טיפול בשוק אינסולין שעברתי בנעוריי

ב-1976 טופלתי בשיטת "שוק אינסולין" במחלקת נוער באברבנאל. זהו טיפול מסוכן מאוד וידוע לשמצה. ניצלתי ממנו רק בעזרת חושים חייתיים (או בזכות אהבת ממתקים. החבאתי אותם ואכלתי מהם בהיחבא), כך שלא לקיתי בהתקף של היפוגליקמיה, ולא נכנסתי לקומה המיועדת. היה לי ידע מוקדם. חברת ילדות שלי חלתה בסוכרת נעורים, והיו מזריקים לה אינסולין. ידעתי שאכילת ממתקים תבטל את ההשפעה של האינסולין. 

הייתי רק בת 17 וחצי כשעברתי את ה"טיפול" הנורא הזה, אבל אני זוכרת הכל. שוכנתי לבדי בחדר מיוחד, סמוך לחדר אחיות. הטיפול התחיל בהזרקת 4 מ"ג אינסולין בירך. כל יום עלו ב-4 מ"ג. השוק היה אמור לקרות במינון המקסימלי, 64 מ"ג. לא נתנו לי לאכול כלום עד שעות הצהריים. אז הייתה נכנסת לחדר אחות ובידיה מגש של ארוחת בוקר (מאוחרת). מתישהו הייתי שולפת את הממתקים שהחבאתי בעומק המגירה (לא חשדו בי ולא חיפשו). כשהייתי שומעת את האחות מתקרבת הייתי עושה עצמי מעולפת ונעתרת לבקשה לאכול… כך ניצלתי משוק האינסולין.

מתוך ויקיפדיה: "טיפול בהלם אינסולין כרוך בהזרקת כמות גדולה של אינסולין לחולה, דבר הגורם לפרכוסים ולתרדמת כתוצאה מהיפוגליקמיה במוח. הטיפול התגלה על ידי הרופא והחוקר הפולני מנפרד סקל (1900-1957) בשנת 1933. הליך זה היה בשימוש עד לשנות החמישים כטיפול בדיכאון ובפסיכוזה. אולם, תרדמת אינסולין עלולה להיות בלתי הפיכה…"

מי שעשה לי את הטיפול הזה היה פסיכיאטר, עולה חדש מרוסיה. שמו ד"ר גוטמן.
דבר אחד טוב צמח מהטיפול הזה: לא שילבו אותו בטיפול התרופתי הרגיל, וכך יצא שהתנקיתי מהטרוקטיל המזוויע וחזרתי בהדרגה לאיתני.

על הטיפולים הסומאטיים כגון שוק אינסולין כתב הפסיכיאטר יורם יובל: "לאורך החצי הראשון של המאה שחלפה ניסו פסיכיאטרים שאפתנים ושרלטנים סדרה מסמרת שיער של טיפולים תמוהים, מסוכנים ואכזריים על מטופליהם, לעתים קרובות ללא כל בסיס עובדתי, ולפעמים בתוצאות קשות". (יורם יובל, "האם הפסיכואנליזה עובדת והאם היא יכולה להוכיח את זה למערכת הבריאות", "הארץ", 27/8/14)

כותבת רקפת זלשיק: "רוב התראפיות הסומאטיות מן המחצית הראשונה של המאה ה-20 נחשבות היום לתראפיות מזיקות, רדיקליות ובלתי הומאניות, וקשה להבין ולקבל את השימוש בהן".

נ"ב: בעתיד יתייחסו כך גם לקשירות (באנגליה הקשירה היא בלתי חוקית).