פרידה מהאיש שלי וגם מהפוליטיקה

❇❇ אמרו לי אתם: איך אפשר לפעול בעולם רווי אגו? (וידוי) ❇❇

אמנם זה טבע האדם, גם שלי, אך אגו שמנצח ערכים – ובעיקר אגו גברי, ארגוני ומפלגתי – דופק את כולנו. כך היה מאז ומעולם. מאבק הנכים הוא חשוב מאין כמותו. ביקשתי לפעול בדרך פוליטית ולא הבנתי שהדבר אינו עולה בקנה אחד עם טבעי כאמנית, שבדיוק כמו אחיה, המוזיקאי אילן וירצברג, היא one man/woman show.

כאמנית בחרתי בדרך האקטיביזם החברתי במקום לשבת בקונכייתי ולכתוב פרוזה, כפי שהכל מציעים לי.

לא אנטוש את דרך האקטיביזם הטהור.

אפעל עם אנשי השטח האותנטיים מקרב ארגוני הנכים לצורך מימוש המטרות החשובות, כי פוליטיקה לא באמת מעניינת אותי.

אם להיות כנה לחלוטין, פוליטיקה עושה לי בחילה, לפחות בדמותה הנוכחית בארצנו, ארץ זבת חלב ודבש שהיא שילוב של חלם וסדום.

איני רוצה, חלילה, להיות חברת כנסת, אף שקצבת הנכות של הביטוח הלאומי, הכנסתי היחידה עלי אדמות – נכון להיום – לא תאפשר לי קיום סביר בעתיד לבוא, בעיקר לאור הפרידה הצפויה מבן זוגי. התנאים סוכמו ונישאר חברים טובים ושותפים מלאים להמשך המאבק הציבורי, אך יהיה עליי לצאת לשוק העבודה לאחר 20 שנות פינוק (כלומר, אקטיביזם מפרך אבל אהוב). אני עורכת לשון מדופלמת (אוניברסיטת תל-אביב, 2007) ואערוך רק ספרי מופת, או ספרים מהסוג שעליו תקראו פה בהמשך.

נגד כל הסיכויים – משיקום ומהחלמה בבריאות הנפש לשילוב קהילתי

אם חברת השפע המערבי הייתה תלויה באנשים כמוני, היינו חוזרים למערות.

לא נוסעת לחו"ל בגלל האגורפוביה (קושי לצאת מהבית), ומסיבה זו גם נרתעת מלהיכנס לחנויות בגדים וחנויות בכלל. מתעבת שופינג.

כאמי התימנייה, רחל וירצברג ז"ל, שנישאה לבני וירצברג, היתום ניצול שואה ששם קץ לחייו לפני שמלאו לו 40 ומחבר הספר החשוב ביותר מסוגו לפי חוקרת השואה חנה יבלונקה: מגיא ההריגה לשער הגיא

[בשנה שעברה יצאה לאור מהדורה מדעית באנגלית ע"י מוסד יד ושם. אבי שם קץ לחייו בעקבות התקף דיכאון קשה וממושך, שנגרם מכישלון ספרו. הגורל צחק. הספר יצא לאור באוגוסט 67' לצד כל אלבומי הניצחון של מלחמת ששת הימים. האופוריה לא הותירה לו כל סיכוי. עברו, שאותו החיה מחדש בספרו האוטוביוגרפי, כבש אותו כליל. אחרי שנים רבות של כעס עליו, ובעידודו של צביאל, הוצאתי לאור בדצמבר 2008 מהדורה חדשה בעברית.

דליה קרפל כתבה על כך בהרחבה במוסף הארץ בפברואר 2009. מאז ניהלתי מסע תיקון עבורו, ובעיקר עבור עצמי. השנה שחררתי אותו סופית למותו הטבעי בשיבה טובה בגיל 90… השנה, דווקא ביום השואה, "חגגתי" 60 שנה, ואחרי 50 שנה, מספר יפה, הגיע הזמן לשחרר.

כתבתי את סיפור אחריתו של אבי במכתב אל הסופר עמוס עוז, בעקבות ספרו סיפור על אהבה וחושך, שגם ענה לי והרשה לי לפרסם את מכתבו:

https://mailchi.mp/99894e88f1ce/jo2djm71pi]

כמוה גם אני יכולה לחיות בסגפנות. האמת היא שאני אפילו אוהבת את זה, ולא אכפת לי שיגידו עליי :"תימנייה קמצנית".

בגלל הקושי האגורפובי להיכנס לחנויות, כל בגדיי באים מחבילות נדיבות של בגדים משובחים של חברתי הקרובה מיכל לניר (מיכלי, אל תכעסי שסיפרתי), וכל תכשיטיי – מלבד טבעת נישואין ועוד טבעת מצביאל לרגל נישואינו לפני 18 שנה – הם טבעת אחת שאבי נתן לאמי ליום נישואיהם ה-17, שנה לפני מותו הטראגי

["בפתק המתנה לאמי הזכיר לה אבי את הלחימה בפלמ"ח שכם אל שכם, בגדוד החמישי של חטיבת הראל בפיקודו של יצחק רבין וחתם: ממני, מעריצך מאז אותם ימים], וכל יתר תכשיטיי המעטים הם צעצועים זולים.

רצוני היחיד בשלב זה הוא לעסוק בחזון בלבד, ולדחוף קדימה כל מי שחזון זה בוער בגופם ובנפשם, והם מסוגלים לקדמו. כשאהיה גדולה אהיה מוטי אשכנזי בעצמי (אמנם ביתו צנוע מדי, אך כאמור זה מה שאני רוצה). אתמול הסמיך אותי מוטי לדבר בשמו בפגישת נציגי השטח של מאבק הנכים.

מוטי הבטיח לי שנישאר ידידים טובים למרות פרישתי ממפלגתו, צדק חברתי. אני מקווה שהמפלגה תצליח בבחירות, ואף אעזור להם מבחוץ בהפעלת יוזר טוויטר מפלגתי.

המלצה לקינוח

קראו ספר חדש חשוב (ממליצה): נגד כל הסיכויים – משיקום ומהחלמה בבריאות הנפש לשילוב קהילתי. כתבנו בספר פרק שפותח את השער השני מתוך חמישה: "ידע מתוך ניסיון כמשפיע על הפרקטיקה, המחקר והמדיניות".

העורכים – פרופ' מקס לכמן ופרופ' נעמי הדס-לידור

שם הפרק שלנו: על ניסיון להיחלץ משבי ולהיאבק בטיפול כוחני (עמ' 118-126)

פרטים על הספר החדש
http://www.abiliko.co.il/index2.php?id=11513&lang=HEB

כך היינו ‍

‍🌿🙋🏻‍