לא מרפים מזכות הבחירה במוסד

2415243377

לאחר שעתרנו פעמיים לבג"צ ויזמנו הצעת חוק, התגבש נוהל שאינו מניח כלל את הדעת. פנינו בעניין למנכ"ל משרד הבריאות, מר משה בר סימן טוב. נענינו על ידי סגן ראשת האגף לבריאות הנפש. התשובה, כרגיל, לא חידשה דבר, וענינו למנכ"ל.

כאן תשובת משרד הבריאות לאזוריות.

וזה מה שענינו:

שלום רב,

הקטעים המודגשים לקוחים ממכתבכם אלינו.

 "הנוהל שואף ליצור איזון שבין זכות המטופל לבחור מקום אשפוז ובין הזכות של כל אדם שזקוק לשרות אשפוזי לקבל מענה במרחק וזמן סבירים ממקום מגוריו. זאת בעיקר כאשר מדובר באוכלוסיות מוחלשות ומעוטות אמצעים אשר לגביהן אשפוז מרוחק ממקום המגורים מקשה מאוד על הטיפול."

  • האיזון בין הזכות לבחור ובין הזכות לקבל טיפול לא קיים כאשר התנאי המינימלי לבחירה הוא 95% תפוסה, ואילו בפועל התפוסה הממוצעת עולה על 100% (ר' כתבה בדה מרקר)
  • רוב בתי החולים מרוכזים באזור המרכז, כאשר המרחקים ביניהם אינם משמעותיים. קורה לא אחת שבית החולים האזורי מרוחק יותר מביתו של אדם מבית חולים מסוים אחר (לדוגמה, מי שגר ברח' יצחק שדה ת"א משויך לבי"ח אברבנאל, אף שבי"ח תל השומר קרוב יותר).
  • ראינו כולנו כיצד מתייחסת המערכת לזכויותיה של "נועה" בת ה-28 שנקשרה לשלושה שבועות ברציפות, ולזכויותיהם של מתמודדי הנפש בכלל, והנה דווקא בנושא המרחק מבית החולים יש התהדרות באיצטלת זכות המטופל, כאשר ברור כשמש שהדבר נועד רק לנוחותה של המערכת שמבקשת לשמר מצב שבו הדברים מתנהלים כראות עיניה, ללא כל תחרות על לבם של הלקוחות השבויים.
  • ברפואה הכללית אין כל מגבלה על זכות הבחירה של הכלל (אף שיש בקרב חולי הגוף קבוצות חלשות שכביכול מתבקש להחיל עליהן את אותו "פטרנליזם מיטיב"). דורשים לא להפלות אותנו לרעה.

"יתרה מכך, מקרים פרטניים שמגיעים לאגף לבריאות הנפש, ובהם בקשות של מטופלים להחליף מקום אשפוז מטופלים ע"י צוות האגף, תוך מתן מענה מתאים לכל מקרה ומקרה."

במקום להגביל את הכלל ולהתיר בחירה ליחידים לפי שיקול דעת מקצועי, מתבקש להתיר בחירה לכלל ולהגביל יחידים לפי שיקול דעת מקצועי בהתאם לקריטריונים מדויקים, קבועים מראש ונתונים לפיקוח.

"מבדיקה של נתוני האשפוז עולה כי אחוזים בודדים בלבד מבין ציבור הפונים לאשפוז מופנים לאשפוז בבית חולים אחר מזה שאליו פנו ראשונה. עובדה זו מצביעה כי בפועל אם ישנה פגיעה באפשרות הבחירה של אדם באשר למקום אשפוזו הרי שהיא מצומצמת ביותר."

אם הייתה זכות בחירה אמיתית אנשים היו מצביעים ברגליים. כרגע ידוע לכולם שבסופו של דבר יופנו לבית החולים האזורי, אז מה הטעם ללכת לבית חולים אחר? אנחנו לוקים בנפשנו, לא בשכלנו. אגב, נסיין אחד הראה במיון פסיכיאטרי כי לפי אחוזי התפוסה של יום מסוים זכותו להתקבל בבית החולים אליו פנה. התנו את קבלתו בהמצאת "טופס הזדכות" מבי"ח האזורי; למרות ניסיונותיו לא הצליח להשיג את הטופס. מלבד זאת, הנתון שציינתם לעיל משקף מציאות שבה רוב המתמודדים כלל לא מודעים לזכויותיהם, ולו המצומצמות ביותר,  כי לא מיידעים אותם עליהן.

