"בכל העולם חוששים מפסיכיאטרים. הם בנו ברחבי העולם מוסדות אלימים המסוכנים לשלום יושביהם."
אגב, לפי כל המחקרים, חוץ ממקרים מסוימים של שילוב עם התמכרות לסמים ולאלכוהול, לא רק שמתמודדי נפש לא יותר מסוכנים, אלא הם אף מועדים פי 2.5 מאנשים אחרים ליפול קורבן לאלימות כשהם במצב פסיכוטי.
בניגוד לשיח הרווח של הציבור הבור, התקף פסיכוטי אינו התקף אמוק של זעם אלים, אלא מצב של בלבול, מחשבות שווא, הזיות וניתוק ברמה מסוימת (משתנה אצל כל אחד ואחד) מהמציאות, מה שהופך את האדם לחרד, סובל וחסר ישע. טרף קל.
אם בבית האח הגדול הטלוויזיוני הדיירים רוצים לאכול זה את זה ללא מלח, תארו להם מה עושה המבנה המוסדי ההיררכי, על פערי הכוח הבלתי נסבלים שבו, הצפיפות האיומה, התשתיות הרקובות, הניכור הרגשי, האוכל הדוחה, חוסר המעש, וניצול החולשה מצד אלה שהכוח השחית אותם. אתם תקבלו את המקום הכי חם בגיהנום.
אבל למה זה ככה? שאלתי את צביאל. למה הם לא משתנים ואף מתעקשים על דרכיהם? הרי שופכים את דמם בתקשורת. הם זוכים לקיתונות של שופכין. בצדק כמובן, שכן הם רומסים אנשים וזכויות אדם. למה, שאלתי את אישי היקר, הם נאחזים בקרנות המזבח?
למה פרופ' אלכסנדר גרינשפון מנהל בי״ח שער מנשה סופג את זה (לפני כשבועיים הזמין אותנו לסיור אצלו. ענינו בנימוס שנצא זמן בקרוב. נשתדל למצוא. לא ממש דחוף). למה ד"ר Tal Bergman Levy, ראש אגף ברה"נ במשרד הבריאות התעקשה אחרי 24 יום של קשירה רצופה ש"נועה" מסוכנת ושעליה להישאר שם (רק בלחץ שופט שעמד לפסוק תקדים לא רצוי למערכת, הועברה "נועה" לבי"ח בבאר שבע, למחלקה חצי פתוחה, שבה לא נקשרה ולא פגעה באיש).
צביאל רופא לא התקשה לענות. "כי הם פנאטיים לטפל", אמר לי, "יש להם דרכי טיפול שכוללות שיטה דינאמית לצד עיצוב התנהגות שמובילות לתוצאות, ומבחינתם מדובר בבסיס הפרופסיה ובהצדקת קיומה".
ואז המשיך:
"הסתדרות הרופאים לא משתפת פעולה עם איגוד הפסיכיאטריה בישראל רק בגלל קולגיאליות. ולא רק בגלל יחסי תן-קח עמוקים של שיתופי פעולה מסוגים שונים, החל בכנסים ועד חוות דעת משפטיות שבהן יד רוחצת יד, אלא בעיקר בגלל שבדיונים פנימיים בין הרופאים הם מסכימים ומקבלים את הרציונל הטיפולי של הפסיכיאטריה, וזכויות האדם אינם בראש מעייניהם."
דבריו של צביאל נשמעו לי הגיוניים בתכלית, בעיקר לאור ניסיונות הסרק החוזרים ונשנים שלנו במהלך 20 שנה לגייס תמיכה מצד רופאים לזכויות אדם. כן, אפילו הם! אפילו הפלג הקטן שנרתם להגנה על זכויות האדם (של הפלסטינאים. עבודה חשובה מאוד וראויה להערצה!) מתנער מהנושא הזה, שלא לדבר על עורכי דין אבירי זכויות אדם שממש דוחים בכל דרך אפשרית אפילו קריאת דוא"ל בנושא שאינו בתחום התמחותם ועיסוקם.
נכון, Michael Sfard? למה לא למחוק בשקט דואר לא מעניין? כולנו עושים זאת עשרות פעמים ביום. למה לפגוע בציפור הנפש של אקטיביסטים שהקדישו חייהם לכך, כפי שאתה מקדיש חייך לציפור הנפש שלך?
