ניסיון לתקף את דבריי לשר הבריאות בישיבת הכנסת, שעליהם נאמר כי הם מנותקים מהמציאות
(soft spot!)
So Set My People Free
בהמשך אגיע לנקודה מהותית ביותר בהתכתבותנו, אך נדרש רקע לדברים. ביום שני האחרון, ב-16/7, בישיבת ועדת ביקורת המדינה שהוקדשה לדיון בדו"ח מבקר המדינה על מערך האשפוז בבתי החולים הממשלתיים לבריאות הנפש סיימתי את פנייתי הישירה לשר הבריאות יעקב ליצמן במילים האלה:
"ועכשיו לפתרון שאני מציעה… קראתי בדוח מבקר המדינה את הסיבות שהובילו לסגירה נווה שלווה; הפרמטרים – אחד-אחד. כל מה שקורה היום באברבנאל, לא פחות נורא! (חה"כ אילן גילאון מהנהן באישור).
סגרו את נווה שלווה כי הוא פרטי? ולא סוגרים את אברבנאל כי הוא ממשלתי?
אז אני אומרת בסדר… תתעלו את כל התקציב הענק הזה של בית החולים הזה ותעשו סוטריות, ריבונו של עולם. תעבירו אותנו בבת אחת מחשכת ימי הביניים לחזית העולם. "כי מציון תצא תורה"; "אור לגויים"…
תהיה אינתיפאדה בדרג המקצועי. הם חזקים מאוד. אבל אתה, אדוני שר הבריאות, עם כל הכבוד, אמור לנהל אותם, ולא הם אמור לנהל אותנו".
דבריי אלה לא צוטטו למחרת בכתבה ב"ישראל היום", עיתון שבו פרסמנו מאמר דעה ב-27/6 בעריכת דרור אידר. גם השתתפותי לא צוינה כלל. בכתבה הזאת צוטט הפסיכיאטר שישב לצדי ("אל תשבי פה; זה שמור לחברי כנסת!" אני מודה לך אמרתי לו והתיישבתי. וכשהסדרן ניסה להקים אותי, אמרתי בקול שקט אבל בתקיפות: "אתה יכול להזיז אותי מכאן רק באשפוז כפוי! יש כאן מישהו שיכול לדאוג לזה", והחוויתי בראשי לעברו של שכני הפסיכיאטר הכה מסור לזכות ה(י)שיבה של חברי הכנסת); צוטטו שתי עורכות דין שעוסקות בזכויות אדם; והוזכרו בכתבה העיתונאית קרן נויבך המופלאה ורן רזניק מחבר הכתבה.
רזניק כתב שם בעיתון: "אנשים לא נלחמים על זכויותיהם בגלל חשש להיות מזוהים עם הסטיגמה"… רגע.. מה, אני אוויר? 🙂 העוזר הפרלמנטרי של שלי יחימוביץ', רון גילרן, התייצב לצדי חיש-קל לאחר שדיברתי ישירות למיקרופון ללא רשות דיבור (קרוב לשעה מתחילת הישיבה) ואמרתי:
"היו"ר שלי היקרה, נראה לך הגיוני שכולם פה מדברים עלינו, ולנו אין בכלל פתחון פה?"
רון שאל אותי: "מי את? איפה את עובדת?" מה כבר יכולתי להגיד? לא היה לי סיכוי. בהבזק של רגע החלטתי לבצע קמיקזה רגשי ולהגיד את הגרוע מכל, את הביטוי שאנחנו מתמודדי הנפש לגמרי סולדים ממנו: "אני חולת נפש!" התזתי במעין קריאת קרב, "ואתם לא נותנים לנו לדבר!"
רון אמר: "אני אדאג שתדברי". הוא הניח פתק על שולחנה של היו"ר שלי, ומיד היא פנתה אליי והעניקה לי את רשות הדיבור.
חיליק, ההתכתבות איתך הייתה מרתקת, ואני מודה לך מאוד על הניסיון לייצר בינינו דיאלוג. אלא שבשלב מסוים הבנתי לצערי, ואף כתבתי לך כך בגלוי, שאנחנו כשני קווים מקבילים שלא ייפגשו. אתה חולם להקים בית חולים חדש, הומני וברוח הזמן, ואילו אני צוטטתי ב-TheMarker לרגל בחירתי לאחת מ-20 נשים שמשנות את פני הרפואה הישראלית:
"עבר זמנם של בתי החולים הנפרדים להפרעות נפש".
