לאונרד כהן אהב אותנו

בתקשורת מבליטים הופעות של אמנים במחלקות שבהן מאושפזים ילדים חולי סרטן, והדבר כמובן נכון וטוב וראוי, אבל מה עם הופעות בבתי חולים פסיכיאטריים שבהם מאושפזים – שבועות וחודשים – צעירים ומבוגרים?

מעבר למסר התרבותי והאנושי זה גם צעד נכון להקטנת הסטיגמה. ואם יאמרו האמנים שהם חוששים להופיע ב"בית משוגעים", הבה נספר להם על ליאונרד כהן שאהב להופיע במוסדות כאלה. השראה לא רעה, לא? הסכיתו ושמעו.

                                     לאונרד כהן (21 בספטמבר 1934 – 7 בנובמבר 2016)

בוב ג'ונסטון המפיק של כהן בתחילת דרכו סיפר שכהן אמר לו: "אני רוצה לנגן בבתי חולים פסיכיאטריים", והוא אכן ארגן עבור כהן הופעות כאלה […]

המוזיקאי רון קורנליוס (שתיעד את הדברים ביומניו. דליה) נזכר בפעם הראשונה שלאונרד סיפר לחברי הלהקה על הכוונה שלו לנגן בבתי חולים פסיכיאטריים. "היינו במלון מייפר והוא אמר, 'אנחנו הולכים ליהנות מהסיבוב הזה. אנחנו הולכים לראות כל מיני ערים, ולפעמים גם לבלות בהן יומיים-שלושה. וכשלא נופיע אני רוצה להופיע במוסדות לחולי נפש.'  אמרתי לו, 'מה? אני לא הולך להופיע בשום מוסד של פסיכים. כן, אני אופיע באלברט הול, אבל אל תביא אותי בחשבון לבית למשוגעים'. ואז הם דיברו ודיברו ודיברו עד שבסוף לאונרד אמר, 'רון, תבוא רק בפעם הזאת'. אחרי שראיתי מה המוזיקה עשתה לאנשים האלה, בסופו של דבר נהניתי מהרבה הופעות מהסוג הזה, והופענו בהרבה מוסדות כאלה בכל אירופה, בקנדה, אפילו בארה'ב". לאונרד לא אמר מדוע הוא רוצה לנגן במוסדות לחולי נפש, וחברי הלהקה לא שאלו. […]

ב-1974 סיפר לאונרד לעיתונאי סטיב טרנר, שהוא נמשך לבתי חולים פסיכיאטריים כי הוא "מרגיש שניסיון החיים של אנשים רבים במוסדות לחולי נפש עושה אותם קהל אוהד ליצירתי. במובן מסוים כשמישהו מתאשפז בבית חולים לחולי נפש מרצונו או בכפייה, הוא כבר הכיר בתבוסה אדירה. במילים אחרות, הוא כבר עשה בחירה. הרגשתי שמרכיבים של בחירה ותבוסה אלה תואמים מרכיבים מסוימים שמהם עשויים שיריי, ושתשרור הזדהות רגשית בין אנשים שחוו חוויות אלה לבין החוויות שתועדו בשיריי."

בראיון שהעניק בשנת 1969 אמר לאונרד, "תמיד אהבתי את האנשים שהעולם נוהג לכנות 'מטורפים'. נהגתי להסתובב ולדבר עם זקנים כאלה או עם מכורים לסמים. הייתי בסך הכל בן 13 או 14 ואף פעם לא הבנתי למה אני נמשך אליהם פרט לכך שהרגשתי איתם בנוח". היה בזה גם אלמנט של גורל לאור ההיסטוריה הפרטית שלו ושל אמו. […]

ב-28 באוגוסט 1970 הופיע ליאונרד כהן ולהקתו בבית חולים הנדרסון בסאטון  בדרום לונדון, יומיים לפני הופעתו בפסטיבל האי וייט ב-1970 שבו נכחו 600 אלף צופים […] בניגוד לג'וני קאש, שהוציא שני אלבומי כלא (מהופעותיו בבתי כלא. דליה) שזכו להצלחה, לאונרד לא הוציא אלבום מההופעה בבית החולים הדרסון, אבל קיימת הקלטה של ההופעה והיא טובה. איאן מילן, שהיה גם טכנאי הקלטות חובב, הקליט את המופע על טייפ סלילים בעל ארבעה ערוצים.