"מעבר לכך, לאפשרות האשפוז בסמוך למקום המגורים ישנה חשיבות גדולה בייחוד בתחום בריאות הנפש, זאת לאור הקשר החיוני שבין צוות בית החולים עם צוותי הטיפול בקהילה, וההיכרות של צוות המחלקה עם המטופל (אשר בחלק לא מבוטל מהמקרים שב ומתאשפז)."

את המיתוס הזה ניפץ ד"ר גדי לובין, אז ראש אגף בריאות הנפש במשרד הבריאות,  בעימות טלוויזיוני שנערך בינינו בתוכנית "לונדון את קירשנבאום" ב-20 במרס 2014. הנה הקטע המדויק שבו אמר: "בסופו של דבר אני רוצה לומר את הדבר הזה: אין לי שום ויכוח אידיאולוגי עם דליה; ביום שבו תפוסת בית החולים הממוצעת בבתי החולים הפסיכיאטריים תעמוד על 90% נגמר הדיון! אדם יגיע לאן שהוא רוצה. מכיוון שהיום מדובר על בחירה של אדם אחד על חשבון אדם שני…" (ירון לונדון קוטע את דבריו משועשע… מומלץ לצפות בקטע כולו)

אגב, לעתים דווקא היכרות האדם עם הצוות היא המרתיעה אותו מלחזור לאותו מקום (וזו זכותו המלאה והרמוסה שלא לחזור למקום), ולעתים יש לה דווקא השלכות טיפוליות קשות (שוב, ע"ע מקרה "נועה").

לסיכום, מכתב תשובה זה רחוק מלהניח את הדעת. שלילת זכות הבחירה האמיתית במוסד הפסיכיאטרי היא עדות נוספת ליחס המקפח, המפלה והאנכרוניסטי כלפי קבוצת מתמודדי הנפש בישראל.

 מר משה בר סימן טוב היקר, התרשמנו מאוד מרצינות גישתך ומכוונותיך לחולל שיפור משמעותי במערכת בריאות הנפש בישראל. אנא ראה סעיף 23 לחוק בריאות ממלכתי, התשנ"ד–1994, המאפשר לחולה הזקוק לטיפול רפואי, בין אם בקופת חולים ובין אם באחד מבתי החולים הנמצאים בהסדר עם אותה הקופה, לבחור עבורו או עבור ילדו את נותן השירות, בכפוף להסדרי הבחירה שקובעת הקופה. בניגוד להוראה זו, אנחנו הזקוקים לאשפוז פסיכיאטרי, איננו זכאים לבחור בחופשיות את בית החולים שבו נתאשפז. הפלייתו של אדם עם מוגבלות נפשית לעומת חולה אחר, ושלילת זכות הבחירה ממנו, סותרות בין היתר את הוראות חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו, את סעיף 4 לחוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות, התשנ"ח–1998, ואת סעיף 35 לחוק טיפול בחולי נפש.

אנו מבקשים ממך, מר בר סימן טוב, לתקן את ההפליה, ולעגן את הזכות לאוטונומיה אישית לאנשים הנזקקים לאשפוז פסיכיאטרי. הדבר נדרש, בין היתר, לאור אשרורה של האמנה בדבר זכויותיהם של אנשים עם מוגבלויות (Convention on the Rights of Persons with Disabilities), הקובעת את זכותם של אנשים עם מוגבלות לקבל החלטות בעצמם (ראו סעיף י"ד למבוא, וסעיף 3[א]), ואת החובה לנהוג בשוויון כלפי אנשים עם מוגבלות ולמנוע הפליה (סעיף 5).

מקווים לפעולתך החיובית בנדון,

בכבוד רב,

דליה וירצברג-רופא וצביאל רופא

 

מודעות פרסומת

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: