר של היום המר והנמהר ההוא לא הצלחתי להתאפק וביקשתי ממנו שלושים אגורות לגלידה. בידיים רועדות מאוד פתח את פיו של ארנק עור בצורת פרסה והושיט לי את הכסף. הוא ניצל את ההזדמנות הנדירה של קרבתנו הכפויה כדי לשאול: "תגידי לי, דליה, המצב שלי מפריע לך ולאימא?" (אחי ייסד להקת קצב והופיע כל ערב. הוא פשוט לא היה שם. מילט את נפשו). אם הייתי נותנת דרור לדחפיי (איזה מזל שלא עשיתי זאת), הייתי פורצת ביללות נוקבות ומטיחה בו שהוא מרעיל את האוויר בבית, אבל בגילוי מפתיע של בגרות וטאקט עניתי באיפוק: "לי זה לא מפריע בכלל, בקשר לאימא אני לא יודעת, אתה צריך לשאול אותה…" אוסקר מגיע לי. בשלב זה ודאי כבר כתב את מכתב ההתאבדות הקצר שלו ובא "לטמון לי מלכודת" – אולי אומר משהו שידחוף אותו לבצע את תכניתו. אבל אני התנהגתי למופת. שום דבר שאמרתי לא יכול היה להוות עילה לדרבון המוטיבציה האובדנית. 
מובן שבמקביל לכעס הגדול שנמשך שנים ארוכות ואולי לא חלף עדיין ולצד רגשות האשמה המצמיתים ולצד הדמוניזציה שליוותה את דמותו, שמצאה את ביטויה גם בסיוטי לילה חוזרים ונשנים במשך שנים רבות, שבהם דמותו כענן-אד-גל שחור פורצת באחת כמו השד ממנורת הקסמים של אלאדין ואופפת את כולי עד מחנק, כאילו כדי לגנוב ממני את הנשמה או, אם לדייק יותר, כאילו כדי לאבן את רוחי – עם כל זה, עסקתי שוב ושוב בשחזור הסצנה של שאלתו האחרונה.
במקום לענות את התשובה הפורמלית היבשה ולברוח ולהתנחם בגלידה, הייתי נוטלת את ידו בידי והולכת לשבת אתו על הספה בסלון. הייתי כורכת את זרועותיי הקטנות סביב צווארו ומנשקת את פניו עוד ועוד: על העיניים, על הלחיים, על המצח ובעיקר על רקתו הימנית, והייתי מערסלת אותו במילים חמות ומתוקות. "אני אוהבת אותך מאוד, אבא. כולנו מאוד אוהבים אותך. אנחנו יודעים שעובר עליך גיהינום ושלדעתך אין לך זכות קיום, שאתה חושב שאתה מפריע לנו לחיות, שאתה מפחד שיימאס להם בעבודה ויפטרו אותך, ואז נהפוך לנצרכי סעד. אבל הכול ניתן לתיקון ואחרי אפלה תמיד בא אור, ושם בחוץ יש עולם יפהפה שמחכה גם לך ואם תיתן לאהבה שלנו לחלחל לתוכך יש לך סיכוי מצוין להחלים".
אבל אבא לא היה מוקף אהבה בימיו האחרונים. היינו כטובעים שבניסיון להינצל נשענים בכל כובד הגוף זה על זה, בוטשים בידיים וברגליים בפראות כדי להעלות את הראש למעלה ולשאוף מנת אוויר צח. "איש איש לנפשו", "אלף שנות חושך הפרידו" וגו': אחי נמלט בעור שיניו; אמי היתומה התימנייה שהפנתה עורף קר למורשתה ולשורשיה בניסיון להסתופף בצלו של העולם שייצג אבי הפכה לפקעת עצבים חשופה, אני – ילדה אגואיסטית ושובבה מאוד שלא הסכימה בשום פנים ואופן שיהרסו לה את ילדותה, ואבי… אבי כבר היה שכיב מרע, מין רוח רפאים שהגיחה לעתים מחדר השינה, חיוור כמת, רוחו המסוכסכת מתנדפת מרגע לרגע, ובעיני עצמו חשוב כמת. 