הקונצרט התחיל בסביבות שבע בערב בעלייה גבוהת התקרה של המגדל. בחדר הייתה במה, אלא שהיא הייתה קטנה כל כך שלאונרד נאלץ לעמוד על הרצפה. הוא עמד מתחת לאחד החלונות הגבוהים והצרים שהקנו לחלל חזות של אולם תפילה. […]

לקהל אמר לאונרד, "אתמול בלילה דיברתי עם מישהו. רופא. אמרתי לו שאני בא לכאן. הוא אמר, 'יש כאן חבורה קשוחה של משוגעים צעירים'. לאונרד ניגן את צלילי הפתיחה של 'ציפור על תיל' והפסיק. "מתחשק לי לדבר. כשהיינו למטה מישהו הזהיר אותי שאתם לא מפסיקים לדבר. שזה פסיכוטי. שזה מידבק." נראה שכך היה. לאונרד דיבר הרבה בין 11 השירים ששר והשיר שהקריא בהופעה שנמשכה 80 דקות. ובדרך כלל נשמע הרבה יותר חופשי מאשר בקונצרטים הרגילים. הוא סיפר שהרומן שלו ושל מריאן דעך בהדרגה וגווע, וסיפר את סיפורי הרקע של השירים. […]

בסרט התיעודי מ-1965 (ר' בהמשך) כהן רשם על מראה: "caveat emptor", שפירושו "ייזהר הקונה" (כלל בדיני חוזים שלפיו המוכר אינו ערב לטיב הסחורה אלא אם התחייב במפורש) ואמר: "יידע אדם הצופה בי שאין זה נטול הונאה לגמרי".

במהלך ההופעה היה הקהל דומם, מרותק. כאשר לאונרד והלהקה סיימו שיר, היו מחיאות הכפיים נלהבות. "באמת רציתי לומר שזה הקהל שחיפשנו", אמר ליאונרד, ונשמע נרגש ומאושר, "אף פעם לא הרגשתי כל כך טוב בזמן הופעה מול קהל." נראה שפגועי נפש גרמו לליאונרד ולשירים שלו להרגיש בבית. בהמשך אותה שנה הופיעו ליאונרד והלהקה במוסדות אחרים לחולי נפש. "ההופעות האלה", אומר דונובן, "כל אחת ואחת מהן, היו אחד הדברים הכי טובים שקרו במהלך סיבוב ההופעות, עם הדרך שבה המאזינים התבייתו על מה שליאונרד עשה והאינטראקציה שלו איתם".

 בתחילת נובמבר 1970 הם ניגנו בבית החולים הפסיכיאטרי נאפּה – צבר עצום של בניינים ניאו-גותיים מהמאה ה-19 שהתפרסו על שטח של 750 דונם במחוז היין של קליפורניה. בקליפורניה הייתה ללהקה זמרת ליווי זמני מישל פיליפס מלהקת האימהות והאבות. כמה ימים קודם לכן, בערב כל הקדושים, פיליפס נישאה לשחקן דניס הופר. ליאונרד שהופר ראה בו חבר היה בטקס. "אז גררנו גם את הופר לבית החולים, אומר ביל דונובן. "בדרך הוא לקח אסיד". החומר התחיל לפעול בדיוק כשהלימוזינה הגיע למוסד. כאשר התחילו להוריד את הציוד, הם ראו את אנשי הצוות מכניסים את המטופלים לבניין שבו הייתה ההופעה. רבים מהמטופלים היו בכיסאות גלגלים; אחרים הלכו כפופים וגררו רגליים. רבים מהמטופלים בבית החולים סבלו מפגיעות קשות וקיבלו טיפול תרופתי מסיבי; היה גם אגף לפושעים פסיכופתים. "כאשר הופר ראה את זה", מספר דונובן, "הוא התחרפן כאילו ראה את 'ליל המתים החיים' או משהו. הוא זינק בחזרה ללימוזינה, נעל את הדלת מבפנים ולא הסכים לצאת". ליאונרד, שהופיע לפני המטופלים, שר וניגן ודיבר קצת, ואחר כך ירד בקפיצה מהבמה והסתובב ביניהם עם הגיטרה, "וכל מי שהיה יכול לעמוד על רגליו הלך בעקבותיו סביב החדר וכולם עלו לבמה וירדו ממנה". […]

"נער אחד קם על רגליו והתחיל לצרוח על ליאונרד באמצע שיר עד כדי כך שהפסקנו לנגן. הצעיר אמר, 'יופי, אתה משורר גדול, אמן גדול, אתה בא לכאן, הלהקה שלך איתך, יש איתך בחורות יפות, אתה שר את כל המילים היפות וכל זה, אבל מה שאני רוצה לשאול אותך, חבר, זה מה אתה חושב עליי?

וליאונרד פשוט ירד מהבמה והחזיק את הבחור בזרועותיו, וחיבק אותו".

הקטעים הנ"ל (בפונט כחול. ההדגשות שלי) מהביוגרפיה המוערכת החיים של לאונרד כהן/ סילבי סימונס, הוצאת כנרת זמורה ביתן, 2013 (עמ' 232 – 236), להלן הביוגרפיה.