וצביאל המשיך:
הפסיכיאטריה מתוחכמת. הם הסכימו לוועדה לצמצום ההגבלות. יו"ר איגוד הפסיכיאטריה בישראל ד"ר Tsvi Fischel היה בין עמודי התווך שלה וקשר קשרים אישיים מלבבים בזכות מזגו הנלבב. הוא היה כוכב תקשורת בימים שבהן חגגו את ההמלצות המדהימות. בדי עמל רב הצלחתי להשתחל לתוכנית חשובה אחת לצדו של רן רזניק שדיבורו הקולח לא מותיר מקום רב ליושבת לצדו. אבל לא תנחשו מה קרה בבוקר התוכנית…
[דיגרסיה אנקדוטית]
בבוקר התוכנית התקשרו אליי מההפקה להודיע לי על שינוי קטן. כוכב התקשורת הבלתי נלאה הנ"ל, יו"ר האיגוד היום, הוצנח גם על ראשי. "תודה שהודעתם לי", אמרתי, "קבלו ביטול. לא אבוא לקשט לכם את האולפן. אני לא מתמודדת מחמד" (זה היחס שקיבלתי בימים ההם מרוב גורמי השדה). לאחר דקות אחדות התקשרו שוב והודיעו כי השתתפותו בוטלה, ונהיה רק שניים, וכך אכן היה. זה קרה יותר משנה לפני שמערכת TheMarker Online (המגזין המודפס) כללה אותי ברשימת 20 נשים שמשפיעות על הרפואה בישראל. אולי היום לא היו מנסים בכלל.
אז שוב תודה לך, הכתבת Yael Belkin מדה-מרקר שבישרה לי על העניין. זה קרה ביוני השנה, והוביל אותי למקומות שלא העזתי לחלום עליהם. טפו-טפו, בלי עין הרע. רק חבל שהעבודה קשה ואינטנסיבית מדי; איש לא מוכן לתקצב את הפעילות של מל"מ – מתמודדים למען מתמודדים, וכבר אין לי זמן לפעילות האהובה עליי ביותר – בהייה. בלהט הקרבות גם שוכחת לשתות ולאכול.
[סוף הדיגרסיה]
היה ברור מראש, צביאל ממשיך להסביר לי, שהוועדה נועדה להוריד את גובה הלהבות, לשכך את זעמו של הציבור, ולזקוף את גווה של עמותת זכויות שלחמה בנחישות ובאומץ (לא בצחוק! ממש כך) וחגגה את התוצאות כאילו היה מדובר בניצחון מלחמת ששת הימים. אופוריה. היה ברור מראש שזה יהיה רק על הנייר. כמו הביריון השכונתי שמאיים "תחזיקו אותי", היה ברור שכל גורמי הממסד הרשמיים "יחזיקו חזק" את ההמלצות הפנטסטיות ויוציאו להן את המיץ עד שתישאר קליפה ריקה.
וכך הגענו לעצם הימים האלה: תחינה בפני מנכ"ל משרד הבריאות Moshe Bar Siman Tov שלא יסיר את המכשול האחרון בדרכם של הפסיכיאטריה המגובה היטב בהר"י מלהחזיר עטרה ליושנה ולמחוק את כל הישגי הוועדה כאילו לא הייתה.
אולי עכשיו קצת יותר ברור למה השופטת בדימוס דליה דורנר חייבת לעמוד בראש ועדת חקירה ממלכתית לבחינת המערך המופקר והקורס? לשמחתנו הרבה, ארגון בזכות שלחו מכתב תמיכה מעולה ומחזקים את ידינו, ידי ארגון מתמודדים למען מתמודדים – MALAM – להשגת זכויות ולמאבק בסטיגמה, לפעול למען משימה חשובה זאת.
המנטור הבכיר יותר שלי, פרופ' Uri Aviram הסביר לי: כדי לחולל שינוי חברתי דרושים שלושה תנאים: 1. הציבור מכיר בבעיה (יש!) 2. יש מודל/חזון חלופי (יש). 3. מתגבש כוח פוליטי שמאפשר להוציא לפועל (עובדים על זה!).
שלי יחימוביץ, ביום ראשון הקרוב את תדברי גם על "הפקרת מערכת בריאות הנפש" – זהו ציטוט מדברי התיאור של האירוע: הבריאות שלי: מפגש עם ח"כ שלי יחימוביץ' על תיקון מערכת הבריאות. אנחנו בארגון מל"מ, כמו רבים מהבכירים שעומדים מאחורינו, כמו כמיליון (הערכה צנועה) מתמודדי נפש ובני משפחותיהם (אחד מכל 4 יתמודד במהלך חייו עם בעיה נפשית רצינית) מחכים למוצא פיך.
אנחנו מקווים שתכריזי על כוונתך כיו"ר הוועדה לביקורת המדינה להוביל מהלך שבסופו תקום הוועדה. זה המנדט שלך! זו שעת כושר בלתי חוזרת. את תקבלי מקום של כבוד בדברי הימים. אולי לא כראש ממשלה, אלא כמתקנת חברתית. במקום בו אין אנשים, היי אישה! בדומה לשופטת דליה דורנר, שבעינינו היא דמות מופת, ועוד יסופר בעתיד מדוע הוחלט לפנות דווקא אליה ולא לאף שופט אחר. אין בינינו שום קשר בימים אלה, ואפילו היא לא יודעת מדוע פנינו אליה. ייתכן שהיא מנחשת.
עולם כמנהגו נוהג 