סיפורו של בני וירצברג

מאת: דליה קרפל (התפרסם במוסף "הארץ" ב-2009)

בגיל 14 נשלח בני וירצברג לאושוויץ, שם נבחר לשרת את ד"ר יוזף מנגלה, ושרד. כמי שלחם ב-1948 בשורות הפלמ"ח רצה וירצברג להוכיח שהיהודים לא "הלכו כצאן לטבח", אבל ספר העדות שכתב נבלע בהמולת אלבומי הניצחון של מלחמת ששת הימים. הוא נכנס לדיכאון, והתאבד. עכשיו, כעבור 40 שנה, מוציאה בתו מהדורה נוספת של הספר

 

בשבוע שעבר, כשהפכה מגירות בניסיון למצוא העתק של מכתב ההתאבדות שהשאיר אביה באוגוסט 68', מצאה דליה וירצברג-רופא שתי קבלות מצהיבות. באחת, ממארס 67', מאשרת הוצאת הספרים מסדה שבני וירצברג שילם 6,000 ל"י על חשבון הוצאה לאור של ספרו, "מליל הבדולח ועד לילות הקרב". בפברואר 68', לאחר שהספר כבר ראה אור בשמו החדש, "מגיא ההריגה לשער הגיא", הוא שילם עוד אלף ל"י וסגר את החשבון.

"זה היה סכום משמעותי שחסר למשפחה", היא אומרת עכשיו. "אבא קיווה ש'מורשת', שהיתה אז חלק מהוצאת ספריית פועלים, תוציא את הספר. הוא פנה גם להוצאת מערכות של צה"ל. זה לא הלך. לבסוף הוא הגיע ל'מסדה', שהסכימו תמורת 7,000 לירות להדפיס את הספר".

בספר הוא גולל את קורותיו החל מגיל תשע בגרמניה, כשהתחוללו פרעות ליל הבדולח, לאורך שנות המלחמה, מנקודת מבטו כילד שניצל ממוות באושוויץ הודות ליוזף מנגלה, והגיע ב-45' ארצה, עם עוד ילדים שחלקו ביוגרפיה דומה, ששיאה היה התגייסות לפלמ"ח והשתתפותם בקרבות הקשים של מלחמת העצמאות. וירצברג האמין ביכולתו של הספר להזים את הטיעון שרווח בארץ, כאילו יהודי אירופה הלכו אל מותם כצאן לטבח. "נוסחת סלף המוכיחה מדי פעם מחדש כי הבריות מתעלמים לחלוטין מן ההשמדה הנפשית שקדמה, במחשבה תחילה ובתכנון שיטתי, להשמדה הפיזית, ואיפשרה אותה", כתב על כריכת הספר. כגודל הציפייה שלו כך היתה עוצמת האכזבה.

וירצברג היה בעל הישגים בעבודתו כיערן בקק"ל, נישואיו היו מוצלחים והוא אהב את שני ילדיו. היו לו גם כמה וכמה חברים לדרך, ניצולי שואה כמותו. אבל ספרו לא זכה לתהודה ולא נמכר בימים שבהם החנויות היו מוצפות באלבומי ניצחון של מלחמת ששת הימים, מספרת בתו. כחצי שנה לאחר מכן, כמה ימים לפני יום הולדתו ה-40, הוא התאבד בירייה בראשו, על המרפסת בביתו שבשכונה ה' בבאר שבע, שעה שבדירה נמצאים רעייתו רחל וילדיהם, אילן, אז בן 17, ודליה שהיתה בת עשר.

נשמתו ריחפה מעלי

בני וירצברג נולד בגרמניה בעיר אלטונה, כיום חלק מהמבורג, והיה בן יחיד להוריו. האב גבריאל גוסטב, סוחר אמיד, היה נתין פולני שהתערה בגרמניה. האם רחל היתה בוגרת אוניברסיטה שטיפלה בתינוק. בתצלום מ-1929 נראית האם מהודרת ומחייכת בגאווה ליד העגלה ובה בנימין בן השנה. אירועי ליל הבדולח בנובמבר 1938 קטעו ילדות מאושרת של בני, אז כמעט בן עשר, שלמד בבית הספר של הקהילה היהודית בהמבורג והיה, לפי הגדרתו בספר, "ילד מפונק של אמא".