שנה לאחר מלחמת יום כיפור סיפר כהן בראיון למוסף "7 ימים" שמלבד הופעות מול חיילים באותן שנים הוא גם עשה לעצמו הרגל להופיע ברחבי העולם בבתי חולים לחולי נפש. תחת הכותרת, "לאונרד כהן: מדוע החלטתי לא להתאבד", חושף כהן:

"מצאתי שאותם אנשים שאנחנו מכנים מוכי-גורל, הם הקהל האידיאלי להבין את השירים שלי", כך אמר אז הזמר שבקלות אפשר להגדירו כדיכאוני, "בעיקר משום ניסיון החיים שלהם, שהוביל אותם לבין קירות המוסד הסגור. גם אני חשבתי פעם על התאבדות, אולם הגעתי למסקנה כי יהיה זה לא הוגן כלפי אנשים שיוותרו בחיים אחרי. משום שמה קורה? אדם מסיים את חייו במו ידיו ומותיר אחריו את כל ידידיו ובני משפחתו, אחוזים רגשי אשמה לכל חייהם".

השיר "מי באש", Who by Fire, נכתב ב-1974 בעקבות חוויותיו ממלחמת יום כיפור (שהה בארץ כחודשיים) ובהשראת הפיוט "ונתנה תוקף" מתפילות ראש השנה ויום הכיפורים.

בווידאו הבא (החל מ-17:37 עד 21:05) מספרת הביוגרפית סילבי סימונס על התמודדותו של כהן עם התקפי דיכאון קשים החל מגיל 20. בהמשך, לאחר קטע שירה קצרצר של כהן, היא מדברת על הופעותיו במוסדות האלה ומסבירה חלק ממשיכתו לנושא.

כהן בא ממשפחה מיוחסת שהייתה בעלת אמצעים בילדותו. המשפחה ישבה בקנדה מצד אביו מ-1869. אביו נתן כהן חזר מהמלחמה בשירות צבא קנדה עטור אותות הצטיינות אך שבר כלי, ונפטר כשהיה בן תשע. אמו מאשה (מרשה קלוניצקי), ליטאית בעלת מזג נדיב וסוער, שממנה ירש כהן את הנטייה לדיכאון, התאשפזה באגף הפסיכיאטרי של "אלן ממוריאל". מוסד זה נודע לשמצה בעברו בשל שותפות בפרויקט הסודי ה-MK-Ultra של הסי.איי.איי., שבחן היבטים בשליטה מוחית באמצעות תרופות תוך שימוש בהתעללויות ובחסך חושי. הניסוי שנחשף ב-1977 נערך בין השנים 1956 ל-1964 (בתקופה שבה שהתה שם אמו של כהן) על ידי מנהל המוסד ומייסדו דונלד איוון קמרון. ברומן הראשון שלו "המשחק האהוב", שהיה סוג של אוטוביוגרפיה, סיפר כהן למורת רוחה של משפחתו המורחבת על אשפוזה של מאשה אמו ועל ביקוריו אצלה כשהיה כבן 23 (ר' ציטוטים מהרומן לקראת סוף המאמר^[1]). הדבר מסביר את גישתו הטבעית למקומות אלה.

בקטע אחר בווידאו הנ"ל מספרת סילבי סימונס על ראיון ארוך שערכה עמו בעבר בביתו, שנמשך שלושה ימים. הוא סוג של יידישע מאמא, סיפרה ב-2013, כל הזמן משדל לאכול ולשתות. כמו כל יתר העיתונאים, שנוכחותו הנעימה  השרתה עליהם תחושת קרבה רבה, חשבה שהצליחה לחשוף דברים משמעותיים ביותר אבל אחרי שעברה על החומר גילתה שכהן נותר מרוחק וחמקמק כמו בכל יתר הראיונות עמו.

כבר בלהיט הגדול הראשון שלו "סוזאן" יש שורה המעידה על היקסמות משיגעון:
You know that she's half-crazy but that's why you want to be there.

נעמי שמר תרגמה שורה זאת כך: "דעתה טרופה עליה ולכן תרצה אליה". אבל לא יהיה מופרך לומר שבצעירותו תפס לאונרד כהן גם את עצמו כאדם שהוא half-crazy. הביוגרפית סימונס כותבת כי כאשר ראיינה אותו פרופ' לספרות סנדרה דג'ווא ב-1967 על דמיון מסוים בין כתיבתו לזו של ז'אן-פול סארטר, ענה לה כהן שההבדל ביניהם הוא שסארטר מעולם לא יצא מדעתו, וכי היום אנשים נוטים יותר לכתיבה של "סכיזופרנים כמוני".  מאחר שדעתי לא נוחה מהתרגום אפשר לקרוא כאן את השאלה והתשובה המלאות במקור מספרה של החוקרת.

גם אם הביטוי "סכיזופרנים כמוני" הוא חסר כל משמעות קלינית, וכהן השתמש בו כמעין מטפורה תרבותית ותו לא, יש לכך משמעות פסיכולוגית אדירה. פירוש הדבר שלאונרד כהן לא רק אהב אותנו אלא אף ראה עצמו, לפחות בשלב כלשהו בחייו, כשייך לקבוצה.

הנה סרט תיעודי מ-1965 הנפתח בסיפור משעשע של לאונרד כהן על תקרית עם אנשי צוות (טיפוסית לסגנון האינטראקציה) כשביקר חבר במוסד פסיכיאטרי:

הוא היה חבר קרוב של המשוררים אירווינג לייטון ולואיס דודק, שהיו חלק מהגל השני של השירה המודרניסטית הקנדית. הוא טען שלא היה הופך למשורר מוכר בשום מקום אחר בעולם. לדבריו הם לימדו אותו לכתוב שירה והוא נחל הצלחה בזכות עזרתם ועידודם. ב-1955 סיים תואר ראשון בספרות אנגלית באוניברסיטת מקגיל במונטריאול. מיד לאחר מכן נשר מלימודי משפטים לאחר סמסטר אחד בגלל כישלון בבחינה בלטינית. הוא המשיך ללימודי תואר שני בספרות אנגלית, אך לא סיים.

"מחול המצורעים" The Ballet of Lepers היה הרומן הראשון שלו (1957) שלא ראה אור מעולם. 91  עמודים מודפסים במכונת כתיבה שנמצאים היום בארכיון באוניברסיטת טורונטו. היצירה נדחתה על-ידי המו"לים, וכהן האמין שהיא טובה יותר מ"המשחק האהוב", הרומן הראשון שפורסם ב-1963. הרומן השני, "מפסידנים יפים", יצא לאור שלוש שנים אחר כך ועורר תגובות חזקות מסוגים שונים. כהן עשה לא מעט ניסיונות להמשיך בכתיבת רומנים, אך הם לא צלחו. פעם אמר: "ידעתי שזה הספר האחרון שאכתוב, כי הכנסתי אליו את כל מה שהיה לי" (מהביוגרפיה, עמ' 152).

בן 34 סירב לקבל פרס ספרותי יוקרתי במילים: "העולם הוא מקום חסר רחמים, ולא אקח ממנו שום מתת". ראיון זה נפתח בדבריו כי מ-1975 עד 1985 לא היה בו עניין מיוחד. "למעשה, שמי הפך לבדיחה", הוא אמר, "כשרצו לתאר מישהו מיואש, מלנכולי, דיכאוני ואובדני הזכירו אותי." ג'ניפר וורנס חברה קרובה ושותפה ליצירה, שאף תרמה לחידוש העניין ביצירתו של כהן ("הקימה לתחייה", לדבריו), תיארה כאן את ייחודו.

דווקא מראיינת חצופה וחסרת רגישות – ששאלה אותו בבוטות על בעיותיו הנפשיות – חילצה ממנו תשובות כנות ורציניות. הוא התוודה שסבל מדיכאון רוב חייו: "אני יוצא מהארון", אמר. אמנותו, כך סיפר, הייתה סיפור הכיסוי. כשהמראיינת עזת המצח קבעה שהוא סובל ממאניה דפרסיה, הסביר שכל אחד סובל ממשהו. 

כהן תיאר את האפלה והחרדה המשתקת שחווה כך: "כשאני אומר דיכאון אני לא מתכוון לדכדוך או לעצבות… זו מעין אלימות נפשית שמפריעה לך לתפקד כמו שצריך מרגע אחד למשנהו" (מהביוגרפיה עמ' 59). לדברי הפסיכיאטר ד"ר אלן שואוולטר, המנהל את אתר המעריצים כהנצנטריק שלאונרד אהב, "ללא תצפיות מפורטות שאפשר לבסס עליהן דיאגנוזה, נראה לי שבמקרה הטוב נוכל לשער שהדיאגנוזה הבסיסית של ליאונרד כהן היא הפרעה דו-קוטבית ולא דיכאון מז'ורי" (מהביוגרפיה עמ' 110). כהן סיפר שהדיכאון בא "במחזוריות" (מהביוגרפיה, עמ' 269).

