זה קרה לפני לפני כשנה וחודשיים. ב-27/12/17 התפרסמה כתבה בהארץ: "בהיעדר מענה ל'סרבני הטיפול', המשפחות נושאות את מחיר ההתמודדות" (אגב, ד"ר שמעון כץ כתב דוקטורט – הייתי אחת המרואיינים – על אלה שבחרו להתנתק מהממסד הפסיכיאטרי).
כשראיתי שלא רואיין לכתבה הנ"ל אף מתמוד/ת נפש השתוללתי מזעם, וכאקטיביסטית מורעלת (לא עוד!) שפכתי את מי האמבט עם התינוק והשתלחתי פרועות בכתב. פרסמתי את הדברים ועשיתי לו "זובור" פומבי. זו כמובן הייתה טעות קשה מהרבה בחינות: אנושית, מוסרית, קולגיאלית וגם פרקטית, כי העיתונאי עידו אפרתי חשוב לי לצורך המשך הפעילות המשותפת.
הייתי אמורה להשאיר את ההתכתבות רק ביני לבינו, אבל שלחתי אותה כתלונה למועצת העיתונות ולממונים עליו ופרסמתי את הדברים בפייסבוק ובבלוג שלי. עשיתי לו עוול קשה, ואני מצרה על כך מאוד.
רוצה לנצל הפלטפורמות הנ"ל כדי להתנצל מעומק הלב על הפגיעה שפגעתי בו; לבקש את סליחתו ולפתוח דף חדש.
שום דבר לא מצדיק פגיעה אישית בעיתונאי המסור לעבודתו ועושה אותה כמיטב יכולתו. בהזדמנות זו מבקשת להתנצל גם בפני כל מי שנפגע ממני ב"להט הקרבות".
מעתה ואילך שמה את עצמי ואת חיי במקום הראשון לפני הפעילות הציבורית, כך שלא אגיע לרמת תסכול הרסנית לי ולסביבה.
עידו אפרתי, לא ראיתי בעיניים, ופגעתי בך באופן מכוער. מבטיחה שזה לא יישנה. אנא סלח לי.
דליה
עולם כמנהגו נוהג 