השיחה התקיימה בקיץ האחרון, בעיצומו של ניסיוני הסיזיפי לדחוף להקמת ועדת חקירה ממלכתית למערך האשפוז הממשלתי בבריאות הנפש לצורך מתווה כולל שיתגבר על תקיעות התחום ועל בעיותיו הרבות.
השיחה מאלפת, אם יורשה לי. מצד אחד אקטיביסטית נחושה (לשעבר) ומהצד השני המומחה מספר אחת לניהול מערכות בריאות, והאיש החזק במערכת למרות שהוא פנסיונר.
מוטקה ישב בוועדת החקירה הקודמת למערכת הבריאות: ועדת שושנה נתניהו. בעקבותיה הוביל לחקיקת חוק ביטוח בריאות ממלכתי ולרפורמה המבנית במערך בריאות הנפש (צמצום כמחצית מספר מיטות האשפוז).
המטרה הייתה טובה: להעביר את מרכז הכובד מהמוסדות לקהילה (רק בימים אלה מתחיל החזון להתממש אך רבים מאוד המקלות בגלגלים מצד הדרג המקצועי).
אף שמוטקה הוא רופא פנימי בהכשרתו, הוא היחיד שהפסיכיאטרים הבכירים התייראו ממנו. את הישיבות איתם ניהל ביד רמה, כך סיפר לי צביאל רופא, שישב שלוש שנים בגופים שונים כנציג ארגון 1מל"מ בגלגולו הראשון.
מוטקה ניהל עשרות שנים את ביה"ח תל השומר, היה פעמיים מנכ"ל משרד הבריאות, וב-2009 קיבל את פרס ישראל על תרומתו המיוחדת לחברה הישראלית.
פרופ' מוטקה שני הזמין אותי לדבר בכנס ים המלח שהתבטל בלחץ הממסד הפסיכיאטרי בגיבוי הקבוע של הקולגות: הסתדרות הרופאים בישראל (הר"י).
מוטקה ייסד את המכון שממנו הוזמן הכנס הזה על ידי מנכ"ל משרד הבריאות הנוכחי, משה בר סימן טוב. אלא שהמנכ"ל והשר נאלצו להיכנע ללחצים לביטול הכנס, וגיבו את הביטול.
הכנס האלטרנטיבי שהרמתי בעידודו של מוטקה כבר היה סגור, ואז החלטתי לפרוש מפעילות ציבורית מסיבות שלא אפרטן כאן.
בשיחה הטלפון הנ"ל אני מבשרת למוטקה על הסכמתה של השופטת בדימוס דליה דורנר לעמוד בראש ועדת החקירה שקיוויתי שתקום. גם נעניתי להזמנתו לבקר בביה"ח מעייני הישועה שבו יש שתי מחלקות פסיכיאטריות המוכיחות שאפשר גם אחרת.
כתבתי בזמנו על רשמיי מהביקור במעייני הישועה, וציינתי לטובה את מנהל המערך פרופ' ישראל שטראוס. חבל מאוד שהתקשורת לא נתנה במה גם להתנהלות חיובית בתחום הכאוב הזה. המוסד פרטי, ומתוקצב בעיקר מתרומות.
השיחה בין מוטקה לביני התפתחה לכל מיני כיוונים מפתיעים ויש בה גילויים שלא נחשפו באף כלי תקשורת בישראל.
כל אמצעי התקשורת והגופים הראשיים בשדה הפעילות מתוקצבים ע"י הממשלה, או ישירות ע"י משרד הבריאות ו/או תלויים בחסדיהם וקשורים איתם בקשרי מקצוע וקרבה. אם יסטו מהקו הרשמי יישארו ללא עבודה כמו גל גבאי, לוסי אהריש, אושרת קוטלר ועוד.
כך יוצא שכולם משרתים בדרך זו או אחרת את הממסד או נכנעים לאילוצים שהוא מכתיב.
זה קרה לפני לפני כשנה
וחודשיים. ב-27/12/17 התפרסמה כתבה בהארץ: "בהיעדר מענה ל'סרבני הטיפול',
המשפחות נושאות את מחיר ההתמודדות" (אגב, ד"ר שמעון כץ כתב דוקטורט – הייתי אחת המרואיינים – על אלה שבחרו להתנתק
מהממסד הפסיכיאטרי).
כשראיתי שלא רואיין
לכתבה הנ"ל אף מתמוד/ת נפש השתוללתי מזעם, וכאקטיביסטית מורעלת (לא עוד!)
שפכתי את מי האמבט עם התינוק והשתלחתי פרועות בכתב. פרסמתי את הדברים ועשיתי לו
"זובור" פומבי. זו כמובן הייתה טעות קשה מהרבה בחינות: אנושית, מוסרית,
קולגיאלית וגם פרקטית, כי העיתונאי עידו אפרתי חשוב לי לצורך המשך הפעילות
המשותפת.
הייתי אמורה להשאיר את
ההתכתבות רק ביני לבינו, אבל שלחתי אותה כתלונה למועצת העיתונות ולממונים עליו
ופרסמתי את הדברים בפייסבוק ובבלוג שלי. עשיתי לו עוול קשה, ואני מצרה על כך מאוד.
רוצה לנצל הפלטפורמות הנ"ל
כדי להתנצל מעומק הלב על הפגיעה שפגעתי בו; לבקש את סליחתו ולפתוח דף חדש.
שום דבר לא מצדיק פגיעה
אישית בעיתונאי המסור לעבודתו ועושה אותה כמיטב יכולתו. בהזדמנות זו מבקשת להתנצל
גם בפני כל מי שנפגע ממני ב"להט הקרבות".
מעתה ואילך שמה את
עצמי ואת חיי במקום הראשון לפני הפעילות הציבורית, כך שלא אגיע לרמת תסכול הרסנית
לי ולסביבה.
עידו אפרתי, לא ראיתי
בעיניים, ופגעתי בך באופן מכוער. מבטיחה שזה לא יישנה. אנא סלח לי.
"מה שבאמת דורש טיפול נמרץ במערכת הרפואית הוא היחס הלא ראוי לחולים. הפגיעה בזכויותיהם, הפרת האתיקה הרפואית והחוק, ההתנהגות הלא מקצועית של רופאים. כי להיות רופא זה לא רק לאחוז בסכין המנתח. זה גם להתייחס לחולה כאדם (אגב, מדובר במערכת הרפואה הכללית… ידוע לך היטב מה קורה ביקום המקביל של בריאות הנפש; דליה)"
"השאלה איך נהפכנו לחברה כל כך אדישה וקהה לסבל בכלל, והצמחנו מערכת רפואית כל כך חסרת חמלה בפרט – צריכה להישאל. אך הרבה יותר חשוב, יש לשאול איך אפשר להחזיר אליהן את החמלה ואת האנושיות. והמפתח לתשובה, בעיני הוא הידיעה שכל אחד מאיתנו יכול להיהפך בכל רגע לחולה, תלוי ונזקק, סובל וכואב. זה אינו מפתח קסם שפותח את הדלת לאולם שבו נמצאות החמלה והאנושיות על מדף, מוכנות לשימוש. אבל ההבנה העמוקה כי השבירות היא המצב האנושי הבסיסי היא המפתח לדרך שבה נגשש ונסלול את דרכנו חזרה. אל האנושיות והחמלה."
"גם חולות אסרטיביות ומודעות לזכויותיהן מתקשות לעמוד עליהן ב-setting הזה. הדבר נכון ככל שהמצב קשה יותר; כשאת במיטה, לבושה פיג'מה (מחוקת זהות), כאובה ומפוחדת. אבל גם כשאת רק נכנסת לממלכה הזאת, על רגלייך ובבגדייך, אך כבר בסטטוס של "חולה", הרי אפילו כשאת תופשת בזמן אמת שמה שנעשה לך אינו מקובל ברמה האנושית, או חורג מהאתיקה הרפואית ומפר את חוק זכויות החולה – לא תמיד עומד לך הכוח להגיב באותו רגע. להחזיר דברים לסדרם; ואותך למעמד של בת אדם, עם זהות, היסטוריה וחיים בריאים שעשית בהם משהו, שיש לך זכויות שצריכות להישמר ואת ראויה ליחס אנושי ומכבד."
מוטקה, לדעתי יותר מכל חידוש טכנולוגי, זה הבסיס שעליו יש להילחם! היא צודקת.
שלך,
דליה
שלום מוטקה,
על דבריך אומר: חובתנו להשתדל. לא בהכרח להצליח.
מתברר שבלתי אפשרי להשתחרר מתחושת השליחות, לצערנו או לשמחתנו.
שלך,
דליה
נ"ב: היום קיבלתי את ספרך "מר בריאות" בדואר. תודה גם על ההקדשה היפה.
סוגיות של חירות וכפייה באשפוז הפסיכיאטרי: הסדר האזוריות; סגרגציה, קשירה ובידוד של מאושפזים; חלופות אשפוז
Issues in Freedom and Coercion in Psychiatric Hospitalization: The Regional Arrangement; Segregation, Restraints and Isolation, and Alternatives to Institutionalization
מטרת העבודה:
לחקור ולבקר סוגיות של חירות וכפייה אל מול זכויות
אדם כפי שהן עולות ממדיניות בריאות הנפש.
הרקע התיאורטי:
בעקבות פוקו המחקר יאמץ גישה גנאלוגית שעניינה
תהליך ניתוח וחשיפה של היחסים ההיסטוריים בין אמת, ידע וכוח.
פוקו טוען שאלה נוצרים באמצעות מאבקים שבין ובתוך מוסדות, שדות ודיסציפלינות. המושגים חירות וכפייה
נידונים בהקשרים פילוסופים, משפטיים, פוליטיים ועוד.
שיח החירות מעוגן בשיח זכויות האדם, והאוטונומיה להם הקדישו תאורטיקנים שונים דיון מיוחד בשאלת
היותן זכויות טבעיות. ג'ון לוק,
ישעיהו ברלין והנרי שו מונים אותה בין הזכויות היסודיות לקיום האנושי. לוק מונה שלוש זכויות טבעיות: הזכות לחיים, הזכות לחרות והזכות לקניין, ומסייג כי ניתן להגביל את
זכות החירות רק בתנאים מסוימים וחריגים, ועל פי חוק.[1] ישעיהו ברלין מוסיף ומפתח את הדיון כשהוא מבחין בין חירות חיובית וחירות
שלילית וקושר זכויות אלה לחובות המדינה: הימנעות מפעולה או פעולה
יזומה שמוליכים לחובה נגטיבית שעניינה אי-התערבות במימוש זכות, וחובה פוזיטיבית שמטילה חובה אקטיבית לאפשר את מימוש הזכות הטבעית. הנרי שו מוסיף ומפתח את חובות המדינה כפי שהן נגזרות מתפישת החירות הבסיסית. זכויות בסיסיות יוצרות שלושה
תנאים שצריכים להתממש כדי שהזכות הבסיסית
תכובד: 1. חובת הימנעות משלילת הזכות; 2. חובת הגנה, כלומר אכיפת חובת ההימנעות
ותכנון מוסדי שימנע עידוד/תמרוץ של הפרת הזכות; 3. חובות סיוע לאלו שמהם נקבע שיש לשלול את החירות, כלומר מתן סעד באותם מקרים בהם נוצרו כשלים במילוי שתי החובות הראשונות.
במחקר אדגים את שלושת סוגי החובות הנגדיות המוטלות
על המדינה בשלוש הסוגיות של הסדר ההשמה האזוריות; מדיניות סגרגציה, קשירה ובידוד של מאושפזים; חלופות אשפוז.
טענת המחקר היא שלא זו בלבד שחובת ההגנה על הזכות
הבסיסית לחירות אינה מתקיימת, וחובת האכיפה של חובת ההימנעות משלילתה מופרת, אלא שמכוח תכנון מוסדי מתקיים בפועל חיזוק ההפרות, ואין דרכי סעד לאלה מבין
החשופים להפרה.
כתוצאה מכך גם שאר החובות הנגדיות מופרות: חובת ההימנעות משלילת הזכות; חובת תכנון מוסדי המונע את הפרת הזכות, כמו גם
העדר מקורות סיוע לנפגעי ההפרה.
הצגת הבעיות וחשיבות המחקר:
בחובות המדינה המודרנית, המוטלות עליה מכוח הצורך
להגן על חירויות בסיסיות, נמנית גם הדאגה לדאוג לרווחת אזרחיה ובתוך כך גם לבריאות
נפשם וגופם.
במדיניות האשפוז הכפוי טמונה באופן אינהרנטי פגיעה מובנית בזכות לשלמות הגוף, בזכות לכבוד ובזכות לפרטיות. קבלת ההחלטות באשר לסוגיות סוגיות החירות והכפייה
באשפוז הפסיכיאטרי,
כולל הסדרי האשפוז והטיפול, נתונים בידי הפסיכיאטריה באמצעות השקה בין זרועות הממסד
הרפואי, המשפטי והפוליטי.
אשפוז בכפייה מתבצע במסגרת ראייה מדיקלית אך גם
מכוח ראיות מנהליות שעילתם עמומה. אנשים נכלאים וחירותם, לרבות זכותם על גופם, נשללת מהם. השופטת רוטלוי בפרשת פלונית[2] קבעה: "נדמה כי אם משווה אני את מצבם של אסירים לעומת חולי
נפש המאושפזים בכפיה, הייתי אומרת, כי מצבם של החולים קשה יותר, לא רק משום שלא עברו עבירות,
אלא משום נטילת צלם אדם מהם עקב נטילת תרופות, שפעמים רבות שולל את יכולת הדיבור,
החשיבה,
הביטוי והתגובה.“ אם כך, סדר הדין הפלילי כמו גם
הפסיקה בתחום ההגנה על זכויות חשודים, נאשמים ואסירים, מגנים על זכותו של אסיר לכבוד ולשלמות הגוף. אבל זכות זו,
אשר זכאים לה גם מי שהורשעו בדין בעבירות חמורות, לעיתים מן הסוג אשר יש בו משום פגיעה בכבודם ובשלמות גופם של אחרים, אינה מוקנית למאושפזים
בכפייה.
אחד העיקרים שנעלם תדירות במסגרת אשפוז בכפייה הוא היות
המאושפזים אנשים חושבים, יודעים ומרגישים. גם באשפוז בהסכמה מאבד אדם
את חירותו באופן מלא וחווה פגיעה בזכות לשלמות גופו ונפשו. זאת משום הנחת היסוד המובלעת ש'חולה נפש' אינו אדם במלוא מובן המילה.[3] פעמים רבות קורות חייו של האדם נקראים דרך סיפור 'תולדות מחלה'
ועמדותיו,
תפיסותיו ואמונותיו נתפשים כ"סימפטום" ל"מחלה".
הפרקטיקה במרבית מוסדות האשפוז הפסיכיאטרי היא עדיין קשירה של מאושפזים בשלל
נסיבות וכפיית טיפול תרופתי באמצעות הזרקה בכוח בעת כבילה.
אשפוז פסיכיאטרי מוגדר על-ידי מבצעיו כ'אקט טיפולי‘. מעט מאוד מחקר נעשה בהקשר של נקודת המבט של המאושפזים הנחשפים למדיניות
האשפוז. עיון מנקודת מבט זו מגלה מיד כי האשפוז נחווה לעתים יותר כאקט של ענישה מאשר
טיפול סועד.
תיוג פסיכיאטרי של אדם משליך עליו מיד את 'חוק טיפול בחולי נפש‘ והוא מסומן מניה וביה כמסוכן לעצמו ולזולתו. מכוח זה עלולה להישלל חירותו על סמך התנאי
לאשפוז שבסעיף 6 לחוק לפיו "הוא עלול לסכן את עצמו או את זולתו סיכון פיזי
מיידי". תנאי זו פועל למעשה כהנחה מפורשת בדבר מסוכנותו של המתויג פסיכיאטרית
אשר בהתקיימה ישללו כל זכויותיו . לעומתו אדם שלא אובחן לא חל עליו החוק ולכן אינו בגדר ״שור מועד״. כך לא ניתן יהא לשלול את חירותו כל עוד לא ביצע והורשע בעבירה. מכאן עולה בעיה של אפליה והפרת עקרון השוויון בפני החוק.
גישות תיאורטיות בחקר Mad Studies
והשלכותיהן על חקר הפסיכיאטריה ומדיניות האשפוז
הדיון בסוגיות מדיניות האשפוז והמדיקליזציה
הפסיכיאטרית במחקר זה ימוקם במסגרת התיאורטית של Mad studies. לימודי שיגעון מציעים עיון תיאורטי ופרקטי
ממוקדי חשיבה פסיכיאטרית. והם מציעים פרקטיקת מחקר רב-תחומית המוקדשת לביקורת על צורות ההתנהגות, ההתנהלות,
ההתייחסות והקיום מתוך נקודת מבט על הפסיכיאטריה. במסגרתה מוצגים מאבקיהם, דיכוים, חתרנות ונקודת מבט של המתמודדים עם תופעות סובייקטיביות ובין-סובייקטיביות בשדה
בריאות הנפש במסגרת אקטיביזם, תיאוריה, פראקסיס ולימוד.
לימודי שיגעון מאתגרים את התפיסות השולטות בתחום מדיניות בריאות הנפש, שעוצבו
במידה רבה בידי הממסד הפסיכיאטרי.
הנחת היסוד החשובה למחקר המוצע והטמונה בלימודי
שיגעון היא שאין הכחשה של העובדה כי יש אנשים שחווים חוויות אינטרא-פסיכיות וסבל נפשי, וכתוצאה מכך הם פונים או מופנים לבקש עזרה בהתמודדות כדי
להקל על סבלם.Mad Studies מכירים בחוויות הללו כאמתיות, אך דוחים את תיוגם הקליני כפי שהממסד הפסיכיאטרי ומנגנוני המדינה קובעים אותם. מחקרי השיגעון צמחו על רקע התחזקות המאבקים על זכויות האזרח, פוליטיקה של זהויות, לימודי תרבות ותנועות אנטי פסיכיאטריות בשנות השישים, והושפעו עמוקות מהופעת ספרו של מישל פוקו "תולדות השיגעון בעידן התבונה ב-1964.
הפרקטיקה המחקרית הזאת קוראת תיגר נגד הרדוקציוניזם
של המודל הרפואי,
על הנחות היסוד שלו ותוצאותיהן, וממקמת את הפסיכיאטריה
ומושאיה האנושיים בהקשרים היסטוריים, מוסדיים ותרבותיים רחבים יותר. Mad
studies מקדמים עמדה שלפיה מחקר בבריאות הנפש, כתיבה ופעולות הסנגור הם
בעיקר פעילות נוגדת דיכוי המכוונת לקידום הזכות לחיות בקהילה בריאה, שבה החברים בטוחים ויכולים לממש את מלוא הפוטנציאל שלהם.
פוקו תבע את המושג ביו-פוליטיקה/ביו-כוח –
הטכנולוגיות,
הידע,
השיח,
הפוליטיקה והפרקטיקות שבאמצעותם מייצרת המדינה ומנהלת את משאביה האנושיים דרך
הגוף האנושי והיבטיו הביולוגיים. זהו כוח שמנתח, מפקח,
שולט,
מסביר ומגדיר את הסובייקט האנושי, את גופו ואת התנהגותו וממסד
את דרכי החינוך והמשמוע שלו לצורכי נרמול במונחים שהמדינה מגדירה. הגדרה זו נעשית באמצעות מוסדות המדיקליזציה, הפסיכולוגיה והחינוך.
הרופא הצרפתי פיליפ פינל (Philippe Pinel 1745–1826), שהציב אחרי המהפכה הצרפתית את הטיפול בחולי הנפש כדיסציפלינה רפואית כשלעצמה, וסוחר התה האנגלי ויליאם טיוק (William Tuke 1732–1822) התוו את "הטיפול המוסרי"[4] וכוננו במקביל ובאופן בלתי תלוי זה בזה את 'השיגעון'
כמושא טיפול באמצעות הפעלת כוח מוסדי שברבות הימים אף עוגן בחוק. מישל פוקו,
תומאס סאס,
רונאלד לאינג,
דייוויד קופר ופרנקו בזאלייה הם החוקרים העיקריים שעסקו בביקורת הפרקטיקה של
הפסיכיאטריה.
הם יצאו נגד הפסיכיאטריה ככלי של "משטור" חברתי-פוליטי כאמצעי שליטה ופיקוח, כהגנה מפני התנהגות חריגה
המובילה לבעיות חברתיות. הכיוון, לדעתם של ההוגים
העיקריים, צריך להיות הפוך: לא לאבחן ולסווג התנהגויות
חברתיות לפי קריטריונים של נורמטיביות שהמדינה ומוסדותיה קובעים, כי אם לבחון מה בסדר החברתי ובסתירותיו גורם לניכור
וגורר צורך להתגונן מפני ההסדרים הממשטרים. לפי גישה זו, הקטגוריות
החברתיות והנורמות הקשוחות יוצרים קונפליקטים, שבתורם יוצרים שינויים כימיים במוח. תגובות אנושיות שונות
מאופיינות גם בהופעת סימפטומים של ניכור ותגובות התגוננות.
ארווינג גופמן עמד על הפעלת כוח על הגוף באשפוז הפסיכיאטרי. הוא בחן צורות שונות של
הפעלת כוח בהן האדם כבול לסדר יום קבוע ונוקשה, נתון לשיטור ולשיפוט מתמידים מצד הצוות וההשגחה מקבלת ביטוי של משטור בכוח. פוקו טוען כי בהינתן אופיו הפרודוקטיבי, הדינמי, היחסי והאופף-כול של הכוח,
קשה יותר לזהות את השפעותיו המשחיתות, ולכן קשה יותר להיאבק בהן
בהשוואה לכוחו של השליט שפעל בגלוי ויישם את שלטונו באופן פומבי ואלים. במובן זה
ניתן לקבוע:
במחלקות הסגורות במוסדות הפסיכיאטריים בתקופה המודרנית עד ימינו שורר במידת מה
מודל הכוח המוסדי של העידן הקלאסי.
מחקר זה בוחן טקסי ענישה גופניים, קשירות,
בידוד,
מכות ובמקרים רבים מדי אף התעללויות שדווחו לציבור בדרכים שונות.[5] ביסוסם של הפרות חוק
אלה נועד לחשוף את מצבם של המאושפזים במוסדות פסיכיאטריים (בעיקר המחלקות הסגורות). זכויותיהם המופקעות מכוח החוק כמו גם אי אכיפה במסגרת
האשפוז של חוקים המגנים עליהם, ואף הפרתם בחסות היעדר שקיפות ובקרה אפקטיבית, תוחם
את שדה האשפוז הפסיכיאטרי למעין אקס-טרטוריה שבה מופקעים אזרחים מתחומו של החוק במקרים רבים.
מאחר שמדובר באזרחים שווי זכויות לכל דבר ועניין, יש להגן על זכויותיהם בהקפדה
יתרה, וזאת בשל מצבם הרגיש בזמני משבר, ברוח המשנה במסכת אבות: "היה
זהיר במצווה קלה כבחמורה".
שאלות מחקר:
שאלות המחקר נובעות מהנחת היסוד כי יש לבחון לעומק את אופני יישום הזכויות
המוקנות לאנשים שאובחנו כזקוקים לאשפוז, לעמוד על הגבלות החירות הנכפות עליהם עקב התיוג ובמסגרת הטיפול.
לפיכך השאלה המרכזית תהיה:
כיצד ניתן לצמצם את
יסוד הכפייה במדיניות האשפוז הפסיכיאטרי ולהרחיב במסגרתה את מימוש הזכות לחירות
בשלוש סוגיות החקירה?
משאלה זו עולות שאלות משנה הדורשות עיון מקיף וכולל:
מהו הרקע ההיסטורי של חירות
ושל כפייה באשפוז הפסיכיאטרי בעולם ובישראל?
מהם ההבדלים ונקודות הדמיון
בין התפתחות חופש הבחירה במסגרת האשפוז הכללי לעומת מסגרת האשפוז הפסיכיאטרי
בישראל?
מהו מבנה הכוח המוסדי בתחום בריאות הנפש וכיצד הוא משפיע על קביעת
המדיניות?
עד כמה מתאמצת המדינה
באמצעות מוסדותיה להטמיע חידושים שיש בהם כדי להרחיב את גבולות הדאגה לרווחת
נזקקיה מתמודדי הנפש?
האם ניתן ליישב את המתח בין היעדר זכות הבחירה בפועל במקום האשפוז הפסיכיאטרי המועדף
לבין זכויות היסוד של הפרט והאוטונומיה שלו, כמו גם ביחס לאפשרויות הבחירה שלו בשירותי
רפואה אחרים?
האם ההתנסות בחוויית האשפוז היום
בישראל עולה בקנה אחד עם אמנת האו"ם בדבר זכויותיהם של אנשים עם מוגבלות
שנחתמה ב-2007 ואושררה על ידי מדינת ישראל בספטמבר 2012?
האם הליך הבחירה במקום האשפוז עולה בקנה אחד עם האמנה הנ"ל?
האם ניתן ליישב את המתח השורר
בין יסוד הכפייה שבסגרגציה, בקשירה ובבידוד מאושפזים לבין שוויון חירויות הפרט
והאוטונומיה שלהם?
כיצד ניתן לבחון את חלופות האשפוז ביחס לשלוש הסוגיות שעומדות לניתוח?
מה הם יתרונותיהן
וחסרונותיהן של חלופות האשפוז ומה השלכות קיומן על זכות הבחירה במקום האשפוז?
מתודולוגיה:
שיטת המחקר היא קריאה ביקורתית של חומרים בשדה התיאוריה
ובשדה האמפירי של סוגיות החירות והכפייה הנוגעות למתמודדי הנפש. המחקר יתבסס על ניתוח נתונים איכותני/פרשני ורפלקסיבי. תיערך קריאה פרשנית של טקסטים פילוסופיים, פוליטיים, סוציולוגיים, משפטיים ורפואיים – כולל כאלה הנוגעים לעיצוב המדיניות השוררת בשדה המחקר
וביישומיה השונים במוסדות המדינה – זאת באמצעות סקירת ספרות סלקטיבית ממוקדת, וניתוח התכנים. יוצג במחקר המודל הרפואי הביולוגי המספק נתונים מחקריים וטיעונים התומכים
בהמשך הגישה השוררת. תיאור הממצאים יתבסס הן על עיבוד וניתוח של ספרות משנית
המתייחסת למצב השורר בממסד ובשדה המחקר והן על ניתוח מקורות אדמיניסטרטיביים
ומקצועיים ראשוניים כדוגמת חוקים ונהלים, דו"חות ופסקי דין; מעיתונות מודפסת, אלקטרונית ודיגיטלית.
המחקר יציג סקירה וניתוח
פרסומים של משרד הבריאות; דברי הכנסת, פרוטוקולים של ועדת העבודה והרווחה, שאילתות ודברי השרים; תקציבי משרד הבריאות; מסמכים מגנזך המדינה ודו"חות מבקר המדינה, ככל שהם נוגעים להצגת מדיניות האשפוז והשלכותיה.
המחקר יתבסס גם על עבודת תזה בנושא "מודלים של אשפוז פסיכיאטרי – מפיליפ פינל עד פרנקו בזאלייה" בהנחיית פרופ' משה צוקרמן. לצד המקורות הרשמיים והאקדמיים ישמשו לניתוח ולהיפותזות העבודה גם חומרים שנצברו במהלך פעילות סנגור בתחום זה החל מתחילת שנות ה-90' .
חשיבות וחדשנות
המחקר:
עד כה, למיטב המחקר
שערכתי, טרם פורסמו מחקרים שנערכו בישראל
על תנאי האשפוז הפסיכיאטרי ועל מדיניות האשפוז בבריאות הנפש בסוגיות שונות מנקודת
מבט של Mad
Studies , זו הנותנת פתחון פה
למתמודדי הנפש בהקשר המחקרי. המחקרים הקיימים הנם בעיקר מחקרי מדיניות מתחומי
הבריאות והרווחה והמשפט. מבחינות אלה העבודה היא מקורית. התרומה הצפויה היא בראש ובראשונה בניתוח מדיניות הטיפול
במתמודדי הנפש כפי שהיא מצטיירת מהנעשה בשלוש סוגיות המחקר, וזאת מנקודת מבטם של
מתמודדי הנפש, זווית הסתכלות שטרם הובאה לזירת המחקר בישראל.
ביבליוגרפיה ראשונית:
Burstow Bonnie, LeFrançois Brenda, Shaindl Diamond. Psychiatry Disrupted: Theorizing Resistance and Crafting the (R)evolution, McGill-Queen's University Press; 2014
Le François Branda, Menzies Robert and Reaume Geoffrey. Mad Matters: A Critical Reader in Canadian Mad Studies Edited by Canadian Scholars Press, Toronto, 2013
Moncrieff J. The Myth of The Chemical Cure. London: Palgrave/MacMilan, 2009
Paris J. Prescriptions of The Mind: a critical view of contemporary psychiatry. New York, Oxford. 2008
Pinel, Philippe. (1801) 1962. A treatise on insanity. . [trans.] 1806 David Davis. London : Hafner Publishing, (1801) 1962.
Whitaker R. Cosgrove L. Psychiatry under the Influence: Institutional Corruption, Social Injury, and Prescriptions for Reform. New York, Palgrave/Macmillan, 2015
אבירם,
אורי ושניט,
דן.
1981. טיפול פסיכיאטרי וחירויות הפרט. זמורה ביתן מודן
אגסי יוסף ופריד יהודה, 1997. פרנויה: עיונים
בדיאגנוזה", הוצאת הקיבוץ המאוחד
גופמן,
ארווינג,
2006, על מאפייני המוסדות הטוטליים. רסלינג
זלשיק, רקפת. 2008, עד נפש – מהגרים, עולים, פליטים והממסד הפסיכיאטרי בישראל. הקיבוץ המאוחד
כרמי,
נעמה 2018, זכויות אדם מבוא תאורטי. רסלינג
פוקו,
מישל,
1986, תולדות השיגעון בעידן התבונה. כתר
פורטר,
רוי,
2009, היסטוריה קצרה של השיגעון. רסלינג
[1] סעיף
35 א' של החוק הישראלי לטיפול בחולי נפש קובע: "לא תישלל זכות
מזכויותיו של חולה ולא תוגבל בדרך כלשהי, אלא על פי חוק".
[2] ע"ש 368/00 פלונית נ' היועץ המשפטי לממשלה, תק-מח 2000(3), 10129 (2000).
[3] עורכי "פרנויה: עיונים בדיאגנוזה" (רוברט ס' כוהן ומארקס
ו' וארטופסקי בהקדמה לספרם של יהודה פריד ויוסף אגסי) כותבים: "דרוש מאמץ כדי
להתייחס אל חולה הנפש כאל יצור אנוש – מאמץ אשר החל רק במאה ה-20, והוא עדיין רחוק
מסיומו".
[4] מדובר בגישה לטיפול בנפש שהתפתחה בצרפת ובאנגליה בסוף המאה ה-18 בהדגשים שונים, וזקפה לעצמה שיעורי הצלחה גבוהים. כפל המשמעות של moral כמוסר וכנוגע למצב רוח, באנגלית ובצרפתית הוביל לאי בהירות ולפרשנויות שונות. גם אלה שראו בטיפול מעין ניסיון לתיקון מוסרי וגם מי שסבור שמדובר בפשטות בטיפול נפשי הסכימו שמדובר היה במעקב קליני מתועד על הדרך שבה למניפולציה במשתנים נפשיים, התנהגותיים וסוציאליים יש השפעה תרפויטית שמיטיבה את מצב המטופלים.
דליה וירצברג-רופא תגידי לי Tal Alexandrovitz Segev למה אפילו חברה לבית קפה זה עשור Gali Weinreb שרוצה אותי כחברה, בורחת ממני כמו מגיפה עם הסיפור האקטיביסטי? פניתי אליה ראשונה מהרשימה הארוכה. שברה אותי כי ראיתי מיד כתבת יח"צ אצלם גלובס – Globes על מנהל אברבנאל. בזמני בעיתונות רק מקומון ליגה ז' היה עושה את זה. נכון, Shmulik Shem-tov? נתת לי פרס עובדת מצטיינת בקיץ 93 של רשת המקומונים. הוספת 1,000 שקל במכה למשכורת הרעב – העיקר שלא תקדם אותי מהגהה מפרכת של עיתון שלם (למעשה שכתבתי את כולו, כי המגיהות האחרות הכניסו לא מעט שגיאות) מה היה קורה, לו עשית זאת? דלתות מסתובבות! וככה גם Amnon Rabi עדיין קסטינה הפקות? לא שעית לתחינותיי. כמה שנים אחר כך קיבלת מכתב זועם. Raanan Shakedשפחדתי ממנו אז התגלה כאדם היחיד ביניכם. העביר לך בווטסאפ מכתב ממני עכשיו. קריאה לעזרה במאבק. התעלמת. מה כן? לב אדום מדי פעם. העמותה שבדרך מתמודדים למען מתמודדים MALAM לא צריכה ♥ היא צריכה במה. ברור? כששמוליק היה מנהל העין השביעית, סליחה מנהל מרכז הספר והספריות בישראלהוא כבר דחה את ספרו של אבא ז"ל, שיצא במוסד יד ושם בשנה שעברה – באנגלית! בעריכה מדעית של Bella Gutterman אבל לא עורכים שום אירוע לכבודו שם. נכון אלה פלורסהיים. עד איפה ידיכם מגיעות? פרנויה? לא נראה לי. אולי אשאל את Raz Zametky? מה נותר לו להפסיד כבר? הפסיד הכל. נכון Uri Misgav סליחה עובדה? אילנה דיין היקרה מאוד, למה ארז אפרתי כן ואנחנו לא? כמה אפשר לרדוף אחריכם ואחרי רופאים לזכויות אדם? שלא ייצאו נגד קולגות. כמו ש ההסתדרות הרפואית בישראל שתמיד נותנת להם גב וחוסמת שינוי. לא רק ביטול כנס. גם הסתרת תוצאות סקר נרחב 2003 על טיפול כושל, אווירה של טרור, פגיעות מיניות במאושפזים, פחד במחלקות. כתבת על זה רבות רן רזניק. עוד אחד כמוני שלא דופק להם חשבון. סיפרו לי ששמעו אותו בחדרו בHaaretz הארץ צועק בטלפון על המנהלים של המוסדות. יפה! אבל לא מספיק. עכשיו יסייע לי להרים כנס. Robert Whitaker יגיע לתת את ההרצאה המרכזית. דיברתי איתו השבוע רבע שעה בטלפון. אמר very good פרסם שני מאמרים שלי באתרו Mad In America אין נביא בעירו! היה אורח רשמי של המנכ"ל Moshe Bar Siman Tov שכבר בקיץ הזמין אותי ללשכתו. דחיתי את ההזמנה כי מתקשה לצאת מהבית אם לא מאמינה במזמין (לא ידעתי אז כלום. המידע שקיבלתי הראה לי הכל הפוך). גם @ronit dudai מהשיקום הייתה לא רצויה בעיניי בגלל כל הדיבורים. רק לאחרונה הבנתי שהיא קורבן. האגף שותה לה תקציבים. תאוות הכוח של הפאמייליה אינה יודעת שובעה. אחרי שלמדתי את הנפשות הפועלות הבנתי Yoav Kraiem שצדקת. יש לייסד רשות נפרדת לשיקום. יש בכלל להוציא את האגף לבריאות הנפש ולמנות שר לבריאות נפש. @שרת הבדידות כן, ובריאות הנפש לא? נמאס לי להסתיר את כל זה. כמה קטנות נפש. כמה צביעות. כמה אינטרסים צולבים. כולכם גמדי רוח. כולכם אנשים רעים במובן לא של המקום הכי חם בגיהנום, לא. לא רק ניטרליות בזמן משבר מוסרי כדברי דנטה אלייגרי. עשיית רע בפועל. השתקה!!! תמיד הייתי ילדה טובה ירושלים. אחרי זה נהייתי אקטיביסטית נחושה. עכשיו הופכת רשמית לעושת צרות! הילד הקטן של אנדרסן: המלך לבוש! אתם כולכם עירומים. מהקטן ביותר עד הגדול ביותר. מספר אחת. באמת חשבתם שאשתגע שוב ואיעלם לכם? טוב, אז תאכלו אותה כולכם עכשיו. סתאאם. ממילא אף אחד לא מתרגש מהפוסטים שלי כבר ואפילו לא עונה למייל מפרגן. נכון, רינו צרור האם באמת כדבריך אתה "רק נותן במה ראשונה וחושף" ונעלם כמו הודיני, או שגם אליך הגיעו? למה לתת וללכת? נפתרו כל הבעיות. הרי אתה חזק בתוכחות הנביאים. רוממות בגרון כולם, וחרא ביד. קיבלת כבוד להדליק משואה ביום העצמאות! אתה מזכיר לי את הניסיון המר של עם אלי ויזל. דליה קרפל יודעת וציטטה התכתביויות. בעברית ובאנגלית. Amir Ben-David אמרת לי בשעתו שהורדת כתבה אחרי עימוד בגלל משפט שלי, מגיהה שפחה חרופה בת 30 ומשהו שרק יצאה אז מביצת הפסיכוזה. על מה הכתבה, זוכר? על ראיון עם "חולה נפש" בכיר בביטחון. בטח הסגיר את כל הסודות. נשאר בעיקר בצהוב. מה אמרתי לך שמיד רצת והורדת? תגיד לרוני קובן Roni Kuban להזמין אותי סוף כל סוף כל סטף סטך… ומאז אתה מנדב לי מדי פעם עצות אחרי ניג'וסים שלי "ללכת על הסיפור של אבא שלך", ואח"כ מכבה לי את התלהבות). ביקשתי עכשיו מדורון צברי פגישה סתם לשוחח על הא ועל דא, כי החלשים ברחו ממני; החזקים שלי עסוקים מעל הראש. נשארתי לבד. אין לי עם מי לדבר. (כלומר מי שאני מעוניינת לדבר איתו. כי נשמות טובות (באמת) אולי רוצות, אבל מתקשה לצאת, לביתי לא מכניסה כי ביתו של האדם הוא מבצרו. אשנה את הגישה בדירת העוני הבאה. פה מתביישת שהדירה לא משדרת שאני קשת יום כמו רוב האומללים שאני משמיעה את קולם. בקרוב הכל יסתכרן)
אני וירוס סוס טרויאני. ככה נותנים לי להרגיש. זה מה שאהיה מהיום. זו הזהות החדשה שלי. תודה לכולכם
האם האמיצה ברכה צבי מספרת על מוראות האשפוז. המערכת מטורפת מאיתנו
פנייה אישית לרופאים בעלי הברית
שעובדים במערכת הפסיכיאטרית ונפשם נקעה
אינכם יכולים לפעול בגלוי, כי אתם קבורים מתחת למסך הברזל.