השינוי הגדול שעשה כהן בשנות השלושים לחייו, כשהפך ממשורר וסופר מוערך למלחין וזמר, נבע מכורח כלכלי, לאחר שהבין שלא יצליח להתפרנס מכתיבה בלבד. ב-1993 החליט לפרוש מהופעות ועבר להתגורר במנזר זן במאונט בולדי ליד לוס אנג'לס עד 1999. במהלך שש שנים אלה כיהן כעוזר אישי וכנהג של מורהו הוותיק ראש המנזר רושי ג'ושו סאסאקי שהיה בשנות ה-90 לחייו. בשנותיו האחרונות של הרושי, שמת בן 107, דבקה בו שערורייה בדבר הטרדות מיניות ממושכות של נזירים ונזירות מאז שנות ה-70. ב-1996 הוסמך כהן לנזיר בודהיסטי, והוענק לו שֵם דהרמה – ג'יקאן (Jikan 自閑 בסנסקריט – השקט שבין שתי מחשבות, לפי אחד הפירושים). רבים מהשירים שכתב בעת שהותו במנזר התפרסמו ב"ספר הכמיהה" בתרגומו של קובי מידן. לתפיסתו לימודי הזן לא סתרו את יהדותו, והוא אף המשיך לשמור שבת, וזאת לצד אהבתו המוצהרת לישו מילדותו, אז נהג להתלוות לאומנת הקתולית בביקוריה בכנסייה.

הביוגרפית שלו מספרת על חלומו מילדות להפוך לאיש צבא בעקבות אביו, שהיה אחד מקציני המילואים היהודים הראשונים של צבא קנדה. כהן נסע לקובה "לחפש מלחמה" זמן מה לפני הפלישה האמריקאית הכושלת למפרץ החזירים. "האמת לאמיתה היא שרציתי להרוג או להיהרג", סיפר לביוגרפית סימונס. כבר היה בן 26 ואמו המודאגת הפעילה קשרים בשגרירות קנדה בקובה כדי שיאתרו אותו וישלחו אותו הביתה. לרגע חשב שנקרא סוף סוף לפעילות מבצעית. הוא החליט להישאר שם כמובן. בביוגרפיה של סימונס מתואר הלך רוחו ביום הפלישה. סימונס אינה מגדירה את מצבו, אך ברור לי שהיה נתון בהלך רוח מאני. הוא מצוטט: "הרגשתי שאני מגן על האי מפני פלישה אמריקנית, ובה בעת מתכנן את הפלישה הזאת. אני הייתי המניע של הכל. לא יכולתי לראות את המגלומניה שבפרספקטיבה שלי באותה תקופה" (עמ' 83 ו-84 בביוגרפיה). כהן גם תכנן להתגייס לצה"ל במלחמת יום הכיפור, ולבסוף צורף לצוות הווי. רק בחמש השנים עד 2013, במהלך 387 הופעות, נהנה ליישם בחייו סוג של סדר ומשמעת צבאית שהסדירו את נטיותיו הכאוטיות.

J.S. – Why did you end the concert with a military salute, why do you do this after each concert you give?

 L.C. – Because I don't consider myself a civilian. I consider myself a soldier, and that's the way soldiers salute.

 J.S. – But…a soldier? On which side? In what sense?

 L.C. – I will leave that to your imagination. I am a soldier. That's all. I don't want to speak of wars or sides.

(מתוך ראיון שערך ז'ורדי סיירה עם כהן בברצלונה ב-1974)

ככל שההיכרות שלי עמו העמיקה בקריאה על אודותיו, קריאת הטקסטים שחיבר, האזנה לשיריו וצפייה באינספור ראיונות עמו, התברר שאישיותו של האיש העמוק והמורכב הזה הייתה מלאה סתירות פנימיות, אבל אולי לא יותר מזו של רובנו. כהן לא נישא מעולם והיה ידוע כ-Ladies' man למרות הכחשותיו. לדבריו ניהל חיים של מתבודד, נמנע מאכילת בשר, הרבה בצומות לסיגוף הגוף (אך גם כדי "לשמור על רזון ועל פנים גרומות וחמורות סבר", לדברי הביוגרפית), ובילה את רוב ימיו בעבודה בישיבה מול שולחן. עם זאת, מריאן אילן, אהובתו המיתולוגית, העידה עליו כרבות אחרות, שהיה "רודף שמלות".

בהיותו בן 75 נשאל בראיון אם הוא מתחרט על כך שלא הייתה לו מערכת יחסית ממושכת אחת. במקום להשיב שר את "לא, אינני מתחרטת על דבר" של אדית פיאף, ואמר שבורך באמנזיה ושאינו בוחן את חייו כספר שניתן לעיין בו לאחור. פה סיפר גם על התמודדותו המתמדת עם דיכאון קליני בפרט וסבל נפשי בכלל. בהמשך הראיון אמר שבהשוואה לייסוריהם הקשים של בני האדם ברחבי העולם בתקופתנו, הסבל שלו הוא כאין וכאפס. בסוף כבו המצלמות, אבל רק לכאורה, והעיתונאי קבל על כך שלא דיברו מספיק על המוות, ומיהר להסביר שהוא עצמו מבועת מהמוות. ליאונרד גיחך ואמר בקולו המרגיע שאם היו מבטיחים לו שמותו לא יהיה כרוך בסבל רב, הוא אפילו מייחל לו.

 ב-2008 נאלץ כהן בן ה-74 לחזור ולהופיע, לאחר שפרש מהופעות ב-1993. הדבר אירע בעקבות מעילה בכספיו שהתגלתה ב-2004 בסכום של יותר מ-10 מיליון דולר על-ידי המנהלת המוזיקלית שלו. היא רוקנה את חשבונות הפנסיה שלו; הותירה אותו חסר כל ובחובות מס על הכספים שנעלמו. היה עליו למשכן את ביתו כדי לשלם לעורכי דין. במשפט נפסקו לזכותו כ-7 מיליון דולר, אך רק חלק שולם לו בגלל התמשכות ההליכים המשפטיים. תחילה היה מסויג מאוד מהצורך להופיע, אך בהמשך התאהב בהופעות החיות, וחש בחסרונן בהפסקות שביניהן.

בתחילת הווידאו הבא מהופעה בלוס אנג'לס ב-10 באפריל 2009 אומר כהן:

"חלף זמן רב מאז שעמדתי על הבמה הזאת, אולי 14 או 15 שנים. הייתי בן 60 בסיבוב ההופעות הקודם – רק ילד עם חלום משוגע. מאז לקחתי הרבה פרוזק,  פקסיל, אפקסור, וולבוטרין, פוסלין וריטלין. הלכתי ללמוד פילוסופיות ודתות בקפידה ולעומק, אבל 'העליצות' תמיד המשיכה לפרוץ…"הביוגרפית שלו, סילבי סימונס, סיפרה שצרך כמויות גדולות של סמי מרץ (בצעירותו גם אופיום ולס"ד), וניצל בזכות שילוב של יצר הישרדות מפותח ויכולת התאוששות יוצאת דופן. כשסימונס שאלה אותו מדוע נטל סמי מרץ ענה: "התהליכים שלי, הנפשיים והגופניים, כל כך איטיים, שהספיד הביא אותי למקצב נורמלי" (עמ' 88 בביוגרפיה).

בנושא המאבק חסר התוחלת בדיכאון סיפר כהן: "ניסיתי את כל מה שהיה להם לתת לי, והרוב גרם לי להרגיש גרוע יותר מאשר לפני כן". אז אתה מומחה לנוגדי דיכאון? שאלה סימונס, וכהן ענה: "אני חושב שכן. אבל שום דבר לא עבד" (מהביוגרפיה, עמ' 269). לבסוף נמצא מה שכן עבד וסילק את הדיכאון, ולא מתחום הכימיקלים – ההקלה הגדולה, שהחיים במנזר הכשירו עבורה את הקרקע, באה דווקא לא מזן בודהיזם אלא מהינדואיזם בסיסי בשנת לימודים מרוכזת במומבאי אצל המורה ההודי ראמֶש בלסֶקאר. והיה דבר נוסף שהביא עמו הקלה: האינטרנט. כותבת סימונס בביוגרפיה: "לאונרד התאהב באינטרנט בלב שלם… הרשת אפשרה לו לתקשר עם העולם על פי התנאים שלו… כבר עתה הוא חי במעין מציאות וירטואלית… באינטרנט הוא מצא דרך מושלמת מבחינתו: לא להיות שם, ובאותה עת להיות נוכח שם לגמרי" (עמ' 302).

חלפו קרוב ל-40 שנה בין שני ביצועיו אלה לשירו Lover, lover, lover  שנכתב בישראל בזמן מלחמת יום הכיפור: בראשון כהן בן 42 בשני כמעט 80, ולמרות יכולת קולית טובה יותר בביצוע הראשון, הביצוע השני מוצלח בהרבה בשל עוצמתו הרוחנית – תופעה נדירה וחריגה אצל בני אדם בכלל ואמנים בפרט.

כתב לוראן כהן במאמרו החשוב "הכמיהה לקדושה": "התקשורת הבינלאומית אינה מהססת לדבר על הופעותיו כעל 'חוויות רוחניות', כפי שציין ריצ'רד רוברט ביולי, בגיליון שהקדיש כתב-העת הצרפתי המשובח Les Inrockuptibles לליאונרד כהן: 'מאחר שהן פונות לחוכמתנו ולרגישותנו, הופעותיו של ליאונרד כהן מרוממות את הטוב ביותר שבנו. גם אם יאשימו אותנו ברגשנות, אנו אף נוסיף ונאמר כי מהופעותיו עולה צליל שבזמנים אלו של ציניות כללית ואינדיווידואליזם פראי אינו מוצא הרבה הזדמנויות להדהד: הן מעוררות את התחושה של אחווה וגם את האושר, למרות הכל, להשתייך לקהילה האנושית'."

