בצעירותי למדתי שירה מטאפיזית בחוג לספרות השוואתית (תורת הספרות הכללית). המרצה בריאן מק'היל לימד אותנו את טבעה של שירה זו:
פרופ' משה קוטלר – אריה בחורף, ותמונה שאי אפשר להשליך עליה
תמיד משתמשת בביטוי "מיתוס ה-DSM"
שמחה לקרוא קול שפוי של פסיכיאטר מהשורה – ד"ר Yaron Gilat:
"אחת לכמה זמן נשמעים בעולם הפסיכיאטרי והפסיכולוגי קולות הקוראים להטיל ספק בקיומה של הפרעה כזו או אחרת, כמו למשל בקיומן של הפרעות אישיות או של תסמונת אספרגר. אלא שקולות אלה, שלעתים נשמעים תקיפים ומנומקים, מחמיצים את העובדה הפשוטה שכל מערך האבחנות הפסיכיאטרי כולו איננו בבחינת "יש" אונטולוגי קיים בעולם. האבחנות הפסיכיאטריות הן קונסטרוקציות של התודעה האנושית; ליתר דיוק, הן פרי תודעתם של כמה פסיכיאטרים בעלי שם ומתווי דעה, שנכחו בישיבות הוועדה של ארגון הפסיכיאטריה האמריקאי המפרסם את ה–DSM."
אבל פרופ' משה קוטלר אמר זאת עוד לפניו, לפני הסטודנטים שלו, וביתר חריפות:https://doctorsonly.co.il/…/08/20110711_kotler-moshe-prof..…
הוא ממש יצא נגד מדריך ה-DSM וראה בו אוסף תיאורים בז'רגון פנימי חסר ביסוס חיצוני – קלסיפיקציה שרירותית המתנפחת ממהדורה למהדורה, כי בהיעדר הבנה לעומק, מתרחשת התפשטות לרוחב.
הוא הסביר כי להפרעות נפש אין קריטריונים קליניים (למרות הסבל הרב הכרוך בהן):
אין להן אטיולוגיה (גורמים וסיבתיות) ידועה, אין להן סמן ביולוגי או כל מכנה נוירוביולוגי משותף, אין כל בדיקת דימות המדגימה את קיומה, אין תגובה ייחודית לטיפול, אין מהלך אחיד ואין פרוגנוזה אחידה. בקיצור, אין שום קריטריון קליני מוצק.
קוטלר אף תייג את הנטייה לתייג כל חריגה מהנורמה כתהליך חולני, והמציא אבחנה חדשה לפסיכיאטריה עצמה:
נוזולוגומניה
נוזולוגיה היא סיווג המחלות, ומאניה – היא סוג של טירוף. כלומר הפסיכיאטריה לוקה בטירוף שגורם לה לסווג ולבצע קלסיפיקציות ומיונים עד בלי די לה.
את דבריו אלה משנת 2011 סיכם במשפט: "בהיעדר ידע מספק בפיזיולוגיה של המוח, כמו גם בפתופיזיולוגיה, אנו עומדים במקום ומדוושים בניוטרל".
כשקראתי זאת לראשונה ב-2013 שאלתי עצמי בתקווה:
הייתכן שהרופא הנכבד ערק מצבא הפסיכיאטריה והצטרף אל שורות המורדים?
לצערי, התבדיתי קשות. שנה לאחר מכן הטיל וטו* (במילים אלה ממש; ראו הערה בסוף) על השתתפותי בפאנל בפקולטה לרפואה, מה שעלה בקנה אחד עם הפרקסיס שלו במערכת.
והוא עוד היה האריה שבחבורה – האיש החזק ביותר בממסד.
לסיכום סוגיית קוטלר, נראה שבערוב הקריירה הלך בדרכו של תומס סאס:
מחלה היא קונספט המבוסס על איבריו הפיזיים של גוף האדם, ולכן הדילוג הנחשוני המשליך אותה גם על ההיבט ההתנהגותי והתודעתי הוא שגוי ומלאכותי.
אבי התיאוריה הבינאישית, הפסיכיאטר האמריקני הארי סאליבן (1892 – 1949 Harry Stack Sullivan) – שהיה מאושפז בעצמו במוסד פסיכיאטרי – בנעוריו, הבין זאת כבר בראשית הקריירה שלו (ובניגוד לקודמו, עמדותיו לא היו מנותקות מהפרקסיס שלו).
לשיטתו, ההפרעה אינה מחלה כלל אלא רק הפרעת חיים קשה – חוויה הממוקמת בקצה עקומת הנורמליות. שימו לב לביטול הדיכוטומיה נורמלי/לא נורמלי.
מי נורמלי פה, שירים יד. מי לא נורמלי פה, שירים יד. כולנו שרוטים באינספור וריאציות שונות.
אני ורבים מחבריי גם שפויים יותר מרבים מכם למרות פסיכוזות גרנדיוזיות וטלטלות נפש עזות.
לעיתים קרובות אנחנו, כמו היוצר לאונרד כהן, גם אנשים טובים ורגישים יותר מלא מעט כאלה שיש להם תארים פרופסיונאליים מרשימים:
יו"ר ידה ידה, מנהל ידה ידה, פרופ' ל-ידה ידה, מנכ"ל ידה-ידה, ראש מערך ידה ידה.
ממליצה בכל לב להתפכח מהאמיתות המופרכות ומהשקרים המוסכמים.
ירון, הרשה לי לתלות בך כמה תקוות.
מאמר חשוב.
_____________________________________________________________
*Limor Sharir-Shribman
זוכרת שבישרת לי על כך. הגבתי: "מאוד מחמיא לי להיות מישהי שמטילים עליה וטו"… ואת ענית לי: "כן, הוא כנראה חושש ממך."
בשנים ההן בכלל לא היה לי מושג שאני כזאת.
היום הוא נמנה עם קוראיי הנאמנים ברשימת דיוור של 280 (נכון לרגע זה) שמורכבת רק מאריות כמותו בתחומים שונים ומגוונים. לפחות הוא כבר אריה בחורף.
👩🏻⚕👤👤👨🏻⚕
פסיכיאטר/ית צעיר/ה יקר/ה,
אם דעתך אינה נוחה מהקו המוכתב מלמעלה.
אם התקדמותך נחסמת כי את/ה לא מתיישר/ת לפי הקו.
אם יש לך דרייב פוליטי ורוצה להצטרף ל"מהפכה".
וסתם אם בא לך להצטרף למאבק הכי צודק ולגיטימי שאפשר להעלות על הדעת.
גוף התקשורת הישראלית אדיש כמו חרא על הכביש.
הכוח הבלתי מוגבל מול חסרי ישע לא מנוטר כהלכה, ואין בקרה ופיקוח אפקטיביים. אפילו מבקר המדינה כבר התעייף מאיתנו (במקום למלא חובתו להמליץ על ועדת חקירה, מציע ועדה ציבורית. כולם תלויים בהם במבנה הנוכחי. כולם צריכים את שירותיהם הלא טובים).
טבע האדם גורם לכך שנעשה בו שימוש לרעה באופן המסכן את חיינו, פוגע בנו באינספור דרכים שונות ומשונות.
יש גם מיתות משונות.
Rotem Avrutsky Almog
אנחנו יוצאים מאשפוזים לעתים קרובות מדי אומללים ומצולקים לשארית חיינו.
המקומות האלה – – שעליהם מספרים לנו בעיניים מלאות כאב ופחד ושאליהם מחייבים אותנו לחזור ללא יכולת אמיתית לבחור, אלה שצריכים להעלות ארוכה לפצעים, להביא הקלה ומזור, להיות עמותת מרפא לנפש – – גורמים פצעים חדשים שהם לא פחות קשים מאלה שבגללם הגענו למקומות האלה. פצע על פצע. טראומה על טראומה. ילדה בת 10 שאביה שורד הנאציזם שפך מוחו לעיניה, במקום להגיע לסניטריום יוקרתי בשווייצריה מוכנסת בגיל 17 וחצי לביוב המצחין של העולם ומקבלת שוק אינסולין. איפה הייתם צוות זכויות אדם באשפוז פסיכיאטרי??
וזה מה שקורה בימינו אלה במוסד שער מנשה.
Keren Neubach
כותבת (אני מחברת)
לד"ר Tal Bergman Levy, ראשת האגף לבריאות הנפש במשרד הבריאות (ולמעשה בובה שאיש לא סופר שם למעלה):
"אבל ד"ר ברגמן, בית החולים ענה באופן מפורט ביותר! כולל פרטים שלא ידענו אותם עד עכשיו. בתשובה שלך יש היתממות רבה והתכחשות למציאות. תשובת בית החולים הייתה מפורטת וברורה והתייחסה לשני ההליכים המדוברים, סירוס כימי וכריתת אונה. לנוחותך מצרפת שוב את תשובת בית החולים."
(נמצא באוויר החופשי בבלוג שלי מ-2016, והובא לידיעת כל הצדדים בזמן אמת)
שמעתם?
☠סירוס כימי ולובוטומיה☠
פסיכיאטרים צעירים טובים וטובות, אתם תינוקות שנשבו, כמונו, ולאיש לא אכפת מאיתנו.
המקצוע בסכנה ובמצוקה.
רוצים להציל אותו? אתם חפצי חיים? מוענים לעסוק בתחום שיעבור תמורות גדולות ויכריח אתכם להתפתח ולצמוח כבני אדם?
אתם נמלטים החוצה מבתי החולים לקהילה. הרפורמה מיולי 2015 מאפשרת.
הסיסמה משנת 2000 של עוצמה – פורום ארצי של משפחות נפגעי נפש – ע"ר "מרכז הכובד עובר מהאשפוז לקהילה" מתממש לנגד עינינו באופן המעוות ביותר.
קיסרי החצרות הביזנטיות מייבשים את הסקטור הקהילתי, ומשאירים את המקומות האלה בתת-תנאים. מה כל כך נורא? 80 אלף ש"ח דופקים על דלת החשבון מדי חודש בחודשו.
האמת? מקנאה בהם ממרגלות 3,200 ש"ח קצבת הנכות של ביטוח לאומי שלי. בעולם אידיאלי זה היה הפוך כמובן.
אנשי מקצוע צעירים מכל המקצועות הטיפולים שצמאים לשינוי הנחוץ כאוויר לנשימה. אנא שלחו מייל לדוא"ל dz_r@017.net.il
מכירים כאלה? העבירו להם את בקשתי בבקשה.
יש כוח פרוגרסיבי גם בקרב הדרגים הבכירים, אבל גם הם מיעוט נרדף, ערירי וגלמוד.
עולם כמנהגו נוהג 