שמענו את הירייה וקפאנו על מקומנו, לא שיערנו עדיין שהירייה הזו תפלח את חיינו, שיישארו קרועים עוד עשרות שנים. רצנו כאיש אחד אל המרפסת של המטבח (גרנו אז בדירת שלושה חדרים קטנים). אבי היה מוטל על הרצפה בעיניים פקוחות אך מתות. מעקה המרפסת התעקל מעל לבני השפה וראשו של אבי היה מוטל על פיתול המעקה כאילו הייתה זו כרית. אקדח גדול מימי מלחמת השחרור היה אחוז בידו, וכל צדו הימני של ראשו היה מרוסק. שלולית דם שהלכה והתרחבה הקיפה את ראשו כהילה בוערת וניתזה גם על המעקה. אבל כל הזוועה הזו שאין די מלים לתארה לא הייתה עדיין הנורא מכל. הנורא מכל היה שלא כל תכולת ראשו נותרה במקומה הטבעי, אלא חלקה התגולל מסביב גושים-גושים.
שום דבר בעשר שנותיי הקצרות לא הכין אותי להתמודדות עם המחזה הזה (ילדים בימנו חשופים לחזיונות זוועה מכל הכיוונים האפשריים, אבל עד אז ראיתי רק שני סרטים או אולי שלושה: "מרי פופינס" ו"צלילי המוסיקה"…). אמי, אחי ואני צרחנו כאיש אחד, ממש כמקהלה מתואמת היטב, וחזרנו על מילה אחת בלבד שנשמעה בערך כך: "לווווו… לווווו… לווווו… לווווו… אימא צווחה בקולה הנשי הגבוה, אחי זעק בנהמות קולו המתחלף ואני את עצמי לא שמעתי. בבניין היו שתים-עשרה כניסות; גרנו בכניסה מספר עשר, אך קולותינו הגיעו עד הכניסה הראשונה. אני הייתי הראשונה שהתעשתי. זינקתי לעבר הדלת כדי להזעיק עזרה, אך כשפתחתי את הדלת ראיתי את בנצי השכן מן הקומה השנייה (גרנו בקומה השלישית, העליונה) שועט במדרגות בדילוגים גדולים. בתוך כמה שניות המה הבית בני אדם רבים. שכנים ועוד שכנים, אחר כך אנשי צוות של אמבולנס וגם שוטרים. לא הייתי עדה לכל המהומה, כי בשלב די מוקדם סגרו אותי לבדי בחדר השינה של הוריי, והורו לי לא לצאת משם. אמי הייתה במצב של היסטריה גמורה והחזיקו אותה בחדר הילדים עם אחי, שהיה מאובן לחלוטין.
לאחר כמה דקות נכנסה לחדר שבו שהיתי השכנה דבורה מהקומה הראשונה, שהייתה גם סגנית המנהלת בבית ספרי, ושאלה איפה אימא מחזיקה את פח הזבל. אוהו, ידעתי בדיוק בשביל מה, או אולי בשביל מי, היא צריכה את פח הזבל. קמתי ממקומי לצאת מהחדר ולהראות לה בדיוק איפה הפח (בשולי מרפסת המטבח, שמאלה מגופתו של אבא). היא הדפה אותי חזרה פנימה והתעקשה שאסתפק בהסבר. היא כבר תמצא בעצמה.
שוב נותרתי לבדי בחדר, ישובה על מיטת הוריי ושרויה במין תחושה מוזרה כבחלום משונה במיוחד, כאילו לא לי קורים הדברים, כאילו אני משקיפה על הכול ממרחק. לפתע קמתי, פתחתי את דלת ארון הבגדים של הוריי שבה הייתה קבועה מראה גדולה. הבטתי בבבואתי וחייכתי ענוגות. החיוך הזה מירר את חיי בשנים הבאות, עד לפני שש שנים בערך. ילדה-מפלצת שמחייכת כשאבא שלה שוכב הרוג בחדר השני.
פסיכולוגית אחת שחררה אותי מהקיבעון הנורא של החיוך. היא עזרה לי להרגיש שהחיוך הזה נועד לעודד את רוחי המבועתת, כי הרי לא היה שם אף אחד שילטף את ראשי, ירגיע, יאמר מלה טובה, אפילו לא איזה בר-סמכא שיפשפש בגסות וללא בושה בחוויותיי הכמוסות ביותר… אז אם אין אני לי מי לי, כמו משק אוטרקי סיפקתי לעצמי גם את החיוך המנחם, המיטיב והמשקיט. 