 

ד"ר יוזף מנגלה. חתיכת שוקולד לנער היהודי

הוריו נאסרו על ידי הגסטאפו, אך בזכות קשריהם שוחררו. הניסיון לשלוח את בני בטרנספורט ילדים שיצא לאנגליה לא הצליח וכעבור זמן קצר גורש אביו לפולין. ביולי 1939 נסעו בני ואמו בעקבות האב, והתגוררו בבית הדודה ברובע היהודי בעיר סוסנוביץ, בדרום פולין. בספטמבר כבש הצבא הגרמני את העיר.

מגטו סוסנוביץ נשלחו בני והוריו באוגוסט 42' לאושוויץ. האם נשלחה מיד לתאי הגזים ובני בן ה-14 הופרד מאביו ההמום, שהועלה על משאית. בני הבין שלא יזכה לראות שוב את אביו ובתעוזה בלתי רגילה ניגש אל אחד הקצינים וביקש בגרמנית רחמים על האב. קצין האס-אס שאליו פנה היה ד"ר יוזף מנגלה, אך הילד כמובן עוד לא ידע זאת. מנגלה נעתר משום מה לבקשת הילד היהודי, והורה לצרף את האב לחבורה של 17 נערים שנשלחו לעבוד.

 בספר מגולל וירצברג את חייו באושוויץ, שם שימש מעין נער שליח בבית החולים ולמשך כמה שבועות אף היה משרתו האישי של מנגלה. בכל בוקר היה עליו לחכות לבואו של מנגלה, כדי להעמיד את האופנוע שלו בחניה. הוא היה מסייע לקצין האס-אס לחלוץ את מגפיו, מצחצח אותם, ובמשך היום היה עליו לעמוד לפקודתו. כך ראה וירצברג יום-יום את האסירים שקיבלו "טיפולים" מידיו של מנגלה.

"נכנסתי לאולם החולים וניסיתי לדובב מישהו מבין אלה שנותח, אך לשווא", כתב בספרו. "לא היה בכוחם להוציא הגה מפיהם. כעבור זמן רב, כשהחלו להתאושש, התברר שלכולם תחבושת מתחת לבטן ומעל לאיבר המין. עתה היה ברור מה שאירע: לכל אחד הוצא אשך אחד או שניהם".

יום אחד נקרא הנער להיכנס לחדר הניתוחים. "אחרון הצעירים שכב על השולחן בעיניים פקוחות", כתב. "הניתוח נערך בו בהרדמה מקומית. עכשיו הבנתי פשר הזעקות, והשתיקות המוזרות שלאחר מכן: זקיפי אס-אס סבבו במעגל את שולחן-הניתוח כשלועי אקדחיהם מכוונים אל המנותח. הם נראו כנהנים ממחזה מרתק. הצצתי בפניו של ד"ר מנגלה: היתה בו שלווה; נראה היה כמבצע ניתוח הומני להצלת חיי אדם…"

בסוף היום, כתב, "נצטוויתי לאסוף את הצנצנות וראיתי שבתוכן איברים מעוגלים, אחד או שניים. על גבי הצנצנות היו רשומים שני שמות, של היהודי שממנו נלקח האיבר, ושל איזה טייס גרמני, שלו הוא מיועד להשתלה. ד"ר מנגלה גמר, הודה לעוזריו ויצא מן החדר. אני נשאתי אחריו את הנרתיק עם הצנצנות. הוא החליף את לבושו, נכנס שוב לתוך מדיו. נתבקשתי לעזור לו בנעילת מגפיו. אחר יצאתי והתנעתי את אופנועו. הוא נפרד מן הסגל, דחף לידי שוב חתיכת שוקולד והסתלק".

וירצברג מספר בספרו גם על ביקורו של אייכמן במחנה (כעבור שנים, כשהתנהל משפטו של אייכמן בירושלים, נסע וירצברג לצפות בדיוני המשפט בכל פעם שהתפנה לכך. באותו זמן גם החליט לכתוב ספר עדות). בזכות "מעמדו" המיוחד הצליח וירצברג לשחרר את אביו משלוש סלקציות ולא פעם אף העביר לו מזון. הנער שרד איכשהו עד סוף 44' והמשיך לסייע לאביו, שנחלש והלך.