נשלח גם ליו"ר ועדת ההיגוי, פרופ' יונתן הלוי (מנהל ביה"ח שערי צדק)
חובה לנסות לפחות לבטל את רוע הגזירה הזאת של ביטול הכנס. זו גזירה שאנחנו במל"מ מתמודדים למען מתמודדי הנפש בישראל איננו יכולים לעמוד בה.
אם יהיה הפסד – לפחות הפסד מפואר.
בן/בת ברית יקר/ה,
כנס ים המלח לא יתקיים; איגוד הפסיכיאטריה הפיל אותו. הם כרגיל רוצים שליטה – הם רוצים שם את אנשיהם, את התכנים שלהם, ואת האינטרס המובהק שלהם: עוד כסף כדי לתחזק את המערכת הסטגנטית והמתעללת שמבזה צלם אנוש ופוגעת בחיינו (במילים אלה התבטא מבקר המדינה). הם רוצים להמשיך את אותה המערכת שגובה מאיתנו מחיר כבד, ותו לא. התרופה לבעיות שלנו נמצאה כבר לפני 50 שנה בערך, ושר הבריאות דאז הכריז עליה חגיגית במסיבת עיתונאים (במאמר יבוא פה צילום גזיר עיתון מ-1972) גם אז ייבשו תקציבית, ולכן התוכנית שהחלה בקול תרועה רמה הסתיימה בקול ענות חלושה.
גופות חברינו מוטלות בצדי הדרך (מה לעשות, נולדתי לזוג פלמ"חניקים)
אם אינך יכול לעזור למאבק באופן פעיל, תן לי שם אחד של אדם אחת או אישה אחת עלי אדמות שאוכל לעבוד איתם. כי להרים ידיים איני מסוגלת. עברתי את שלב האל-חזור. יכולתי לפתח קריירה טובה בעריכה, בהוראה אקדמית של עריכת לשון, בהרצאות בחוגי בית של עשירות משועממות, ולא. אני כאן הלוחמת היחידה (פרופ' מרדכי שני כתב זאת במכתב רשמי). אין לך מושג כמה זה קשה. ועוד למישהי רגישה להחריד כמוני. שבנוסף לכל מתגרשת עכשיו ועתידה ופרנסתה ומקום מגוריה – לוטים בערפל. אתם כולכם פריווילגים – קריירה, קידום, כסף, משפחה. לי במצבי כבר אין מה להפסיד; פועלת רק למען הדבר עצמו. לא אומר נואש עד יומי האחרון או עד שיכלו כוחותיי, מה שיבוא קודם. תהיו בריאים.
מכתב של אמא
*אני אמא של בחור המתמודד עם מחלת נפש. ככזו, תפקידי לטפל בו. אך רוב הזמן אני נלחמת במערכת הבריאות עבורו, מגנה עליו מפני המערכת שאמורה לטפל בו. למעשה מצילה אותו מידם.
אתן מספר דוגמאות: אשפוז במחלקת נוער בגהה, הועבר מהמחלקה הפתוחה למחלקת הסגורה, כי היה מבולבל. לא מסוכן, מבולבל. מעבר כזה הוא מהמאה ה- 21 למאה ה – 18!
התייצבתי מיידית. לא הבין מדוע הוא שם, הושיט יד לטלפון, על כך נשלח לבידוד בחדר מרופד. נכנסתי איתו (בילוי ראשון ולא אחרון שלנו יחד ב"איזולציה").
החדר היה מרופד במזרונים ספוגי שתן והפרשות גוף נוספות. המחלקה כולה הסריחה, לא שופצה מיום הקמתה, תת תנאים ותת יחס. נלחמתי להוציא אותו מהבידוד ובהמשך להעבירו חזרה למחלקה הפתוחה המדהימה.
אשפוז במחלקה סגורה גהה למבוגרים. בעבר החביאו את חולי הנפש במרתפים מחוץ לעיר, היום מחביאים אותם במרתפים בתוך העיר.
נכנס עם היפומאניה, תוך יומיים לא ידע מי ומה הוא. עשו עליו ניסויים רפואיים שכמעט הרגו אותו. ה-CPK שלו טיפס לשמיים, הועבר לבלינסון עם עירוי.
האח הפסיכיאטרי שתפס אותו בכוח בשביל להחדיר את האירוע, שרט אותו בציפורן מטונפת, קיבל זיהום, היד והזרוע התנפחו למימדים מפחידים. שוב בילינסון. ארבע פעמים הובהל בילינסון בגלל זיהומים שנגרמו בגהה. בילה לילות שלמים קשור, לא כי היה אלים, מעולם לא הפגין אלימות, כי היה חסר שקט והצוות רוצה שקט.
נמצא על ידינו בבקרים מטונף, עשה צרכים המכנסיים, טינופת שגרמה לזיהומים… חדר הבידוד עצמו מטונף מצרכים והפרשות שאנשים מרחו על הקירות ואף זרקו לתקרה… המחלקה במצב איום ונורא. העבירו אותו כל יום מיטה, גם כך היה מבולבל. אסירים בהסתכלות אושפזו באותה מחלקה. אוים על ידם, עד שכבר העדיף לישון בבידוד.
עזבתי את העבודה בשביל להיות שם ולשמור עליו. אך בערב סולקתי ובלילות היה קשור. הוצאתי אותו לא מאוזן,
כבר לא ידעתי מה המחלה ומה המחלקה…
בבילינסון שיתף פעולה כי שם התייחסו אליו כאל בן אדם, גם כשהיה פסיכוטי, ולא כאל חיה מסוכנת וחסרת נשמה. לקח לי חצי שנה להחזיר אותו לעצמו.
לא יכול לבחור היכן יתאשפז. שייך למרפאות חוץ ב-XX ולאשפוז בגהה. לעולם לא יחזור לגהה. לכן, כשאינו מרגיש טוב, מגיע למיון ב-XX דורשים ממנו ללכת לגהה. מסרב. אני מטפלת בו במקום.
הבחור נוהג, יוצא, יוצר מוזיקה, אבל במשברים אין לו כתובת.
תרופות גינריות – בני רגיש והאשפוז בגהה היה בשל יציאה מיציבות שנגרמה מתרופה גינרית. שנים אני מלקטת את התרופות המקוריות, מחפשת בערים רבות. אך כשהחלטתי להקשיב לרופאים ולנסות לתת לו את הגינרית "שאינה שונה", הגיב רע מאד. כיום אני פשוט קונה את המקורית באופן פרטי.
כמה שמערכת הבריאות הכללית קורסת, מערכת הבריאות הנפשית כבר קרסה מזמן, אם אי פעם תפקדה, וגורמת להרבה יותר נזק מתועלת.
אשמח להרחיב בפגישה.
נפגשנו והרחיבה. אני לא צריכה עזרה ממנה, כי אני סוליסטית + משק אוטרקי, ולכן האישה המופלאה הזאת מקדישה את מיטב זמנה למצוא לי דירה.
אין בעיתונות העברית אף אחד שמוכן להשמיע את תגובת מתמודדים למען מתמודדים – MALAM – להשגת זכויות ולמאבק בסטיגמה
לפרשה החמורה של ניצול מיני של מטופלת ע"י מנהל בית חולים פסיכיאטרי אברבנאל, המקום הידוע לשמצה שקיבל לאחרונה 70 מיליון שקל לשיפוץ.
אמנם השיפוץ הכרחי, אבל למה הקמפיין שלנו בקיץ לסגירת המקום הביא את משרד הבריאות להכריז שהחלטת הסגירה מ-2003 מבוטלת?
היא לא. טרם נעשה מעשה פורמלי.
האם יש אדם, גוף, ישות כלשהי שיעזרו לנו לממש החלטת ממשלה שרירה ועומדת?
משרד מבקר המדינה ונציב תלונות הציבור פרסם השנה שעתידו של המוסד לוט בערפל.
פרופ' גמזו המנכל לשעבר טען בתוכנית סדר יום עם קרן נויבך שהחלטת הממשלה בוטלה כבר ב-2013, והמנכ"ל הנוכחי עלה ספונטנית לשידור והביא הבטחה לשיפוץ.
הוא אכן קיים אותה בדמות 70 מיליון שקל.
אלא שהשאלה המתבקשת היא מדוע רק לנקז ביוב במקום להחליף את הצנרת הרקובה?
קרי, מדוע לא ליישם את התוכנית שכבר יצאה לדרך ב-1972 – לפני קרוב ליובל שנים – שהובילו שר הבריאות ויקטור שם-טוב וראש שירותי בריאות הנפש ד"ר לודוויג טרמר (ראו תמונה בתגובה הראשונה מיד) להעביר את מרכז הכובד מהאשפוז לקהילה.
מאז האוצר מייבש את הקהילה, משרד הבריאות משתף פעולה, ליצמן שאמר בזמנו שהמוסדות לא ראויים למגורי בעלי חיים, מתעניין מאוד בנושאים אחרים בדומה לכל שרי הבריאות לדורותיהם (מאז ימי ויקטור שם טוב, זכר צדיק לברכה).
כששאלתי את היועצת האישית של השרה לשעבר יעל גרמן – Yael German מדוע השרה לא מאשרת את הצעת החוק שלנו מ-2014 בעניין בחירת מקום האשפוז (שמה שמור עמי, אך אגלה לכם שהיא רעייתו של חה"כ עפר שלח – Ofer Shelah שראש תנועתו רק שולח את עוזריו לנפנף אותנו מעליו שוב ושוב. קראו על כך בהמשך), היא ענתה את התשובה מעוררת הפלצות אך המדויקת:
"השרה גרמן לא תעשה שום דבר שלא על דעתו של הדרג המקצועי".
אלא שהדרג המקצועי דואג לאינטרסים שלו, ולא לאלה שלנו. האוצר חס על כספו. ליצמן אפילו לא מכותב פה. התוצאה? מצבו של השטח ודו"חות מבקר המדינה מאז ומתמיד ועד ימינו אלה.
הנה קטע ממכתבו אליי של מבקר מערכת הבריאות במשרד המבקר, דן בנטל dan1@mevaker.gov.il
דוח שנתי 68 ג ) 2018 ( – "מערך האשפוז בבתי החולים הממשלתיים לבריאות הנפש", ; עמ' 531 א. . ג. דוח שנתי 60 ב ) 2010 ( – "סוגיות בתחום בריאות הנפש", עמ' 545
. נציין כי בדוח האחרון שפורסם לפני כמה חודשים, במאי 2018 , כתב משרד מבקר המדינה כי על משרד הבריאות בשיתוף משרד האוצר להכריע לאלתר בדבר עתיד מערך בריאות הנפש, ולקבוע אם יהיה בבתי חולים נפרדים או בבתי החולים הכלליים.
ואולם, גם טרם קביעת מדיניות כזו, על משרד הבריאות לבצע ללא דיחוי עבודת מטה שבמסגרתה יבחן את תשתיות האשפוז הלקויות בבתי החולים הפסיכיאטריים ויכין סדרי עדיפויות לשיפוצן ולבינויָן, מתוך התחשבות ***במגוון צרכיהם של המאושפזים***
במקום שנשמע איך הם דואגים למגוון צרכיהם של המאושפזים, אנחנו שומעים שאחד מהם ניצל מינית מטופלת שלו. ככה נראית סדום, ואותנו אפילו לא מעלים מיד לשידור כדי שנגיב על הדברים.
מה שכן, כוססים ציפורניים מול ניסיונות לבטל את כנס ים המלח במתכונתו המוצעת, וגם על זה לא נותנים לנו לדבר.
האם נשביתם כולכם בקסמי השלטון?
ואז, במקום שרק כמה אנשים בודדים – בעלי תחום התעניינות תמוה – יתעמקו בטקסט העצוב שכתבתי כאן, שכל המדינה תתעורר!
שחברי הוועדה לביקורת המדינה יעשו את חובתם ויצביעו על הקמת ועדת חקירה ממלכתית לשינוי כולל של כל השירותים המחו… האלה שנותנים לנו.
שלי יחימוביץ ( Ron Gilran) הבנת?
את עומדת בראש הוועדה לביקורת המדינה, ולנו אין אפשרות אפילו להגיע לחברי הוועדה ולנסות לדבר איתם ולשכנע אותם, כי איך אפשר להמשיך להתעלק אחרי 4 חודשים על העוזרים הפרלמטריים שרק חוסמים את הגישה ומגינים על משרתי הציבור מפני מי שרוצה להגן על הציבור?
חובתך, האלמנטרית, שלי, בלי להבטיח כלום, רק לעשות את המתבקש, קרי: לכנס את חברי ועדת ביקורת המדינה כדי שיקשיבו לקול נציגי הציבור הסובל.
לא היה לי עניין להגיע אתמול לכנסת כדי למחוא כפיים לשדולה עבור הילדים של חה"כפנינה תמנו- שטה וחה"כ יהודה גליק. גם קשה לי לצאת מהבית. "תסמונת אריק איינשטיין 1939-2013", אבל אם תזמיני אותי לישיבה של הוועדה בנוכחות מלאה של כל חבריה, אעשה מאמץ לבוא.
פנינה, רוצה לעזור לי באמת? לא רק לגזור קופון פוליטי לטובת יום הבוחר?
למה אינך נענית להצעתי החוזרת ונשנית בהתכתבויות שלנו פה?
אגב, ברור לכם שההתכתבויות האלה מול חבר כנסת כלשהו קרו לראשונה בחיי, רק כדי להבטיח שאבוא להריע לשדולה?
בכל זאת נוכחות נחשקת של שני המשוגעים לדבר היחידים שלוחמים באמת, ולא באופן ספורדי שיש לו כל מיני רווחים שונים ומשונים. הצעתי לך שוב ושוב שניפגש, את הרי בפתח תקווה ואני בהוד השרון.
למה שלא תקשיבי לקול אותנטי של מי שסבל ושרד? שגם יש לו ידע מערכת מבפנים או מבחוץ שיכול לתרום לך הרבה?
אגיד לך למה לא התייחסת אפילו ולא הגבת להצעותיי הנדיבות. הרי הדגשתי שאלמד אותך כל מה שאני יודעת אמרתי לך חינם אין כסף.
יש שני מנהלי מוסדות ש"מחזרים" אחריי וגם מהפקידות הבכירה, ואני נמלטת, כי הם תינוקות שנשבו ודרכם אינה דרכנו. יש להם אינטרס מובהק; לא ארגון בזכות עיניי היפות כמובן.
אבל את לא מגיבה להצעות שלי כי מה ייצא לך מהן? אין שום רווח. לא כלכלי ולא פוליטי. רק חבל שאינך מבינה שידע הוא כוח. אינך חושבת שהיינו יכולות יחד לעשות משהו, חשוב? אחת במשכורת טובה, ואחת בהתנדבות?
באתם לשנות, נכון? רציתם פוליטיקה חדשה, נכון?
Yair Lapid – יאיר לפיד, למה מאז שנבחרת אתה רק שולח עוזרות פרלמנטריות שונות לנפנף את מל"מ מעל פניך?
הן עושות זאת בחובבניות מביכה. מציעות לי להיפגש עם פנינה, וחבל שאיני מכירה את פנינה… אין לכם מעקב? הרי לפני 4 שנים ראיתי אותך חולף לידי כשנפגשתי איתה אצלכם. לא נתתם לה אפילו חדר. רצתה שנשב בשיא הקיץ ללא מזגן למטה בקיוסק השכונתי… מביש. גלי החום אז – מבפנים ומבחוץ, לא אפשרו זאת, והתעקשתי לעלות למשרדכם.
זכיתי בהתגלות השכינה עצמה.
יכולתי הרי לגשת אליך ולספר לך שמרב אחותך, שאיתה אני בקשר גם בימים אלה, הייתה הפסיכולוגית המיתולוגית ששחררה אותי מרגש האשמה על החיוך הנורא מכל בגיל 10 מול המראה. אבי סבל יותר מאביך. האם אין לך שום סנטימנט לבת דור שני עם סיפור טראגי שנלחמת עבור העניין הזה? כמה מרוכז בקידום עצמך אפשר להיות?
התרגלתם לשתיקת הכבשים.
אפילו ספרו של אבי בני וירצברג, "מגיא ההריגה לשער הגיא", שנשלח אליך פעמיים בזכות קרבתך המשפחתית לנושא, וגם בזכות הקרבה לאחותך שטיפלה בי, לא חילץ ממך אפילו מכתב תודה לקוני מצוות אנשים מלומדה. פניתי למירב. שלחתי את הספר שוב, הפעם באמצעותה. היא מסרה לך אותו ידנית בארוחה משפחתית, ויוק. שוב התעלמות טוטלית.
Moti Ashkenazi קיבל ממני אישית את העותק של המהדורה החדשה, שהקדשתי בשעתו לאמי ז"ל.
אם את המדינה הזאת היו מובילים אנשים כמוהו ולא כמוך, אין לי ספק שהמכתב הזה לא היה צריך להיכתב.
לי עצמי אין תקציב כרגע אפילו לכלכלה. מכלה בבתי קפה בפגישות חשובות את כל הקצבה שלי. פעם ישבתי עם מדושן גבוה. הייתי בטוחה שישלם על הקפה וקרואסון שהזמנתי ולא שלפתי את ארנקי לפי המשחק החברתי המקובל. אלרגית למשחקים האלה! הוא הבהיר לי שלא ישלם כי אין לו חשבון הוצאות והוא משלם מכיסו. רגע של מבוכה אמיתית. מיד התנצלתי בנמיכות רוח.
במקום שאתם כולכם תתנצלו בפנינו ותתקנו מה שצריך, את העיוותים הנוראים, אנחנו עוד נאלצים להתנצל בפניכם.
איזה מקום נורא הוא ארץ הקודש.
עיתונאים יקרים, להתראות בשישי ב-11:30 בפאנל "הקולות המושתקים" בכנס עיתונאות עצמאית שעורך אתר העין השביעית
הייתי רוצה להיות מובטלת באמת, לא רק בהגדרה רשמית, ושאתם תעשו את העבודה במקומי. ככה זה היה אמור להיות בעולם סביר, לא?
*יופץ במייל רגיל ממוקד ל-40 איש, ברשימת דיוור mailchimp לכ-300 בכירים בממשל, אנשי מקצוע, עיתונאים (אדישים שסתם נהנים לקרוא טקסט רהוט לשם שינוי), מובילי דעה, אקדמאים ובהם פרופסורים רבים, גם בעלי שם עולמי בתחומם. וגם בבלוג "עולם כמנהגו נוהג". (ידוע לנו אם אתם קוראים, באיזו שעה, ועל איזה לינק לוחצים; יש גם open rates)
1. בעקבות דיון בוועדת ביקורת המדינה בדוח המבקר על מערך האשפוז בבריאות הנפש, שבו השתתפה ב-16 ביולי 2018,[14] נפגשה וירצברג-רופא עם כבוד שופטת העליון בדימוס דליה דורנר בלשכתה בבית המשפט העליון ב-29 ביולי שנה זו.
2. השופטת בדימוס דורנר נתנה את הסכמתה העקרונית לעמוד בראשות ועדת חקירה ממלכתית על מצבו של מערך האשפוז בבריאות הנפש עקב הדוחות החמורים של מבקר המדינה במהלך השנים, שלא הניבו את השינויים הנחוצים.
3. ב-7 באוגוסט 2018, לאחר ששלחה טופס תלונה רשמי למשרד מבקר המדינה ונציב תלונות הציבור על חוויות אישיות קשות מאשפוזים במטרה לבטא את מצוקת הקבוצה כולה, הוחלט במשרד המבקר לאחר התייעצות משפטית להעביר את התלונה לידי מבקר המדינה.
4. ב-16 באוגוסט, בדיוק חודש לאחר שנציגת מל"מ דיברה בישיבת הוועדה לביקורת המדינה בעקבות הדו"ח הקשה של מבקר המדינה על מערך האשפוז בבריאות הנפש, שבו נכתב: "בביקורת נמצאו תנאי אשפוז הפוגעים באיכות חייהם של המטופלים עד כדי ביזוי ופגיעה בכבודם", הושק מתמודדים למען מתמודדים – MALAM – להשגת זכויות ולמאבק בסטיגמה מחדש בישיבה חגיגית בביתה הפרטי של הפעילה הוותיקה ברטה ריינמן Rainman Bertha
5. ב-20 באוגוסט שנה זו התראיינה וירצברג-רופא בנושא זה לתוכנית סדר יום עם קרן נויבך.[15] נויבך הבטיחה ללוות את היוזמה.
6. כשבוע לאחר מכן התפרסם מאמרה "דורשים ועדת חקירה ממלכתית" במדור הדעות של עיתון Haaretz הארץ .[16]
7. ארגון בזכות – המרכז לזכויות אדם של אנשים עם מוגבלויות שלח ב-5 בספטמבר מכתב תמיכה ביוזמת ארגון מל"מ – מתמודדים למען מתמודדים להקים ועדת חקירה ממלכתית לבחינת מערך האשפוז הפסיכיאטרי בראשות השופטת בדימוס, גב' דליה דורנר.[17]
8. ב-16 בספטמבר (חודשיים לאחר הדיון בוועדה) – באירוע רב משתתפים – הבטיחה שלי יחימוביץ כי תתמוך ביוזמת מל"מ להקים ועדת חקירה ממלכתית, אם חברי הוועדה מהקואליציה ישוכנעו לתמוך בכך, שכן דרוש בהצבעה רוב של שני שלישים.
9. ב-21 בספטמבר נודע כי מפלגת צדק חברתי בהובלת מוטי אשכנזי Moti Ashkenazi החליטה לאמץ את היוזמה.[18] דליה ובן זוגה התפקדו למפלגה והחלו לפעול גם בשמה בנושא זה.
10. ב-9 באוקטובר התקבל מכתב תמיכה ביוזמה זו גם מ נציבות שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות.[19]
11. למחרת התקבל מכתב [20] ממנהל האגף לביקורת מערכת הבריאות במשרד מבקר המדינה ונציב תלונות הציבורה, דן בנטל. במכתב זה יש הכרה מלאה במצבו הקשה של מערך האשפוז הממשלתי, ואף תלונה על כך שהליקויים שנמצאו בכל דוחות המבקר בעבר לא באו על תיקונם. מר דן בנטל הציע, ככל הנראה בעצה אחת עם מבקר המדינה עצמו, שתקום ועדה ציבורית.
12. יו"ר ארגון מל"מ – מתמודדים למען מתמודדים וירצברג-רופא ענתה [21] בין היתר כי מאחר שיש הבדלים מהותיים בין ועדה כזאת, שכמוה היו רבות ולא הועילו, אין מנוס מהקמתה של ועדת חקירה ממלכתית – בעלת סמכויות משפטיות – שמתנהלת מחוץ לטווח ההשפעה של גורמים פוליטיים ומקצועיים. המטרה אינה רק תיקון ליקויים אלא הצעת מתווה חדש כדי להיפרד מפרדיגמה ישנה, שחלף זמנה, ולאמץ פרדיגמה השוררת זה עשרות שנים במדינות המתקדמות, אך בלתי אפשרית ליישום בארצנו עקב מבנה הכוח המוסדי (ק' מאמר בסעיף 6 המבוסס על עבודת הדוקטורט של דליה גיא במדעי המדינה, חיפה 2004).
13. במכתבה הנ"ל חשפה וירצברג-רופא אירועים טראומטיים מחוויות האשפוז שלה מאז היותה בת 17 וחצי ועד שמלאו לה 40, כאלה שמעולם לא חשפה ברבים, כגון אונס במחלקה סגורה. הדברים התפרסמו גם ברשת החברתית פייסבוק Facebook Tel-Aviv ב-13/10 וזכו לתהודה רבה.[22]
14. ב-16 באוקטובר – שלושה חודשים למאבק – התקבל מכתב תמיכה מעורך הדין @דרור שטרום (שום אזכור ברשת החברתית) שכיהן כממונה על הרשות להגבלים עסקיים וכיהן בוועדות ציבוריות שונות, ובו ניסיון לתווך בין הדרישה לוועדת חקירה ממלכתית לבין נכונות גורמי הממשל לוועדה ציבורית בלבד. וזאת למרות מטרת העל של היוזמה המקורית: מתווה כולל חדש לשירותי בריאות הנפש ברוח תנועת אל מיסוד, בדומה לנהוג במדינות אחרות זה עשרות שנים, ללא חיפוש אשמים לצורך מסקנות פרסונליות.
15. ב-4 בנובמבר 2018 פונה עו"ד דרור שטרום אל וירצברג-רופא בתפקידה כיו"ר מל"מ ומבקש ממנה לבנות טבלה מפורטת לפי הנחיותיו שתשמש תשתית מידעית לצורך המשך הפעילות.
16. ב-17 בנובמבר התפרסם המאמר דורשים ועדת חקירה באתר הבלוגים [Jokopost [23
"מכאן לא שאני נישא אל המערב, היום כשתבנית נשמתי נוטה למזרח". אנדרטת ג'ון דאן – מבכירי המשוררים המטאפיזיים – הראשונה לזכרו במרחב הפתוח (2014). ממוקמת בגינה מדרום לקתדרלת סנט פול בלונדון, בריטניה. דאן פונה מזרחה לעבר מקום הולדתו ברחוב בראד. היוצר – נייג'ל בונהם.
בצעירותי למדתי שירה מטאפיזית בחוג לספרות השוואתית (תורת הספרות הכללית). המרצה בריאן מק'היל לימד אותנו את טבעה של שירה זו:
"The most heterogeneous ideas are yoked by violence together; nature and art are ransacked for illustrations, comparisons, and allusions; their learning instructs, and their subtilty surprises; but the reader commonly thinks his improvement dearly bought, and, though he sometimes admires, is seldom pleased."
— Johnson, Samuel (1709-1784)
כתבה לי ענת אליעז-אימבר אחותי לנשק (וכנראה אחותי באופן כללי. תמיד חלמתי כזאת, והנה קרמה עור וגידים):
"וואו. לא הכרתי. תודה.
אותי זה ישר לקח לאנלוגיה ממרכיבי השירה למרכיבי הזהות האנושית.
תיאור מדהים!
אם זה אותו סמואל ג'ונסון שכתב את המילון האנגלי הראשון – זה גם אותו סמואל ג'ונסון שהיו לו אחרים והתנהגות "טוראטית".
מה שהדופאמין הזה עושה למוח ואיך שהוא יכול לא רק "לסייט" אותנו – אלא גם לשבח לנו את החיים…"
אז עונה פה לחברה הגאונה שלי:
אולי גם לי יש טוראט? ונדמה לי שאני גם על הספקטרום. אולי אני גם סכיזואידית? לפחות לא סכיזוטפאלית… 😛
אבל יש אבחנות שמגיעות לי "לפי כל דין" (PTSD ואגורפוביה) שמעולם לא ניתנו לי. פסיכיאטר אחד אפילו כעס עליי ממש כשניסיתי לשייך לי אותן. זוכרת, רילי וילו אהובה?
במקום זה זכיתי בתיוגים חסרי כל משמעות, סכיזופרניה והפרעה סכיזואפקטיבית, כל המאמבו ג'מבו הרגיל – הגדרות חסרות כל משמעות אמיתית המשמשות לצורכי תיוג והדרה חברתית מהקהל "הקדוש" הזה. אבוי לקדושה. בפועל יותר קדישה מקדושה. אם כבר אנחנו הקדושים והנביאים, אנשי הרוח והחזון והאמנות.
לפני שנים, בפגישתנו הראשונה, אמר לי המטפל שלי ד"ר ירון גילת, לאחר שהסברתי לו שלכל האבחנות האלה אין שום קשר אליי, ואני חיה את חיי בנפרד מהן: "כל הכבוד, הלוואי שכולם היו מרגישים כך". זה היה הרגע הראשון והאחרון ביחסינו, שאמר משהו המרמז על גישתו, שעליה כתב השבוע במאמרו ב"הארץ" (ראו התייחסותי בהמשך).
אתמול הצעתי לו להיפגש אחרי 5 שנים, כך סתם כמו שני בני אדם (פרויד היה עושה את זה!), וטרם ענה כנראה מההלם. בחור עדין. האמת הפסיכיאטרים הצעירים בורחים ממני. אפילו כפילגש סודית לא רוצים אותי. או שהם מטפסים מעלה או שהם בורחים החוצה. ובכל זאת יש לי חמ"ל קטן וסודי של יחידי סגולה מקרבם. פסיכיאטר צעיר יקר, רוצה להצטרף? אנא רשום דוא"ל למטה במקום המיועד.
מעניין מה יקרה עם גילת. נראה לי שקורץ מהחומר הנדיר (ע"ע ליכטנברג) של הילדים המקובלים בכל מגרשי המשחקים.