לא יכולתי להתכחש לרגשות ההקלה שחוויתי מייד לאחר מותו. כאילו הצחנה חלפה בבת אחת, כאילו רוח רפאים גורשה מן הלימבו אל מקום משכנה הסופי, כאילו הסלע הכבד שרבץ על לבי הקט התפוגג באחת. אבל ברגעים ההם ניטעו בבשרי מורסות שיגירו במרוצת השנים נוזלי אשמה דביקים ורעילים. 
לכל אורך השנה שאחרי האסון הייתה אימא נתונה בדיכאון כבד ואף לקחה הרבה תרופות. פחדתי שאאבד גם אותה. לכן עשיתי משהו מוזר: בלעתי פטיפון. כך נהוג היה לאפיין אז מצב של דיבור בלתי פוסק. השתיקה הייתה מאיימת ומסוכנת, אפילו המלים לא דחו לגמרי את הסכנה כי היו כאלה שאסור להגיד. טאבו מוחלט. עד היום. בחצי פה מתמלט מהפה – "לפני האסון", "אחרי האסון" ותו לא. כאשר אחי המופנם אילן, המוזיקאי, נתן לי לקרוא שיר שבו כתב על "המבט שבעיניך, אב", החלפנו הוא ואני מבטים רהויים של הבנה. ברור היה שאנו יודעים במה מדובר. אחי ואני נזכור לעולמים את המבט הפעור, המזוגג והמנופץ.
ושירו "מה שנשאר": אור זר מתוך הלילה/ רוח ייללה/ אש גדולה מתוך היער/ מה – מה שנשרף/ מה – מה שנשאר/ עדר אץ במנוסה/ זכר מזמן עבר/ החיה שפגעה בדרך/ מה – מה שנטרף/ מה – מה שנשאר/ הו לילי השחור המתוק/ אם אשיר את השיר אודותיך/ את אבי החיוור/ איך אמצא אם נשאר דבר אחריך/ הו לילי השחור/ אם אדליק את הנר אחריך/ תם. אך לא נשלם/ כעס שמסתתר/ יריעה נפרשה בינינו/ מה – מה שנגמר/ מה – מה שנשאר
*
גם אני, כמוך, לא נלקחתי להלוויה ומאותם טעמים בדיוק. כך יצא שלא נפרדתי ממנו מעולם, ואולי לעולם ימשיך לרדוף אותי? אני זוכרת היטב כיצד באחד מימי השבעה פתחה אמי מגירה בסלון ומצאה את מכתב ההתאבדות הקצר ונתקפה שוב היסטריה קשה. הפעם נלקחתי מיד לבית השכנים. בת השכנים, חברתי לכיתה, שעשעה את רוחי במין מתקן סריגה קטן ועגול שנועד לסריגת גרביים. וכך כתב אבי בכתב ידו המיוחד:
לרחל'ה אילן ודליה היקרים
לא יכולתי יותר לשאת זאת 
ולגרום לכם צער
לא להאשים איש
כל הרכוש לאשתי 
אשר תחליט מה לעשות בו
היו מאושרים
שלכם באהבה בני
אבא
"היו מאושרים", הוא כתב לנו. חה-חה-חה.
אף שטיפול פסיכולוגי לא היה מקובל בימים ההם, היו שהמליצו לאמי לשלוח אותי לפסיכולוג. אני סירבתי בנחישות חסרת פשרות. לא הייתי מוכנה לחזור ולהתעסק בעבר. אם יניחו לי לנפשי הכול יהיה בסדר גמור, כך סברתי בטעות גמורה.
האסון קרה בחופש הגדול ולאחריו השתפרו הישגיי בלימודים. פרחתי כביכול. כל היום דיברתי עם אמי ללא הפסקה. במובן מסוים הפכתי לילד הורה, הייתי אימא של אימא. כמעט כל יום גררתי אותה אתי לספריית "בית יציב". אימא הייתה מחכה לי בגן הצמוד לספרייה, שואפת אוויר צח, ואני נסתי לעיר המקלט. קראתי הכול מכול וכול. גם לפני האסון הייתי תולעת ספרים. תדירות ננזפתי על כך שאיני מדליקה אור לעת ערב, אלא "מוציאה את העיניים" בחושך. מי בכלל שם לב שהערב יורד כשדפי הספר זוהרים בעלילות מרתקות ומכמירות לב. 