בחרתי לסיום בשיר "You want it darker"  מאלבומו האחרון שיצא ב-21 באוקטובר 2016. כהן נפטר 19 יום לאחר מכן. בשיר  חזר על המילה העברית "הנני" (המלה "הנני" מופיעה בתנ"ך יותר מ-250 פעם. כמעט כל דמות תנ"כית מרכזית אומרת אותה, למשל אברהם אבינו נענה כך לקריאת האל להקריב את בנו; גם שמואל הנביא כנער שומע את קול  אלוהים ונענה כך – שמיעת קולות בימים ההם הייתה סמל סטטוס) ועל הביטוי "אני מוכן, אלוהיי". בדקה האחרונה נשמעת שירת החזן, גדעון צלרמאיר, מבית הכנסת "שער השמים", שייסדו אבותיו של כהן.

"ההיבט הרוחני קיים בחיי כל אדם", אמר כהן, "ולא משנה אם הוא מתמודד עמו אם לאו". ובהמשך אמר: What I mean to say is that you hear the Bat Kol.” The divine voice. ; שומעים את הרובד העמוק הזה של המציאות האחרת כשהוא שר באוזנינו כל העת, אבל רוב הזמן אנחנו לא מצליחים לפענח אותו."

לאונרד (אליעזר, ג'יקאן) כהן בן 15, למטה, בבית הכנסת "שער השמים" בשכונת וסטמאונט במונטריאול. לזרוס כהן, סבא-רבא שלו, וסבו ליאון היו נשיאי קהילת בית הכנסת במונטריאול; אחיו הצעיר של לזרוס, צבי הירש כהן, היה הרב הראשי של מונטריאול; סבו מצד אמו, הרב שלמה קלוניצקי-קליין, היה מלומד ידוע ומחבר ספרים – כהן ניסח את הקוד המשפחתי ברומן הראשון שלו: "ג'נטלמנים ויקטוריאניים בעלי אמונה עברית".

^[1] ציטוטים מ"המשחק האהוב", הוצאת חרגול 2009

"הוא עמד על המדשאה של בית החולים הפסיכיאטרי אלן ממוריאל והתבונן מטה במונטריאול. לפסיכים יש הנוף הכי יפה בעיר…

בחוץ התנהל ערב ריקודים טיפולי. חולים מפוחדים נאחזים באחיות. מוזיקת פופ מוקלטת, פנטזיות רומנטיות נלעגות מן הרגיל על הרקע הזה… הוא התבונן ברוקדים, והרעיף עליהם – כפי שאנו עושים בכל פגישה עם חסרי האונים – את כל האהבה המבולבלת שלא נמצא לה מקום אחר. הם חיו באימה…"

"ירוק? בז'? באוטובוס ניסה להיזכר בצבע החדר של אמו. ככה היה יכול להתעלם מהמחשבה שהיא שוכבת בו. גוון זהיר כלשהו שנקבע בוועידה רפואית…

בחדר הזה היא מעבירה את זמנה. יש ממנו מראה יפה של מורדותיו הדרומיים של מאונט רויאל. באביב מריחים שם את הלילך. אתה רוצה לפתוח את החלון לרווחה ולשאוף עוד מהניחוח, אבל אינך יכול. החלון נפתח רק עד נקודה מסוימת. הם לא רוצים התאבדויות שילכלכו את המדשאה…

אמו בהתה בתקרה. גם הוא הסתכל לשם. אולי קורה שם משהו ואיש לא יודע…

'את מרגישה יותר טוב, אמא?' נתן את האות.

'אם אני מרגישה יותר טוב? יותר טוב בשביל מה? בשביל לצאת החוצה ולראות מה הוא עושה עם החיים שלו? תודה רבה. בשביל זה אני לא צריכה לצאת החוצה, בשביל זה אני יכולה לשכב כאן, בחדר הזה, ליד המשוגעים, אמא שלך בבית-משוגעים-'

'את יודעת שזה לא בית-משוגעים, אמא. זה פשוט מקום שאת יכולה לנוח-'

'לנוח! איך אני יכולה לנוח עם מה שאני יודעת? בוגד בתור בן, אתה לא חושב שאני יודעת איפה אני נמצאת? עם המחטים שלהם והנימוסים שלהם, אמא כזאת והוא נוסע לשחות-'

'אבל אמא, אף אחד לא מנסה לפגוע-'

מה הוא עושה, מנסה להתווכח איתה? היא הניפה זרוע אחת, חיפשה משהו על שולחן הלילה, אבל את הכל לקחו.