בינואר 45', בשיא החורף, כשהצבא הסובייטי התקרב, הוציאו הנאצים את האסירים למסע רגלי שכונה אחר כך "צעדת המוות". אביו היה כה חולה, עד שהתיישב כבר בתחילת המסע על האדמה הקפואה. בני סחב אותו ככל שהצליח, עד הרגע שבו אזלו כוחותיו של האב והוא התמוטט. קצין נאצי כיוון אליו את נשקו. "ראיתי להבה פורצת מלוע רובהו ואבא צנח ומת, מתבוסס בדמו", כתב וירצברג. "אבא, שהצלחתי שלוש פעמים להצילו מהמוות. נשמתו ריחפה מעלי, תוך כדי הליכתי וצעידתי. ויש שדימיתי כי אבי ואמי צועדים זה לצד זה יחד עמי ומחזיקים בי לבל תמוטט יד מרצחת גם אותי".

העבר העיק עליו

בנובמבר 45', לאחר כמה חודשים באיטליה, הגיע וירצברג ארצה במסגרת עליית הנוער. "נכנסנו לנמל חיפה בשבע בבוקר", כתב. "הרציפים המו אדם. מאות ואלפי אלפים. האמנם הטריחו כל אלה את עצמם בשעת בוקר המוקדמת כדי לראות אותנו, ראשוני הילדים הניצולים מהתופת הנאצית? ים של ידיים מניפות לעברנו מטפחות. האומנם כולם יהודים?"

 35 ילדים בעלי סרטיפיקטים (רישיונות הגירה) מהבריטים באו על סיפונה של האונייה "פרינסס קתלין", ובהם גם השופט בדימוס נתן קליינברגר, חברו של וירצברג ואחד מגיבורי הספר. קליינברגר, יליד פולין, 1929, שהשתחרר ממחנה הריכוז מאוטהאוזן, זוכר איך כשהגיעו לחיפה קילף סבל בנמל אשכולית ונתן לו פלח.

"בני ואני נשארנו שנים בקשר", הוא אומר. "אי-אפשר היה לדעת שהוא ישלח יד בנפשו. הוא היה כמו כל הבחורים. דבר אחד הבדיל אותו, הוא הסתיר את העובדה שהוא יליד גרמניה והשים עצמו כאילו הוא אחד מאיתנו, כלומר מפולין. הוא לא דיבר פולנית, אבל ידע יידיש. במלחמת תש"ח נפגשנו הרבה במהלך הקרבות. יצא לנו לשמור בבתי המשאבות בדרך לירושלים וכשחברתי נפצעה בתאונה רציתי לבקר אותה ולא היה רכב. בני הלך איתי ברגל את כל הדרך וחזרה, זו היתה מחווה שהרשימה אותי. אני נפצעתי קשה במלחמה, איבדתי שתי ידיים ועין, ואחר כך למדתי משפטים והייתי שופט במחוזי, והקשר איכשהו נשמר. אני לא זוכר אותו כאדם מדוכדך, וההתאבדות שלו היכתה גלים בין החברים".

למראית עין היה וירצברג דוגמה לניצול שואה שהצליח לאחות את קרעי חייו ולהיות ישראלי. "בני היה מוכשר", אומר עמנואל ניטנברג, בן 79, פקיד בכיר בבנק שפרש לגמלאות ואחד מגיבורי הספר. "הוא צייר נהדר וניגן על מפוחית בצורה בלתי רגילה. היו לו פה ושם תקופות של דכדוך, אבל הוא היה יוצא מהן. למרות שהיה מצומצם בכסף הוא אהב דברים יפים ואסתטיים. שבוע לפני שהתאבד הוא כתב לנו מכתב שהפעם הדיכאון תפס אותו קשה ושהוא מקווה להתאושש".

"אני לא חושב שהיתה סיבה מספקת כדי שיתאבד", העיר בצער לפני שבוע יעקב זיידה, מהנדס בדימוס שהיה חבר של וירצברג מ-45', כשהגיעו ארצה, נלחמו יחד בתש"ח וגרו בבאר שבע. זיידה אומר שהספר שוירצברג כתב החזיר אותו לתופת של מלחמת העולם השנייה. "לא הבנו מדוע הוא ירה בעצמו כשהילדים היו בבית", הוא אומר. "קשה לדעת מה תופס בן אדם ברגע כה נורא, כשהוא בדיכאון ותחת השפעת כדורים".

זיידה מספר שמימן בכספו את הקמת האנדרטה לזכר השואה בבית הקברות בבאר שבע, שם מוזכר גם שמו של וירצברג. "עד פרשת הספר בני לא היה דיכאוני", הוא אומר. "היינו בפלמ"ח ולחמנו בירושלים ובדרום והיה קשה ונהרגו חברים, והוא היה בסדר. זה הספר. הרבה זמן הוא דיבר על רצונו לתעד את פרשת חייו. הייתי באושוויץ ובדכאו והבנתי אותו. הכתיבה החזירה אותו לשם והוא חדל לתפקד. בקק"ל שקלו להעביר אותו מתפקידו ואיכשהו מנעתי זאת, אבל לא העליתי בדעתי שהוא יתאבד".

גדעון ספיר, שעבד במשרד הקק"ל בבאר שבע, נולד בברלין לפני 84 שנים. ספיר היה הממונה על הנטיעות בהר הנגב והציע לחברו וירצברג לעבוד במחקר. וירצברג, איש ספר ואוטודידקט, היה בתקופת חייו האחרונה ממונה על מחלקת המחקר באגף הייעור של אזור הדרום, והוא שפיתח את הלימנים בערבה בהשראת שיטות השקיה נבטיות.

ספיר זוכר שוירצברג נעשה מדוכדך בזמן משפט אייכמן. "העבר העיק עליו והוא לא הסתדר עם העובדה שהוא שרד. מנגלה התייחס אליו משום מה יפה וזה קצת חידה. היו לו רגשי אשמה ומחשבות שאולי היה מסוגל למנוע את רצח אביו. יום לפני שהתאבד היינו אמורים לצאת לטיול במצדה, שתי המשפחות, והוא אמר שהוא לא מרגיש טוב. היה לו אקדח וובלי גדול שהיה כלי ההגנה שלנו בעבודה ובו הוא השתמש".

 

 

סלע גדול על לב קטן

את רחל יששכר (בשארי) פגש וירצברג בפלמ"ח כששירת בגדוד החמישי, פלוגה א'. הם השתתפו בקרבות ובליווי שיירות בדרך לירושלים ובנגב, שבהם נהרגו ארבעה מבני חבורתו של וירצברג. רחל בשארי, שהגיעה ארצה מתימן בזרועות אמה ב-1930 והתייתמה בגיל עשר, חיה כיום בדיור מוגן ובחרה לא להתראיין. לדברי בתה דליה, כשגרה רחל עם אמה בשכונת שעריים ברחובות, היא התחנכה בגן ילדים של המחנכת ד"ר מאיה רוזנברג, שפעל כבית ילדים בקיבוץ. על כל 12 ילדים היתה עובדת, והילדים למדו, שיחקו, התרחצו, עבדו ואף השתתפו בהכנת האוכל במשך יום חינוך ארוך. "שם אמא קיבלה בסיס טוב של ישראליות, מה שהפך אותה לצברית".

לאחר שחרורם מהצבא נישאו בני ורחל בירושלים, ביוני 50'. כעבור כשנה נולד בנם אילן, היום מפיק מוסיקלי, נגן ומלחין, שכתב שני שירים על אביו. "אבא שלי סחב מפלצות שגמרו אותו", אמר בראיון לפני כמה שנים. "ילד סופג הכל, והעולם הזה עבר אלי, גם אם לא באותה העוצמה".

אילן וירצברג התנצל עכשיו והסביר שהוא מתקשה לדבר על אביו. לדברי אחותו, אילן, כמו אמם, הדחיק את הפרשה הכאובה. "הבעיה היא לא הייסורים כמו ההדחקות", אמר עוד בראיון ההוא. "אצלי הדברים מודחקים ומה שאני מנסה זה להעלות אותם ולחוות אותם, כך שבמחשבה נוספת השירים האלה הם אמצעי נוסף לחוויה. נראה לי שאני מחפש לסבול מזה עוד יותר, כי אני מרגיש שלא סבלתי מספיק אלא ברחתי מזה".

דליה וירצברג זוכרת שאביה לא היה כמעט בבית, אבל היה חוזר מהעבודה מדי ערב ומספיק לקרוא לה סיפור לפני השינה. הוא היה אבא של סופי שבוע. לדברי אמה, היא מספרת, כבר לפני הנישואים היו לו לפעמים התקפי דכדוך. אבל הוא המשיך לתפקד. "תמיד אמרנו בבית שאילן הוא הילד של אמא ואני הילדה של אבא. אני זוכרת שאחרי שהספר ראה אור, היה באזז קצרצר. נסענו למלון שרתון לערב ראיונות עם שמואל שי, ובהילטון ראיין אותו אריה אבנרי. אבא היה בעננים. הוא ראה בספרו המשך לספרו של אנדרה שוורץ-בארט 'אחרון הצדיקים' (59'), שהיה רב המכר הראשון של ספרות השואה בצרפת וזכה בגונקור הצרפתי ובפרס ירושלים".

ואז, בפברואר 68', הוא נכנס לדיכאון. "הוא לא עבד ורוב הזמן שכב במיטה", מספרת בתו. "הוא טופל על ידי פסיכיאטר בבאר שבע וקיבל תרופות. בבוקר של אותו יום נורא, רציתי לקנות גלידה. זה היה החופש הגדול וחששתי לבקש ממנו כסף, כי הוא הקרין סביבו אווירה קשה. התגברתי וביקשתי ממנו 30 אגורות. היה לו ארנק מעור בצורת פרסה, והוא פתח אותו בידיים רועדות ונתן לי את הכסף. 'תגידי לי דליה, המצב שלי מפריע לך ולאמא?' הוא שאל, ולא הזכיר את אילן, שהיתה לו להקת קצב, ומבית הספר היה הולך ישר לחזרות. אמרתי לו, לי זה בכלל לא מפריע ואת אמא תצטרך לשאול".

היא זוכרת שכל אותם חודשים הסתובבה עם מועקה, "סלע גדול על לב קטן. אמי היתה בחרדה כי היתה משוכנעת שיפטרו אותו ונהפוך לנתמכי סעד. היא באה מרקע של מצוקה. אמי לא ממש הבינה מה המשמעות של דיכאון קליני. בעלה שכב במיטה ולא הרגיש טוב והיא רצתה לפרק את הבעיה. אשפוז נתפס כאות קין בעיר קטנה שכולם בה מכירים את כולם. בערב היה אמור להגיע בן דודו של אבי ולדבר על לבו שיסכים להתאשפז. אבא הקדים אותו".

רגשות מסוכסכים

במשך שמונה שנים עשתה דליה וירצברג-רופא, עורכת לשונית שלומדת לתואר שני ביחידה למחקר התרבות באוניברסיטת תל אביב, מאמצים להוציא לאור מהדורה חדשה של הספר שכתב אביה. "במקרים הטובים נעניתי בדחייה ובמקרים אחרים פשוט התעלמו", היא מספרת. "ביד ושם אמרו לי שהם נותנים קדימות לכתבי יד שטרם ראו אור. פניתי להוצאות נוספות, שביקשו סכומי כסף גבוהים תמורת הוצאת הספר".

עכשיו יוצאת מהדורה חדשה של "מגיא ההריגה לשער הגיא" בהוצאת כרמל, לאחר שוירצברג הצליחה לגייס 3,500 שקל מיד ושם, 5,000 שקל מקק"ל והוסיפה מכיסה 3,000 שקל. היא כתבה פתח דבר ואחרית דבר. "התעקשתי לא לממן את הספר בעצמי, כי הבנתי מקוראים ומחוקרים שהוא בעל ערך וגם משום שכבר שילמתי מחיר נפשי יקר", היא מסבירה. "כשאבי ריסק את עולמו, הוא ריסק גם את עולמי, ולקח לי עשרות שנים לקום על הרגליים. רגשותי כלפיו היו מעורבים: כעסתי עליו והאשמתי אותו בפגיעה הקשה שפגע בחיי ובחיי כל בני המשפחה, אבל גם ריחמתי עליו ולבי יצא אליו – תערובת של רגשות מסוכסכים. הסלט הרגשי הזה די שיתק אותי, ולכן כל פעם שקיבלתי דחייה מהוצאת ספרים כלשהי, או מאדם בעל שם שאליו פניתי, הצטנפתי חזרה במאורתי ולקח לי זמן רב עד שהמשכתי לנסות".