בספר אחד שקראתי בילדותי תואר הדבר הבא: במקום רחוק מאוד ישנו הר עצום, רם ונישא. פעם באלף שנה מגיעה ציפור קטנה ומשחיזה את מקורה הזעיר בזיז הפסגה. וכך שוב ושוב. כאשר ההר הענק יישחק עד דק ולא ייוותר ממנו דבר – חלף יום אחד בנצח. הסיפור הזה הטיל עלי אימה חשכה. הטבע חדל להיות יפה בעיניי. עד היום עיניי כמעט עיוורות ליפי הטבע. היקום נראה לי עסוק כל הזמן בהמתה ובחיסול של כל מה ושל כל מי שעולה בידו לפרוח לזמן מה. מן הבחינה הזו האמן שמדבר אל לבי באופן החד ביותר הוא המנוח חנוך לוין.
עלה בידי לסיים בהצטיינות תואר ראשון בספרות השוואתית (החלטתי לדלג על קטעים נרחבים בסיפורי, אחרת לעולם לא אסיים את המכתב הזה, שאורכו מתחיל להוות פגיעה בטעם הטוב). אני מניחה שלולא משבריי הנפשיים (שכללו ארבעה אשפוזים) הייתי מסיימת, כדוגמת חברותיי, את לימודי התואר השני ואולי גם השלישי. שתי העבודות הסמינריוניות שלי יישארו כנראה פסגת הישגיי האקדמיים (הראשונה: "בעיות מעשיות ותיאורטיות בתרגום ובחקר התרגום של הרומן השירי על פי 'לוליטה' ושני תרגומי היצירה לעברית", והשנייה: "משבר נפשי בגיל ההתבגרות על פי 'התפסן בשדה השיפון' של ג. ד. סלינג'ר"). 
פרופ' גדעון טורי היה המרצה האהוב עלי ביותר. פעם אחת לקח עבודה שלי ולימד על פיה שיעור, לא לפני שהודיע כי מדובר בעבודתי והוסיף: "האומר דברים בשם אומרם כאילו הביא גאולה לעולם". הייתה זו עבודה בחקר התרגום שבה ניסיתי להוכיח על פי טיוטות רבות של תרגומי שלונסקי את שיקספיר, כי תמיד נבחר לבסוף התרגום שבו הייתה האליטרציה רחבה יותר, ובסיומו של רפראט שהגשתי במהלך שנת הלימודים השנייה אמר לי בנוכחות הכול: "נהניתי וגם למדתי". 
בשלושה מקומות בספרך החדש דמעתי ובאחד צחקתי צחוק פרוע. הדמעות הראשונות בעמודים 245 עד 247. הדמעות השניות בערב כ"ט בנובמבר בגלל האושר שלך למראה הנדיר של ההורים החבוקים ובשל זעקתו ההיולית של הלמדן והדברן הבלתי נלאה. הפעם השלישית הייתה בעמוד שלפני האחרון, בחציו השני. הצחוק הפרוע היה כמובן בעצרת של בגין ובנאומו המזוין, סליחה המצוין… אבל גם אני כמעט נחנקתי מהצחוק הזה, כי בעלי שיחיה היה שרוע לצדי שרוי בשינה עמוקה וחששתי פן אפר את מנוחתו.
את ספרך כולו קראתי, שלא כמנהגי, לאט לאט, כדי לא לאבד אף ניואנס קטנטן. מדי פעם עצרתי כדי לחשוב על חיי שלי. למשל, כיצד ייתכן שהזאטוטה המפונקת ההיא כבר זקנה מאביה ביותר מחמש שנים תמימות? כשהגעתי לגילו חששתי שיקרה אסון נורא, אך תחת זאת אירע הנפלא מכל: חודשיים לפני שמלאו לי ארבעים התחיל הקשר עם אישי הטוב, אבל לאחר חודשים אחדים התפרקתי שוב לרסיסים, שאותם אני אוספת עד היום בתקווה לא להתרסק שוב.
מלבד יצירתך להלן חמש היצירות האהובות עלי ביותר בספרות העברית:
"בדרך אל החתולים" מאת יהושע קנז; "מר מאני" מאת א. ב. יהושע; "ספר הדקדוק הפנימי" מאת דויד גרוסמן; "ויקטוריה" מאת סמי מיכאל; "סיפור פשוט" מאת שמואל יוסף עגנון. כל היצירות הנ"ל (מלבד האחרונה) נחשבות בעיניי למיטב יצירותיהם של הסופרים הנ"ל שעד כה לא הצליחו לעניות דעתי לחזור על הקסם. "חמסין וציפורים משוגעות" עורר את התפעלותי אך לא את אהבתי.
ובעולם הגדול זוהֵר בעיניי בזוהַר שלא יועם לעולם – הגדול מכולם – תומס מאן, וכמובן גם שני הרוסים הענקים (לווין ב"אנה קרנינה" אומר בערך כך: "באין סוף של החומר באין סוף של הזמן, באין סוף של החלל הריק – צצה בועה אורגנית זעירה. בועה זו מתקיימת זמן מה ואחר כך מתפקעת, ובועה זו היא אני" – אבל איך-איך-איך נפתרו כל התחבטויותיו האקזיסטנציאליסטיות באמונה הדתית?), קפקא, מרקס, סארמאגו, פרוסט, נבוקוב (הסדר אסוציאטיבי), רוברט מוסיל ("האיש ללא תכונות") ו-ג'יימס ג'ויס (קובץ הסיפורים ובעיקר "דיוקן האמן כאיש צעיר" ובשום פנים ואופן לא "יוליסס").
וזה על קצה המזלג.
הייתי מוכנה להעביר את כל חיי בקריאה, אבל לפעמים צריך גם לעבוד. אני עורכת תוכן ולשון. מובן שגם אני כתבתי מין שירים. בנעוריי אף הוצאתי לאור ספרון שירים קטן, "עמוסים ומפורדים" שמו. אבל אני חסה על זמנך, ולכן אחסוך אותם ממך. 
לסיכום, סיפור חיי הקשה גמל אותי לעת עתה מכל שאיפותיי. כל רצוני הוא להיות בריאה בנפשי ובגופי ולחיות באהבה גדולה עם אישי היקר. באפריל 2001 הופענו בתוכניתו של מני פאר, בשידור חי, במסגרת שבוע בריאות הנפש. רצינו לתת נוק-אאוט לדעות הקדומות. הרי מצפים מנפגעי נפש שיפלבלו בעיניים ויגירו ריר. ובכן נא בעין לכם, המוני בית ישראל, היווכחו בבקשה לדעת שנפגעי נפש עשויים להיות לא פחות מוצלחים מכם. לאישי ארבעה ילדים מנישואים קודמים, לי אין ולא יהיו ילדים מבחירה. נכון להיום, ובעצם לשנים האחרונות – אני מאושרת. אני מקווה מאוד שגם אתה.
בהוקרה עמוקה,
דליה וירצברג-רופא
21 ביולי, 2002

היום (3/12/15) קיבלתי אישור מהסופר עמוס עוז לפרסם פה את תשובתיו (נכתבו בכתב יד. הקלדתי אותן):

28/7/02  ערד
לדליה וירצברג-רופא, ברכה ושלום.
קראתי את מכתבך בהתרגשות. לפני ימים אחדים אמרה לי דודתי סוניה (אני רואה אותה בביתה כמעט בכל שבת) כי אל לי להשתומם על כך שאנשים קוראים את סיפורי על אהבה וחושך וכותבים לי מכתב ובו סיפורם: ספר ראוי לשמו, אומרת הדודה סוניה, תמיד גורם לקורא לחשוב על חייו, לא רק על חייהם של גיבורי הספר.
הלא גם אני, כאשר אני קורא בספרים האהובים עלי (ובהם רבים המופיעים גם ברשימת הספרים האהובים עלייך) – אני חושב על חיי.
מה שסיפרת לי קראתי בגרון מתכווץ. הלא הפצועים מבינים את שפתם של הפצועים, רק הבריאים מתקשים לפעמים להבין את שפת הפצועים ואף זה את שפתו-של-זה מתקשים הבריאים להבין (לפעמים. לא כולם).
לא אאריך: אני בתוך כתיבה עכשיו, ואין לי עניין לכתוב מכתב מפורט. אבל תודה על מה שסיפרת לי. ואם ספרי הביא לך דמעות וצחוק – הלא הוא נכתב גם כדי לחבוש.
עמוס עוז

לעמוס עוז שלום רב,

ב-28 ביולי כתבת לי מכתב שנפתח במלים: "קראתי את מכתבך בהתרגשות". התרגשותי שלי למקרא מכתבך דמתה אולי לזו שגרמה לך לרחף שלושה ימים בקיבוץ חולדה בעקבות מכתבו של עגנון על אודות ספרך "ארצות התן".
