בקיץ 2017 יצאה מהדורה באנגלית של "מגיא ההריגה לשער הגיא" בהוצאת יד ושם.
מדהים שלא כתבתי על כך בבלוג שלי עד היום, נכון?
אם היה מי שעקב אחר דרך החתחתים הארוכה שעשה ספרו של אבי בני וירצברג מ-1967 ועד ימינו, ודאי מוזר בעיניו שלא עשיתי זאת.
חיכיתי לאירוע השקה רשמי כדי לבשר על כך. לצערי לא הסתייע, ולא אחכה עוד.
אז קבלו אותו:
From Death to Battle
Auschwitz Survivor and Palmach Fighter
ספרו של אבי נקרא בנשימה עצורה וקשה להניחו מהיד, לפי עדויות אינספור. הנה מה שכתב עליו הסופר חנוך ברטוב, חתן פרס ישראל לספרות לשנת 2010, בחודש מאי 2011 (ההדגשות שלי):
לדליה שלום רב,
את כתובתך האלקטרונית קיבלתי מידידתי מיכל לניר, סמוך להופעת המהדורה החדשה, אך רק עכשיו קראתיו. מפיה שמעתי שאת שרויה באבל על הילקח גם אימך ממך, ואני מרשה לעצמי להשתתף באבלך. ועם זאת, אני מבקש לומר לך מלים אחדות על אביך, בני וירצברג, וספרו.
התחלתי לקרוא ולא יכולתי להינתק. זו אחת התעודות המזעזעות והאמינות ביותר שקראתי על חייו של ילד החל בחיים נוחים באלטונה (דודתי, אחות אימי, עם בני משפחתה היגרו מפולין לאותה עיר, והיא, בעלה, וילדם הפעוט נספו, ואילו שלושת [הילדים] הגדולים יותר הגיעו לאנגליה ובקום המדינה עלו לישראל) – נדון לחיות בגיהינום אושוויץ, חוויותיו של הנער מרגע השחרור עד לעלייה ארצה, השנים הקצרות בקיבוץ ושוב בסכנת-חיים מתמדת בפלמ"ח מחולדה עד ירושלים.
עוצמתו של הספר היא בכתיבתו המדוייקת, המצמררת גם באותם מקומות שהרוצח הגדול, מנגלה, נענה לבקשת הילד, אחד מאותם קורבנות ספורים שהותיר בחיים לצרכיו הברבריים ואף "מעניק" לו את חיי אביו המתרסק לעיניו.
קראתי ספרים לא מעטים פרי-עטם של ניצולים, וזה אחד ויחיד, לא אשכח אותו עוד. מה צר, שהספר במקורו לא זכה להתקבל כראוי לו, ושבעתיים כואב הלב כי עשרים שנה לאחר המלחמה גבר עברו על אהבתו למשפחה שהקים, וריסקו מרוב זיכרונות איומים.
אין בפי כל דברי נחמה, רק צורך להביע באוזנייך, דליה, משהו מהרושם הבלתי-נמחה שעשה עליי "מגיא ההריגה לשער הגיא".
מעומק הלב,
חנוך ברטוב
וגדעון האוזנר כתב (ההדגשות שלי):
הכנסת חבר הכנסת
גדעון האוזנר.
ירושלים, ט"ז טבת תשכ"ח
17 בינואר 1968
ר ש ו ם
לכבוד
ה' בני וירצברג,
שכון לדוגמה ה' 228/60,
באר שבע.
מר וירצברג היקר,
הנני מודה לך מאד על ספרך "מגיא ההריגה לשער הגיא" שהואלת לשגר אלי.
הספר נקרא בנשימה עצורה. לכאורה סיפור חייו של אדם הוא שנלכד בסערה היסטורית. למעשה – השתקפותם של תולדות הדור לפנינו, תאור הנפילה המדהימה לתוך תהום השואה, וההתרוממות משם במפנה חד פלאי אל השחרור והגאולה. חיי אדם הם המקפלים בתוכם הסטוריה של עם. זכרון העבר אינו ניתן להמחות. מכוות אש היא בבשר החי של האומה עד סוף הדורות, כשם שמספר אושביץ יוסיף להיות מקועקע בזרועו של המחבר כל הימים.
ראוי ספרך שיקרא ע"י כל אלה שלא היו "שם" והמתקשים עדיין להבין לעתים את הוויתו של דור השואה. שהרי אותו נער הוא שעבר את מדורי האש של מחנות ההשמדה ושזכה בהנצלו להיות בין לוחמי תש"ח על שחרור ירושלים. ההבדל בין קרבן הרדיפות חסר הישע לבין הלוחם האמיץ והגאה כאן, – היה רק בכך שכאן ידע על מה הוא נלחם ולא עמד עוד בידים ריקות, כדבריך.
השכלת לתאר את המאורעות באופן מרתק, בכשרון רב ותוך גילוי יכולת הסתכלות חדה. הריני מברך אותך לפעלך החשוב.
בכבוד רב ובהוקרה,
גדעון האוזנר.
וברור שסטיבן ספילברג אמור להפוך את הספר לסרט… אבל העולם שותק.
עולם כמנהגו נוהג 