למה זה היה כל כך חשוב לך?

"הייתי חדורה בתחושת שליחות, כאילו אבי הפקיד בידי את צוואתו והשביע אותי למלא אותה. זה קשור לדרך שבה הוא בחר להסתלק. הרי השאלה היחידה שנותרה בלתי פתורה היא מדוע בחר לבצע את הפתרון הסופי שלו דווקא בנוכחותנו. השאלה הזאת תישאר מן הסתם בלתי פתורה. אבל אולי דווקא בגלל הדרך המסוימת שבה בחר, הזעקה שלו המשיכה להדהד בי, המשיכה לא לתת לי מנוחה, וגרמה לי לשאוף לפייס את רוחו ולהשלים את מה שהוא ניסה לעשות ללא הצלחה.

"מניע נוסף להוצאת ספרו היה רגש אשמה, או נכון יותר שרידים של רגשות אשמה כנראה בלתי רציונליים. בנעורי האשמתי את עצמי ואת הסביבה בכך שלא מנענו את ההתאבדות. אבא היה בודד מאוד בסוף חייו. כולנו היינו שרויים במועקה כבדה ובבהלה קשה שהסווינו אותה כלפי חוץ. לא היה לנו מושג איך מתמודדים עם המצב הזה. אולי זו אחת הסיבות לכך שנישאתי לאדם שהוא מתקן חברתי בתחום בריאות הנפש. גם לצביאל רופא, בן זוגי, היה בעברו ניסיון אובדני, שעליו סיפר בספריו ובתקשורת, והוא סייע לי להבין את אבי. בלבי אני אומרת עכשיו לאבי: פעלתי כמיטב יכולתי למענך ולמעני; הנה העוול מתוקן, והצדק יוצא לאור; אתה סוף כל סוף יכול לנוח על משכבך בשלום. אולי עכשיו תניח לי לנפשי".

אחרי שקראה את ספרו של עמוס עוז, "סיפור על אהבה וחושך", שלחה דליה וירצברג לעוז מכתב שגם נדפס בקובץ "שיקום והחלמה בבריאות הנפש" (2007). "אבי כבר היה שכיב-מרע", כתבה על ימיו האחרונים. "מין רוח רפאים שהגיחה לעתים מחדר השינה, חיוור כמת, רוחו המסוכסכת מתנדפת מרגע לרגע, ובעיני עצמו חשוב כמת".

ואז שמעו את הירייה. "רצנו כאיש אחד אל המרפסת של המטבח (גרנו אז בדירת שלושה חדרים קטנים). אבי היה מוטל על הרצפה בעיניים פקוחות אך מתות. מעקה המרפסת התעקל מעל לבני השפה וראשו של אבי היה מוטל על פיתול המעקה כאילו היתה זו כרית. אקדח גדול מימי מלחמת השחרור היה אחוז בידו, וכל צדו הימני של ראשו היה מרוסק. שלולית דם שהלכה והתרחבה הקיפה את ראשו כהילה בוערת וניתזה גם על המעקה… בתוך כמה שניות המה הבית בני-אדם רבים. שכנים ועוד שכנים, אחר כך אנשי צוות של אמבולנס וגם שוטרים. לא הייתי עדה לכל המהומה, כי בשלב די מוקדם סגרו אותי לבדי בחדר השינה של הורי, והורו לי לא לצאת משם".

מאז אני בסדר

היא כעסה הרבה שנים. אחיה אילן צלל לתוך המוסיקה. "אמא תיפקדה כעקרת בית אבל רוב הזמן שכבה במיטה, ואני טיפלתי בה", היא מספרת. "למעשה לא עיבדנו את האסון. דב גולדשטיין מ'מעריב' כתב על סיפורו של אבא, ושמחה הולצברג התגייס לעזור לנו. הוא השלים את הסכום הנדרש ועברנו כעבור שנה לשכונת רמת הנשיא בבת ים".