אתמול נכחנו באירוע שנערך לכבודך במועדון צוותא. ולא הרהבתי עוז להגיע עד עוז… ישבנו בשורה הראשונה, ואישי הפציר בי: "גשי אליו, דברי אתו", ולא העזתי. נדמה לי אפילו שמבטינו הצטלבו לרגע, אך העכבות החברתיות הכריעו אותי. ידעתי שאף אם אאזור אומץ ואפנה אליך, האקט הזה ישאב ממני את כל כוחותיי, ולא אהיה מסוגלת לומר אפילו דבר אחד קטן של טעם. אז הבטתי בך, בניסיון גמלוני להיראות פוטוגנית לנוכח הבזק "מצלמת הפפראצ'י"… וזה בסדר. גם בעתיד, באירועים דומים, לא אפנה כנראה. ההחלטה להימנע מכך היא שאפשרה לי אתמול להפיק את מלוא ההנאה מן הערב, בלי להיכנס למתח מיותר. ומה כבר יכולתי לומר לך? הרי אמרתי הכול במכתבי הקודם. 
כאן עלולה להתעורר השאלה: מדוע אני כותבת מכתב נוסף?
משהו בדבריך אתמול גרם לי לעשות זאת (אגב, צביאל הוא אדם פחות "ספרותי" ממני, ומבחינתו גולת הכותרת הייתה דווקא ה"דיגרסיה". הוא מעריך אדם שאינו מסתגר בהיכל השן של אמנותו, אלא מנסה להיות מעורב ולהשפיע על המציאות שבה הוא חי). דיברת על התא המשפחתי הקטן שבו גדלת ואמרת בערך כך: משהו בלתי פתור נותר בליבה, איך קרה ששני אנשים טובים ששחרו אך טוב זו כלפי זה, וזה הסתיים באסון (סלח לי על הציטוט החופשי והבלתי מדויק(.
האמת האוניברסלית, הבסיסית והגלויה, היא שבלא התאמה גם האנשים המצוינים ביותר לא יוכלו לחיות יחד, אבל רצוני להתמקד באסון. הסכמתי עם דבריה של רונית מטלון על הצעד החומל של אמך שביצעה את המעשה הרחק מביתכם. אולי כדי לאפשר תיקון בחלל הביתי. אני מניחה שזכור לך כי אבי בחר בביתנו ובנוכחותנו לביצוע הפתרון הסופי שלו. ועם זה, היום כמעט אינני תמהה עוד. ואינני מאשימה, ואני משתדלת לא לחוש קורבן. בחמש השנים האחרונות אני נמצאת בבית מדרשו של בעלי שיחיה. וממנו למדתי כי בעולם הנפשי האב-נורמלי החוקים שונים בתכלית (מובן שידעתי זאת גם מניסיוני האישי, אך אני מעולם לא הייתי אובדנית).
תאר לעצמך אדם שמעולם לא שהה מתחת לפני המים. קשה יהיה לאדם כזה לדמיין את השתנות חוקי הכבידה. כיצד ניתן לצוף על פני המים בלי ליפול לקרקעית? גם בעולם הנפשי האב-נורמלי חוקי "הכבידה" משתנים. היום אני מסוגלת לומר: אבי חלה בנפשו. הוא הרס את משפחתו, מאחר שמחלתו כפתה עליו לעשות זאת. במשפט השדה שערכתי לו שנים רבות הוא נמצא חייב בדין. אבל בתחום המשפטי מוכר מצב שבו אדם נמצא בלתי כשיר לעמוד לדין, מאחר שביצע את המעשה במצב שבו לא הייתה לו אפשרות לבחור בין טוב לרע. פרופ' פריד המנוח הגדיר מחלת נפש כ"צמצום הבחירה". ככל שטבעת החולי הולכת ומתהדקת כך מצטמצמת הבחירה, עד שהיא נעלמת לחלוטין.
לפני ארבע שנים פקדתי לראשונה את קברו של אבי. על המצבה היה חרוט המשפט (מספר ירמיהו): "והיה בלבי כאש בוערת עצור בעצמותיי ונלאיתי כלכל ולא אוכל". ההתאבדות היא לא רק מעין המתת חסד פרטית, אלא כורח בלתי נמנע לנוכח השריפה שמתחוללת ומשתוללת בעולם הפנימי.
ב-26 בנובמבר [2002] התארח צביאל בתוכניתו של דב אלבוים "חוצה ישראל" והוא אמר שם: "אני חולה נפש ואני לא מתבייש בזה. החברה שמגלה בורות תהומית בכל הנושא הזה היא זו שצריכה להתבייש, שהיא שופטת אותי על לא עוול בכפי, שהיא מסתכלת עלי במבט עקום"… צביאל הוא אידיאליסט ואמיץ, לא כמוני.
מאוד נהניתי אתמול. כמו גדי טאוב גם אני הצלחתי, באמצעות ספרך, להתחבר להיסטוריה היהודית והישראלית בלי התחושות הרגילות של זרות ושיממון. הסכמתי עם דבריה של מטלון בנוגע למחזוריות של שבר-איחוי-טרנספורמציה. גם לי נראה הפרק על המראיין המתנשף והקורא הרע מעין נטע זר בספרך, אף שבאופן אישי הגעתי בעקבות קריאתו למסקנה הנחרצת שאני היא הקוראת האולטימטיבית שאותה רואים סופרים בעיני רוחם…
לא אהבתי את דימוי האורבורוס של פרופ' יגאל שוורץ. נוכחות דמות האב בקיבוץ אינה "מחויכת" לטעמי, אלא עצובה עד דכא בשל הניכור שבין שני האוהבים. גם נדמה לי שהבחירה במילה tale בתרגום שם הספר לאנגלית נבעה בעיקר משום שבצמד המילים love ו-story נעשה כבר שימוש רב מדי באנגלית. לא הסכמתי אתו שהבחירה הייתה בעולם שייצג האב. גם אתה מספר שהיצר לכתוב ולהפוך לסופר צמח על קרקע סיפורי המעשיות של אמך. ואם זו לא בחירה בעולם שמייצגת האם, אז מה כן? הרי אם היית הולך בעקבות אביך, מן הסתם היית נעשה חוקר ספרות כמו פרופ' שוורץ, העסוק באופוזיציות בינאריות ופריוואטיביות שחופפות בקוטביהן הנמוכים יותר מאשר בנשמת הסיפור ובחוויה האנושית שלו (אבל אני בסך הכול עורכת אזוטרית, אחוזת קנאה בעורך-על). אני שמה לב ששכחתי את נסים קלדרון. אין זאת מפני שלא דיבר בחוכמה, אלא שתמיד אני מוצאת עצמי מרותקת לשפת הגוף האינטנסיבית והמהפנטת שלו, המסיחה את דעתי מתוכן דבריו.
אם תענה גם למכתבי זה, בעוד שנים רבות תתהלך לה איזו ישישונת תמהונית שתטען באוזני כל כי ניהלה בזמנו התכתבות עם הסופר עמוס עוז… במבט לאחור נדמה לי שגם אני שמעתי בצעקתו של הרוכל עם הסוס והעגלה את המלים: אל תי-זקן. אמנם עדיין מעביר חלחלה, אך יש נחמה בעובדה שיש אנשים שמתבגרים באופן יפה ומעורר כבוד. ההרד-דיסק שמור היטב.
בציפייה לספרך הבא. בחודש אוגוסט קראתי את "אותו הים". מה יהיה לא-בנאלי להגיד עליו? מגניפיקאט. הייתי רוצה לשתף אותך בקטעים שדיברו אליי במיוחד, אבל שאלתי את הספר מהספרייה העירונית, ולכן אינו מצוי תחת ידי.
תבורך,
דליה וירצברג-רופא
דצמבר 2002
28/12/02  ערד
 לדליה וירצברג-רופא, ברכה ושלום.
 גם את מכתבך זה קראתי בהתרגשות – דברייך על אודות התרשמותך מן הערב במועדון "צוותא" קרובים להתרשמותי שלי מאותו ערב יפה ומעניין.
את כל הכתוב במכתבך קראתי בכל לב. ואיני משיב בפירוט רק מפני שאני בתוך כתיבה, וקשה לי להתכתב בפירוט בימים אלה. סלחי נא.
שמחתי מאוד על כך שגם "אותו הים" דיבר אל ליבך: בעיני, לפחות, הוא הטוב בספריי.
בברכה ובתודה,
עמוס עוז
 
מודעות פרסומת

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: