טיפול בשוק אינסולין שעברתי בנעוריי

large1_3d22c3d620fe4ccdb3c6d1a8854c00cf

ב-1976 טופלתי בשיטת "שוק אינסולין" במחלקת נוער באברבנאל. זהו טיפול מסוכן מאוד וידוע לשמצה. ניצלתי ממנו רק בעזרת חושים חייתיים (או בזכות אהבת ממתקים. החבאתי אותם ואכלתי מהם בהיחבא), כך שלא לקיתי בהתקף של היפוגליקמיה, ולא נכנסתי לקומה המיועדת. היה לי ידע מוקדם. חברת ילדות שלי חלתה בסוכרת נעורים, והיו מזריקים לה אינסולין. ידעתי שאכילת ממתקים תבטל את ההשפעה של האינסולין. 
הייתי רק בת 17 וחצי כשעברתי את ה"טיפול" הנורא הזה, אבל אני זוכרת הכל. שוכנתי לבדי בחדר מיוחד, סמוך לחדר אחיות. הטיפול התחיל בהזרקת 4 מ"ג אינסולין בירך. כל יום עלו ב-4 מ"ג. השוק היה אמור לקרות במינון המקסימלי, 64 מ"ג. לא נתנו לי לאכול כלום עד שעות הצהריים. אז הייתה נכנסת לחדר אחות ובידיה מגש של ארוחת בוקר (מאוחרת). מתישהו הייתי שולפת את הממתקים שהחבאתי בעומק המגירה (לא חשדו בי ולא חיפשו). כשהייתי שומעת את האחות מתקרבת הייתי עושה עצמי מעולפת ונעתרת לבקשה לאכול… כך ניצלתי משוק האינסולין.
מתוך ויקיפדיה: "טיפול בהלם אינסולין כרוך בהזרקת כמות גדולה של אינסולין לחולה, דבר הגורם לפרכוסים ולתרדמת כתוצאה מהיפוגליקמיה במוח. הטיפול התגלה על ידי הרופא והחוקר הפולני מנפרד סקל (1900-1957) בשנת 1933. הליך זה היה בשימוש עד לשנות החמישים כטיפול בדיכאון ובפסיכוזה. אולם, תרדמת אינסולין עלולה להיות בלתי הפיכה…"
מי שעשה לי את הטיפול הזה היה פסיכיאטר, עולה חדש מרוסיה. שמו ד"ר גוטמן.
דבר אחד טוב צמח מהטיפול הזה: לא שילבו אותו בטיפול התרופתי הרגיל, וכך יצא שהתנקיתי מהטרוקטיל המזוויע וחזרתי בהדרגה לאיתני.
על הטיפולים הסומאטיים כגון שוק אינסולין כתב הפסיכיאטר יורם יובל: "לאורך החצי הראשון של המאה שחלפה ניסו פסיכיאטרים שאפתנים ושרלטנים סדרה מסמרת שיער של טיפולים תמוהים, מסוכנים ואכזריים על מטופליהם, לעתים קרובות ללא כל בסיס עובדתי, ולפעמים בתוצאות קשות". (יורם יובל, "האם הפסיכואנליזה עובדת והאם היא יכולה להוכיח את זה למערכת הבריאות", "הארץ", 27/8/14)
כותבת רקפת זלשיק: "רוב התראפיות הסומאטיות מן המחצית הראשונה של המאה ה-20 נחשבות היום לתראפיות מזיקות, רדיקליות ובלתי הומאניות, וקשה להבין ולקבל את השימוש בהן".
נ"ב: בעתיד יתייחסו כך גם לקשירות (באנגליה הקשירה היא בלתי חוקית).
מודעות פרסומת