כשהתכוננה לבחינות הבגרות לקתה בהתמוטטות נפשית ראשונה. "התנתקתי מהמציאות", היא אומרת. "אושפזתי במחלקת הנוער באברבנאל לכמה חודשים, ומי שהציל אותי היה דוקטור אלכסנדר זידל". היא נישאה כעבור כשנה והתגרשה די מהר, ובגיל 21 התמוטטה שוב. גם הפעם ד"ר זידל הציל את חייה, היא אומרת, כשדאג לכך שתאושפז במחלקת נוער ולא במחלקה הסגורה.

במשך 11 שנים אחר כך "היה שקט": ב-90' היא סיימה תואר ראשון בהצטיינות בחוג לספרות כללית באוניברסיטת תל אביב ועבדה בעריכה לשונית במקומון "תל אביב", ב"ידיעות אחרונות" וב"מעריב", וגם בשביל הוצאות ספרים שונות. בין השאר ערכה ספרי עיון ומחקר כ"מלאני קליין" מאת חנה סגל.

ב-95' התמוטטה והתאוששה וב-98' שוב אושפזה. "מאז אני בסדר", היא אומרת. לפני המשבר האחרון התחיל הרומן עם צביאל רופא – קולם של נפגעי הנפש בארץ מ-94', שהצהיר בפומבי כי לקה בנפשו במשך שירותו הצבאי. "מאז שאנחנו יחד", היא אומרת, "אני סמל השפיות והיציבות".*

---

אלי ויזל לא עזר

בני וירצברג ביקש את עזרתו ב-66'. דליה וירצברג ב-2002. שניהם התאכזבו

 

"הגעתי לאלי ויזל, חתן פרס נובל, בשנת 2002, לאחר שקראתי שהוא הופקד על קרן בסך מיליון דולר להנצחת השואה", אומרת דליה וירצברג-רופא, שביקשה סיוע בהוצאת ספרו של אביה. "בתשובתו טען ויזל טענה מופרכת כאילו היו לו כביכול 'קשרים הדוקים' עם אבי. ב-26 ביוני 66' כתב ויזל לאבי: 'קראתי את התקציר של ספרך בעיון רב. הסיפור נשמע מעניין, דרמטי ומזעזע, כפי שסיפור כזה צריך להיות. כמובן שהייתי שמח לקרוא את כתב היד. אבל איני חושב שזה יהיה הגון מצדי לשעשע אותך בתקוות או בהבטחות… יתכן שאבוא ארצה בספטמבר-אוקטובר. אנסה להתקשר איתך ואולי, תוך כדי שיחה, נחשוב על מה אפשר לעשות'".

אביך שלח לו עותק של הספר?

"ודאי, בקיץ 67', ויזל הודה במכתבו לאבי: 'כתבת סיפור מזעזע – מסמך עדות המכיל יותר ממלים, הרבה יותר. מסתבר שהלכנו באותה הדרך ולא ידענו זה מזה. בביקורי הבא בארץ אתקשר אליך'. ויזל אף פעם לא טילפן. ב-2002 כתבתי לו וסיפרתי על מאבקי להוציא לאור מחדש את ספרו של אבי".

ויזל השיב לה ב-15 באוגוסט 2002: "אכן הייתי בקשרים הדוקים עם אביך ז"ל. הוא ידע את התרשמותי מספרו. מצאתי בו עדות-אמת כאובה, ומסכים אני עמך שחייבים להתייחס אליו כמסמך-חיים רב ערך. אם אוכל לעזור, אעשה זאת ברצון".

"כשפניתי אליו שוב והזכרתי את דבר קרן ההנצחה", היא אומרת, "הוא השיב שהוא ידבר עם מנהל הפרויקט, מנחם רוזנזפט, ותיקבע פגישה. עד היום, וחלפו שש שנים מאז, לא שמעתי מהם".

ויזל בתגובה: "איני זוכר התכתבות עם בני וירצברג. אני מתכתב עם ניצולים רבים. ייתכן שהבטחתי לעזור, כך אני נוהג תמיד כאשר הם פונים אלי. ניסיתי. כנראה ללא הצלחה". לדברי רוזנזפט, אל הפרויקט נשלחו כאלף פניות, וממילא לספרו של וירצברג לא היה סיכוי, משום שהפרויקט נועד לפרסום זיכרונות שלא התפרסמו קודם לכן, ואינו מפרסם מחדש ספרים שכבר הודפסו.

הסיפור כפי שהופיע במוסף "הארץ"

ובשפה האנגלית

ההמשך באנגלית