חשבתי שאולי תהיה פרנקו בזאלייה הישראלי, וטעיתי.
חיליק, חשוב לי מאוד מאוד מאוד להתייחס למשפט אחד שכתבת לי, שהתייחס ישירות למשפט שלי לשר הבריאות: "תהיה אינתיפאדה בדרג המקצועי. הם חזקים מאוד. אבל אתה, אדוני שר הבריאות, עם כל הכבוד, אמור לנהל אותם, ולא הם אמור לנהל אותנו".
על כך כתבת לי:
"הדמיון על כוחם של המנהלים ועמדותיהם החזקות לכאורה והשפעתם במשרד הבריאות מנותקת מהמציאות."
מאחר שאתה בעצמך אחד המנהלים שבהם מדובר – מנהל המרכז לבריאות הנפש באר-יעקב-נס-ציונה, ולכן "אין הנחתום מעיד על עיסתו", וגם פסיכיאטר האמון היטב על אבחוני נתק מהמציאות ודמיונות, אני חוששת שדבריך נועדו לגרום לי לפקפק בבוחן המציאות שלי…
דע כי לעולם איני טוענת דבר לפני שאני מבססת אותו, או לפחות עושה ניסיון רציני לבססו.
בהדגשות צבע, אצטט את אחד המקורות להנחה זו, שעליה ביקשת לערער:
"חקר תהליך תכנון הרפורמה בבריאות הנפש בישראל
והניסיונות ליישומה, 1995–1998"
(ביה"ס למדעי המדינה, אוניברסיטת חיפה, 2004)
כך מתאר את המצב אורי אבירם (1991):
"סימן נוסף למעמדם הדומיננטי של בתי החולים לחולי הנפש במערכת הוא מעמדו של מנהל בית חולים לחולי נפש כבעל המשרה הבכירה ביותר בכל המערכת של בריאות הנפש. ידוע על סירובם של רבים ממנהלי בתי חולים לקבל לידיהם את ניהול המשרד הראשי של שירותי בריאות הנפש. זאת ועוד, מנהלי בתי חולים לחולי נפש שקיבלו על עצמם במועד כלשהו את משרת שירותי בריאות הנפש בישראל, בדרך כלל שמרו על תפקידם כמנהלי בתי חולים ויצאו לחופשה ללא תשלום לתקופת כהונתם כמנהלי המשרד הראשי… הדבר משפיע על הסיכויים לחולל שינויים דרסטיים (עמ' 99)
אבירם (1991) כתב כי העובדה שמנהלי בתי חולים פסיכיאטריים, שקיבלו על עצמם במועד כלשהו את משרת ראש שירותי בריאות הנפש שמרו על תפקידם כמנהלי בתי חולים ויצאו לחופשה ללא תשלום לתקופת כהונתם כמנהלים במשרד הבריאות – משפיעה על הסיכוי לחולל שינויים דרסטיים. מחקר זה מאושש באופן חד משמעי טענה זו. (עמ' 210)
"קבוצה אחת המתבלטת בתוך החלוקות השונות בעמדותיה המגובשות ובכוח הרב ובהשפעתה על מוקדי קבלת ההחלטות הייתה מנהלי בתי החולים הפסיכיאטריים. טיאנו, בעצמו מנהל המרכז לבריאות הנפש גהה, אמר כי "המצב כיום במדינת ישראל הוא שכל המשאבים, הכוחות האקדמיים, כוחות ההוראה, מעצבי ההחלטות וקובעי המדיניות – יושבים בבתי החולים, אשר רכשו עוצמות חסרות פרופורציה ביחס למקום שבתי חולים אמורים לתפוס במערכת בריאות הנפש בכל מדינה מתוקנת".
נוצר מעגל קסמים, שבו מנהלי בתי החולים הם בעלי עוצמה רבה המסוגלים למנוע את התפתחותו של הסקטור הקהילתי […] בהיותם העילית של המערכת ממלאים מנהלי בתי החולים תפקידים בכירים במשרד הבריאות – אם כראשי שירות בריאות הנפש, כחברי ועדות הרפורמה או כיועצים לשר ולמנכ"ל – ובתפקידיהם אלה הם מרגישים מחויבים לקבוצת ההתייחסות שלהם." (עמ' 216 ו-218)
פרופ' אלי שמיר, העומד בראש עמותת עוצמה – פורום ארצי של משפחות נפגעי נפש, ניסח בריאיון לצורך מחקר זה את הבעייתיות שבמצב בצורה פחות מעודנת: "מי קובע מבחינה מקצועית את מסלול הקידום המינהלי בבתי החולים? מנהלי בתי החולים. אז מי שיילך נגדם לא יקודם… מנהלי בתי החולים שולטים על משרד הבריאות. מעמד האחראי מאוד חלש. (הכוונה לראש השירות; דליה) השיטה בנויה להיות מושפעת מלחצים אישיים וסקטוריאליים" (עמ' 99–100)
- מנהלי בתי החולים שולטים למעשה על משרד הבריאות.
- מעמדם הדומיננטי של בתי החולים לחולי הנפש במערכת נגזר ממעמדו של מנהל בית חולים לחולי נפש כבעל המשרה הבכירה ביותר בכל המערכת של בריאות הנפש.
- בהיותם העילית של המערכת ממלאים מנהלי בתי החולים תפקידים בכירים במשרד הבריאות – אם כראשי שירות בריאות הנפש, כחברי ועדות הרפורמה או כיועצים לשר ולמנכ"ל – ובתפקידיהם אלה הם מרגישים מחויבים לקבוצת ההתייחסות שלהם.
- מחקרה זה של דליה גיא מאושש באופן חד משמעי כי הדבר משפיע על הסיכויים לחולל שינויים דרסטיים.
מסקנה
במסגרת מבנה הכוח הנוכחי של שירותי בריאות הנפש אין כמעט סיכוי לחולל שינויים הכרחיים מנקודת ראותם של המתמודדים ושל בני משפחותיהם.
הגענו אל עברי פי פחת – המצוקה גדולה, והסבל רב, והמחירים בנפש בלתי נסבלים.
על כן הקמתה של ועדת חקירה ממלכתית, וזו בראשותה של כבוד שופטת העליון בדימוס, גב' דליה דורנר, היא צו השעה!
הציטוטים, התמצית והמסקנה הם פרי עבודה וקריאה מדוקדקת של הדוקטורט של דליה גיא
Letter from Israel, 4 בינואר 2018, Mad in America
A Personal Perspective on the Development of the Survivors’ Movement in Israel, 6 במרס 2018, MIA
הם תמיד מדברים על האלימות שלנו, אבל האמת היא שאנחנו לא אלימים יותר מהאחרים, ובזמן ההתקף אנחנו פי שניים וחצי יותר מהאחרים מועדים ליפול קורבן לאלימות; לא לחולל אותה.
הם לעולם לא מדברים על האלימות מצדם. לאו דווקא הגלויה, זו שרובנו ראינו אותה במו עינינו, ולא נשכח לעולם. המושג מיקרו-אלימות או אלימות סימבולית שהגה הסוציולוג פייר בורדייה מתאר את ההשפלה והדיכוי שאינם מצטלמים. אלה מתבטאים בהיעדר יחס, באדישות, בהתעלמות, בתוקפנות כבושה או גלויה, בקור רגשי, בנישול מזכויות בסיסיות, בניכור וביחס מזלזל ומבזה.
כאשר חולה מתלוננת על הטרדה מינית מצד חולה אחר, והאחות הספונה לה בתחנת האחות אף אינה מרימה את עיניה מהניירת שמולה זו מיקרו-אלימות; כשאח מזרז קבוצת חולים לעבר חדר האוכל כאילו דפק בעדר בהמות – זו מיקרו-אלימות; כשאת משתרעת בלית ברירה על הרצפה המלוכלכת, הלומת תרופות, כי החדרים נעולים, והאחות ניצבת במלוא קומתה מעלייך וצורחת: "תפסיקי לעשות הצגות" – זו מיקרו-אלימות.
התנהגות כזאת, וחמורה מזו בהרבה, מקלפת מאנשים את צלם האנוש שלהם, כאילו היו פסולת-אדם, ומותירה צלקות שרישומן העמוק נצרב גם לאחר חלוף הסבל הנפשי.
עולם כמנהגו נוהג 
כל הכבוד על האסרטיביות. כרגיל, מדכא לקרוא, ועצוב שאין למתמודדי הנפש את הכוחות לקום ולצאת לרחובות, לגייס את החברות הגדולות במשק לצידם כמו שעשו אתמול הלהט״בים… יש קבוצות שהצעירים והחזקים היו אמורים לצאת לרחוב למחאה גדולה עבורן – נכים, מתמודדים ועוד. זה מצטלם פחות סקסי כנראה, וממשיכים לסבול בשקט ממדיניות לא אנושית ואכזרית.
אהבתיאהבתי