10 responses to “טיפול בשוק אינסולין שעברתי בנעוריי

  • דליה וירצברג-רופא

    הנה קטע שכתבתי בעבר המדגים טיפולים מהסוג הזה (מבוסס על מחקרה של רקפת זלשיק שהפך לספר "עד נפש"):
    חוסר ההצלחה בריפוי הביא גם להתפשטותן של טיפולים גופניים שהוכחו ברבות הימים כלא יעילים ואף מסוכנים, כמו הזרקת אינסולין עד רמה של כניסה לשוק היפוגליקמי ובהמשך לתרדמת עמוקה או קלה; הזרקת קרדיאצול (מטראצול) שגרם להתקף אפילפטי. החולים סבלו קשות מהטיפול ופחדו ממנו. פסיכיאטר אחד, בן רענן, סבר כי לפחד יש פונקציה תרפויטית:
    "מציאות הפחד האיום הזה אצל החולה הוּכחה מתוך עדותם של החולים עצמם המספרים לאחר היקיצה מההלם המיטרצולי, על הרגש הנורא שתקף אותם בשעת הזעזוע ונשאר בזיכרונם כפלצות שממנה הם בורחים כמאימת המוות. […] והפחד הנורא הזה הוא המשמש, כנראה, מנוף למהפכה פסיכולוגית באישיותו של חולה הרוח".
    לעומתו, הפסיכיאטר ארתור שטרן, שטיפל בקרדיאצול למן שנת 1942 בחולי הנפש ב"כפר שאול", החזיק בדעה שלילית מאוד על השפעת הפחד שזרתה תרפיית הקרדיאצול בחולי המוסד:
    "באי נחת גדול הנני זוכר את הזמן […] בו הייתי משתמש בטיפול זה באין מכשיר לטיפול חשמלי. לא פעם נאלצנו להכריח אף בכוח הזרוע את החולים המתנגדים לקבל את הטיפול הגס הזה, ולפעמים היינו עדים לכך כי החולים ברחו מהמוסד אחרי הטיפול הראשון בקרדיאצול".
    החל מ-1946 הצטרף לטיפולים אלה גם ניתוח הלובוטומיה (כריתה או הרס של אונות המוח הקדמיות) הידוע לשמצה. הטיפול היחיד שנשאר מאותם טיפולים גופניים, והיחיד שהוכר כבעל ערך תרפויטי, הוא הטיפול בנזעי חשמל.
    מעטים היו הרופאים שהביעו אז דאגה מפני השימוש בטיפולים אלה ומתוצאות הלוואי שלהם. לנוכח החידלון הכללי בתחום רפואי זה הם אימצו את שיטות אלה במהירות ובהתלהבות. הן סייעו להפוך את המוסד הפסיכיאטרי מבית מחסה למקום תרפויטי כביכול. כאשר התוצאות לא היו משביעות רצון, הם תלו זאת בחוסר ניסיון ביישום התרפיה, באבחון שגוי של המטופל או באופי מחלתו, אך לעולם לא בחוסר יעילותה של התרפיה עצמה. התרפיות האלה הועילו בעיקר לשיכוך תחושת חוסר האונים מול מחלת הנפש. המצב האנומלי הזה הוא שגרם להם לתמוך באופן גורף ביישום תרפיות אלה ולהציגן באור חיובי, אף שבפועל הן לא הובילו להצלחות מעשיות בשדה הפסיכיאטריה.

  • רבקה נעים

    דליה יקרה. אני עברתי את טיפולי האינסולין כ10 שנים לפנייך. וגם את טיפולי החשמל[ללא הרדמה]. הזיכרון נפגע קשות בתקופה זו. בסך הכל הייתי בת 18 וחצי…
    אין לי מושג איך שרדתי את זה… ממש קן הקוקיה. תודה לאל הכל מאחורי.
    העבודה שלך ברוכה דליה.

  • ethy ab

    רציתי לאחל לכם חג שמח.
    זוכרת את ההשתלמות שלי באברבנל במסגרת הלימודים, היו שם דברים שהנייר לא סובל.
    אבל המדינה עושה במטופלים שפטים ,ממש פסח.
    חג שמח לכם.

  • אנאיס

    זה כל כך כואב לקרוא. את יודעת על מה אני חושבת, פעם בדף שלך פרסמת תמונה שלך (לא יודעת בת כמה היית בתמונה אבל תמונה כל כך יפה ושם קצת הזכרת את דליה רביקוביץ לא בפנים אלא בתמונה עצמה, פעם ראיתי תמונה שלה כמעט אותו הדבר) ואני רואה לנגד עיני אותך, כפי שהיית בתמונה, וחושבת לעצמי ילדה בת 17, מה עבר לאנשים האלה בראש? אני משערת שהם בטח חשבו שהם מטפלים בך, אבל לקחת פרח ולנסות לגרום לו לנבול, לא יודעת לי זה ממש כאב לקרוא.
    וכל הכבוד על האופטימיות, דליה, מודה נדבקתי וגם אני מתחילה להאמין שהקשירות סוף סוף יגיע זמנן להיראות לציבור כשיטה טיפול הזויה ובעיקר מזיקה מאוד.

    אנאיס

  • ורד נבון

    לא מסוגלת לתפוס דבר כזה, מזעזע ברמות שקשה לתאר. דליה ורבקה, תודה לאל הצלחתן להיחלץ, אבל מה קרה לאלו שלא? היפוגליקמיה זה דבר מסוכן מאוד. איך הם היו מסוגלים?

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: