הדילמה שאנחנו ניצבים בפניה היום היא שהפרקטיקה הפסיכיאטרית הסטנדרטית כוללת פגיעה פיזית בריאותית.
עיקרון ראשי ברפואה הוא "Primum non nocere"** (תיקון בהערה בסוף), כלומר:
ראשית אל תגרם נזק.
עיקרון שממנו חייבים לצאת לדרך חדשה.
האם 'בריאות הנפש' צריכה להוביל בסופו של דבר למחלקה פנימית בבית החולים? או לחדר המתים? לדאבון לבנו ולכאבנו, זה קורה יותר ויותר.
הממסד הפסיכיאטרי הודף כל טענה נגדו בשלל דרכים, החל בדחייה של שימוש במילים מסוימות ובעיקר בהגדרתו מחדש את ה"סטיגמה": לשיטתו כל מי שחולק על משנתו נגוע בסטיגמה כלפיו.
אם הממסד הפסיכיאטרי בישראל חפץ חיים, ואולי אף מעוניין בשיתוף פעולה מצד מתמודדי הנפש הבלתי תלויים, עליו ללכת לקראתנו חמישה היבטים:
* להפסיק להדוף ולהתגונן, ולנסות להקשיב באמת.
* לחדש פעילות ועדה לצורך הנחיות מסודרות להפחתה במינון תרופתי
* לתמוך בבתים המאזנים (לא מס שפתיים) וללחוץ על קופ"ח לממן אותם
* לתמוך בסגירה בי"ח אברבנאל שעל מפתנו ניצב "דגל שחור"
* לא להכשיל הצעת חוק/בג"צ בשני נושאים:
א. הזכות לבחור מסגרת אשפוז כנהוג בשאר שירותי הבריאות בישראל
ב. כינון אומבודסמן בנציבות השוויון במשרד המשפטים לבקרת האשפוז
בהינתן כל אלה נוכל לעלות על דרך חדשה ומיטבה שכל הצדדים ייצאו ממנה נשכרים.
ופנייה מיוחדת לפורום מנהלי בתי החולים:
תהליך האל-מיסוד שקרה באיטליה לפני 40 שנה בדיוק נכפה על המערכת מתנועה שפעלה מתוכה באופן חסר תקדים בעולם המערבי. המוסדות באיטליה נסגרו על ידי האנשים שעבדו בהם. בעשותם כן אנשים אלה ביטלו את מקום עבודתם.
איש אינו משמש בתפקידים שהפסיכיאטר פרנקו בזאלייה וחבריו מילאו בשנות ה-60 וה-70. איש אינו מנהל עוד בית חולים פסיכיאטרי באיטליה. התנועה שלו פעלה נגד האינטרס העצמי שלה באופן שהיה היפוכו של יחסי פטרון-לקוח, פטרנליזם ונפוטיזם. זו הייתה שלילה עצמית לטובת מטרות חברתיות מוסריות.
דווקא לאחר שבוטלו בתי החולים הפסיכיאטריים הפסיקה הפסיכיאטריה באיטליה להיות תחום פריפריאלי ברפואה, ושולבה בשירותי הבריאות הכלליים. ביטולם של בתי החולים הפסיכיאטריים אילץ את הפסיכיאטריה להשתלב בקונטקסט החברתי של הקהילה: אורגנו מרפאות חוץ במחוזות השונים, ומחלקות פסיכיאטריות הוקמו בבתי חולים כלליים. מטופלים הובאו על-ידי כך למגע קרוב יותר לחיים הרגילים ולמשפחותיהם, ונדחה הרעיון של מחלה נפשית כמשהו שונה או מסוכן.
המודל החדש הצריך את ארגונם האזורי של שירותי בריאות הנפש סביב בתי חולים כלליים, וכלל מרפאות קהילתיות, שירותי רווחה, ושירותי בריאות כלליים, תוך יצירת רצף טיפולי. "אגף בריאות הנפש", שהיא גוף ציבורי שפועל לצד משרד הבריאות, אחראי למניעה, לטיפול ולשיקום האוכלוסייה המבוגרת, כולל שירותי חירום בבית ובבית חולים. "המרכז הפסיכוסוציאלי" מספק טיפול אמבולטורי וביתי, שיקום תעסוקתי, והתערבויות חירום, בשיתוף פעולה עם שירותי חברה ורווחה. בנוסף למחלקה פסיכיאטרית אקוטית בבית החולים הכללי, ישנם מרכזי יום, קהילות שיקומיות, ועוד. האידיאולוגיה של מודל זה שמה את מניעת הצורך באשפוז פסיכיאטרי בראש סדר העדיפויות. המניעה אינה נעשית רק באמצעי פרמקולוגי, פסיכותרפויטי, או שיקומי, אלא בשילוב כולם.
כל זה החל להתרחש באיטליה החודש לפני 40 שנה.
החזון הזה – זאב ק., גדי ל., חיליק ל., אלכסנדר ג., יעקב פ., אילנה ק., גיל ז., צבי פ., טל ב., עומר ב., יובל (אוי, יובל) מ., שלמה מ. ועוד – צריך להיות נר לרגליכם, אף אם הוא מתנגש עם אינטרסים מקצועיים עקב הבדלי שכר עצומים בין ניהול מסגרת מוסדית גדולה לבין ניהול מסגרות קהילתיות.
האם זה מה שתוקע פה את כל העסק? הרי גם בקופות החולים נושאים פסיכיאטרים בכירים את עיניהם, ככל הנראה, לניהול בתי חולים פסיכיאטריים, ומכשילים ניסיונות להצעיד את המערך כולו קדימה.😥
אוטונומיה, רצון חופשי ופעולה עצמאית; יעילות; צדק בחלוקה חברתית של משאבים מוגבלים ועקרון הרצון הטוב, המשית חובה לא להזיק, ולמעשה החליף את העיקרון הקודם.
השינוי נעשה בעקבות ההכרה בכך שהדרך היחידה להימנע מנזק כלשהו היא אי-התערבות, מאחר שכל הליך רפואי כולל סיכונים כלשהם.
ארבעת העקרונות די מקובלים אך אינם אוניברסליים. יש חלופת אתיקה ממקור פמיניסטי, פופולרית בסיעוד, שהיא מטרנליסטית ולכן לא לגמרי אוטונומית, ואין נוסחה מאזנת של העקרונות שהיא מקובלת על הכל. עם זאת, נראה שהאוטונומיה מובילה מלבד במקרים הנוגעים לבטיחות הציבור, כבמחלות זיהומיות ובאלימות.
לפסיכיאטריה אפוא חשוב, לדעתי, לטפח את מיתוס החולה האלים והמסוכן, מה שנותן להם יד חופשית – תרתי משמע – ופוטר אותם משמירה על האתיקה.
עולם כמנהגו נוהג 