'אל תפסיק את אמא שלך באמצע, לא סבלתי מספיק? בעל חולה חמש-עשרה שנה, אני לא יודעת? אני לא יודעת? אני לא יודעת…?'

'אמא בבקשה אל תצעקי-'

'או! הוא מתבייש באמא שלו, אמא שלו תעיר את השכנים, אמא שלו תבריח את החברות הגויות שלו, בוגד! מה עשיתם לי אתם כולכם!…' (עמ' 122, 141-142)

רומן ראשון זה, כאמור סוג של אוטוביוגרפיה, יצא לאור ב-1963 והוקדש לאמו, שעמה היה לו קשר רגשי חזק. האשפוז  שעליו מדובר אירע ב-1957, כשכהן היה בן 23. מאשה נפטרה מלוקמיה בפברואר 1978 (גם כהן לקה במחלה זו בסוף ימיו) בגיל 73. כשהתאשפזה חזר כהן למונטריאול כדי להיות קרוב אליה בזמן שנותר לה, וביקר אותה בבית החולים בכל יום עד מותה (מהביוגרפיה, עמ' 228). אם שני ילדיו של כהן, סוזן אלרוד (לא סוזן מהשיר) אמרה שאמו מאשה "הייתה מקור ההשראה הרוחנית שלו" (הביוגרפיה, עמ' 174).

בסתיו 1978 פרסם כהן ספר שירה "מותו של איש של אישה" (אישה בלשון יחיד) – 96 שירים ושירים בפרוזה – שגם אותו הקדיש "למאשה כהן, הזיכרון של אמי". גם באלבום המוזיקלי שיצא לאחר מכן, Recent Songs מודה כהן לאמו ברשימת הקרדיטים "על כך שהזכירה לי זמן קצר לפני מותה את סוג המוזיקה שאהבה". מדובר היה בשירים יהודיים-רוסיים סנטימנטליים שנוגנו בדרך כלל בכינור, וכהן שכר נגן כינור ארמני קלאסי להקלטות האלבום.

"ספר הכמיהה" שיצא לאור ב-2006 כולל שיר "אני מתגעגע לאמא שלי" ואת רצונו לומר לה ש"צדקה בקשר לכול". הביוגרפיה של סימונס נחתמת באזכור שיר שאהבה אמו, "סרנדה לחמור". האם אף למדה את צעדי הריקוד שלו. כהן מפזם ומדקלם את השיר; קם ממקומו ורוקד בגפו את "סרנדה לחמור". סוף.

my mother's last hand

"- drawn in the last few months of her life –

it is her hand and my hand drawn as one hand

Leonard

קישורים נוספים:

• באנציקלופדיה הקנדית הלאומית
• הראיון האחרון לכתב העת הניו יורקר, 17 באוקטובר 2016, כאן בהקלטה

ביום השנה למותו נחנך ציור קיר בן תשע קומות ברחוב קרסון (Crescent) בלב העיר. הציור פונה אל מאונט רויאל (הגבעה שנתנה למונטריאול את שמה) ומבוסס על דיוקן שיצרה בתו הצלמת, לורקה כהן

בנימה אישית:

עבורי היה לאונרד כהן בעיקר פס הקול של אהבתי הראשונה ב-1976 – קול שנבע מהמצולות, שאסף  את ערפילי הנפש ופיזר אותם בו בזמן. הוא עדיין עושה זאת. יש להודות לי על שלא השתמשתי בשום נגזרת של השורש הפנט.

מצטטת פסקה שקראתי אצל ד"ר אורית טרופין, חוקרת ספרות ופסיכואנליזה:

"כדי לכתוב על משהו (או על מישהו) צריך להיכנס לו מתחת לעור, כמו טפיל, להניח אות במקום שבו המסמן החל להיטשטש, להניח כף רגל בעקבות שבהן הלך, לבקש לדעת את מה שהגוף זוכר, ללכת לאן שמוליכות המלים, לא קדימה, אלא בהליכה לאחור, אל הראשית. אז אפשר להרים את היד, לחקוק סימן, להמציא מחלה חדשה, להוסיף עוד סיפרה לספרות."

לסיכום, מעולם לא שמעתי על אדם אחר מלבד לאונרד כהן שחווה פעם אחת בחייו, כסטודנט מהוגן בן 21, חוויה שאני חוויתי פעם אחת בחיי, תיכוניסטית אבודה בת 17: הבטנו במראה והיא הייתה ריקה; לא הצלחנו לראות את ההשתקפות שלנו. המראה הפכה מכאן לאובססיה.