"מכאן לא שאני נישא אל המערב,
היום כשתבנית נשמתי נוטה למזרח"
אגב, כך גם התבנית שלי אחרי שנים של אינדוקטרינציה הפוכה עם חלב אם תימנייה שהביטה אחורה בזעם כלפי מורשתה. אביה בא מתימן עם שלוש נשים. סבתי מתה משחפת כשאמי הייתה בת 10. אמי נאלצה לחיות עם אמא חורגת ולעולם לא הסכימה לספר לי על חוויותיה מלבד רמז אחד קטן. גדלתי עם תמונה של מפלצת.
לעת בלותי סיפרו לי ילדיה ונכדיה שהייתה סבתא טובה וכיפית שנהגה להשתטות כילדה קטנה במשחקים שובבים. יש לי הרגשה שאמי ז"ל נולדה בוגרת ורצינית, והילדה שהייתה אמורה להיות אמה החורגת הייתה שבוייה במנהגי נשים שהקשו מאוד את חייה של הילדה שהתחנכה בגן לדוגמה של החלוצה לוסיה בגבול מרמורק שעריים ברחובות.
אמי עברה עם אחיה היחיד למשפחת אומנה שלא היו רעים כלל, אך קיפחו אותה ואת אחיה לתחושתה לעומת ילדיהם הביולוגיים, ומשם ברחה להכשרה בקיבוץ גבעת השלושה, ופגשה ניצול שואה בן 18, פעור ונרגש כמוה. התאהבו אהבה יוקדת בין משלטים וקרבות, והשאר היסטוריה.
תוכלו לקרוא הכל בספרו של אבי שייצא כשיהיה לי זמן גם במהדורה אלקטרונית אצל Yaron Goldsteinמנדלי מוכר-ספרים ברשת
והלוואי שיגיע יום וגם במהדורה מדעית חדשה בעברית בהתאם לנוסח שכבר קיים באנגלית:
מקווה להגשים את כל החלומות, כי יש מספיק לעוד כמה גלגולים.
פרופ' משה קוטלר – אריה בחורף, ותמונה שאי אפשר להשליך עליה
ד"ר ירון גילת – הבטחה לעתיד טוב יותר?
תמיד משתמשת בביטוי "מיתוס ה-DSM"
שמחה לקרוא קול שפוי של פסיכיאטר מהשורה – ד"רYaron Gilat:
"אחת לכמה זמן נשמעים בעולם הפסיכיאטרי והפסיכולוגי קולות הקוראים להטיל ספק בקיומה של הפרעה כזו או אחרת, כמו למשל בקיומן של הפרעות אישיות או של תסמונת אספרגר. אלא שקולות אלה, שלעתים נשמעים תקיפים ומנומקים, מחמיצים את העובדה הפשוטה שכל מערך האבחנות הפסיכיאטרי כולו איננו בבחינת "יש" אונטולוגי קיים בעולם. האבחנות הפסיכיאטריות הן קונסטרוקציות של התודעה האנושית; ליתר דיוק, הן פרי תודעתם של כמה פסיכיאטרים בעלי שם ומתווי דעה, שנכחו בישיבות הוועדה של ארגון הפסיכיאטריה האמריקאי המפרסם את ה–DSM."
אבלפרופ' משה קוטלראמר זאת עוד לפניו, לפני הסטודנטים שלו, וביתר חריפות:https://doctorsonly.co.il/…/08/20110711_kotler-moshe-prof..… הוא ממש יצא נגד מדריך ה-DSM וראה בו אוסף תיאורים בז'רגון פנימי חסר ביסוס חיצוני – קלסיפיקציה שרירותית המתנפחת ממהדורה למהדורה, כי בהיעדר הבנה לעומק, מתרחשת התפשטות לרוחב.
הוא הסביר כי להפרעות נפש אין קריטריונים קליניים (למרות הסבל הרב הכרוך בהן): אין להן אטיולוגיה (גורמים וסיבתיות) ידועה, אין להן סמן ביולוגי או כל מכנה נוירוביולוגי משותף, אין כל בדיקת דימות המדגימה את קיומה, אין תגובה ייחודית לטיפול, אין מהלך אחיד ואין פרוגנוזה אחידה. בקיצור, אין שום קריטריון קליני מוצק.
קוטלר אף תייג את הנטייה לתייג כל חריגה מהנורמה כתהליך חולני, והמציא אבחנה חדשה לפסיכיאטריה עצמה:
נוזולוגומניה
נוזולוגיה היא סיווג המחלות, ומאניה – היא סוג של טירוף. כלומר הפסיכיאטריה לוקה בטירוף שגורם לה לסווג ולבצע קלסיפיקציות ומיונים עד בלי די לה.
את דבריו אלה משנת 2011 סיכם במשפט: "בהיעדר ידע מספק בפיזיולוגיה של המוח, כמו גם בפתופיזיולוגיה, אנו עומדים במקום ומדוושים בניוטרל".
כשקראתי זאת לראשונה ב-2013 שאלתי עצמי בתקווה: הייתכן שהרופא הנכבד ערק מצבא הפסיכיאטריה והצטרף אל שורות המורדים? לצערי, התבדיתי קשות. שנה לאחר מכן הטיל וטו* (במילים אלה ממש; ראו הערה בסוף) על השתתפותי בפאנל בפקולטה לרפואה, מה שעלה בקנה אחד עם הפרקסיס שלו במערכת. והוא עוד היה האריה שבחבורה – האיש החזק ביותר בממסד.
לסיכום סוגיית קוטלר, נראה שבערוב הקריירה הלך בדרכו של תומס סאס: מחלה היא קונספט המבוסס על איבריו הפיזיים של גוף האדם, ולכן הדילוג הנחשוני המשליך אותה גם על ההיבט ההתנהגותי והתודעתי הוא שגוי ומלאכותי.
אבי התיאוריה הבינאישית, הפסיכיאטר האמריקני הארי סאליבן (1892 – 1949 Harry Stack Sullivan) – שהיה מאושפז בעצמו במוסד פסיכיאטרי – בנעוריו, הבין זאת כבר בראשית הקריירה שלו (ובניגוד לקודמו, עמדותיו לא היו מנותקות מהפרקסיס שלו). לשיטתו, ההפרעה אינה מחלה כלל אלא רק הפרעת חיים קשה – חוויה הממוקמת בקצה עקומת הנורמליות. שימו לב לביטול הדיכוטומיה נורמלי/לא נורמלי.
מי נורמלי פה, שירים יד. מי לא נורמלי פה, שירים יד. כולנו שרוטים באינספור וריאציות שונות.
אני ורבים מחבריי גם שפויים יותר מרבים מכם למרות פסיכוזות גרנדיוזיות וטלטלות נפש עזות.
לעיתים קרובות אנחנו, כמו היוצר לאונרד כהן, גם אנשים טובים ורגישים יותר מלא מעט כאלה שיש להם תארים פרופסיונאליים מרשימים: יו"ר ידה ידה, מנהל ידה ידה, פרופ' ל-ידה ידה, מנכ"ל ידה-ידה, ראש מערך ידה ידה.
ממליצה בכל לב להתפכח מהאמיתות המופרכות ומהשקרים המוסכמים.
ירון, הרשה לי לתלות בך כמה תקוות.
מאמר חשוב.
_____________________________________________________________
פחות צעירה היום; יותר מרשימה
*Limor Sharir-Shribman זוכרת שבישרת לי על כך. הגבתי: "מאוד מחמיא לי להיות מישהי שמטילים עליה וטו"… ואת ענית לי: "כן, הוא כנראה חושש ממך." בשנים ההן בכלל לא היה לי מושג שאני כזאת. היום הוא נמנה עם קוראיי הנאמנים ברשימת דיוור של 280 (נכון לרגע זה) שמורכבת רק מאריות כמותו בתחומים שונים ומגוונים. לפחות הוא כבר אריה בחורף.
👩🏻⚕👤👤👨🏻⚕
פסיכיאטר/ית צעיר/ה יקר/ה,
אם דעתך אינה נוחה מהקו המוכתב מלמעלה. אם התקדמותך נחסמת כי את/ה לא מתיישר/ת לפי הקו. אם יש לך דרייב פוליטי ורוצה להצטרף ל"מהפכה". וסתם אם בא לך להצטרף למאבק הכי צודק ולגיטימי שאפשר להעלות על הדעת.
גוף התקשורת הישראלית אדיש כמו חרא על הכביש.
הכוח הבלתי מוגבל מול חסרי ישע לא מנוטר כהלכה, ואין בקרה ופיקוח אפקטיביים. אפילו מבקר המדינה כבר התעייף מאיתנו (במקום למלא חובתו להמליץ על ועדת חקירה, מציע ועדה ציבורית. כולם תלויים בהם במבנה הנוכחי. כולם צריכים את שירותיהם הלא טובים).
טבע האדם גורם לכך שנעשה בו שימוש לרעה באופן המסכן את חיינו, פוגע בנו באינספור דרכים שונות ומשונות.
יש גם מיתות משונות. Rotem Avrutsky Almog
אנחנו יוצאים מאשפוזים לעתים קרובות מדי אומללים ומצולקים לשארית חיינו. המקומות האלה – – שעליהם מספרים לנו בעיניים מלאות כאב ופחד ושאליהם מחייבים אותנו לחזור ללא יכולת אמיתית לבחור, אלה שצריכים להעלות ארוכה לפצעים, להביא הקלה ומזור, להיות עמותת מרפא לנפש – – גורמים פצעים חדשים שהם לא פחות קשים מאלה שבגללם הגענו למקומות האלה. פצע על פצע. טראומה על טראומה. ילדה בת 10 שאביה שורד הנאציזם שפך מוחו לעיניה, במקום להגיע לסניטריום יוקרתי בשווייצריה מוכנסת בגיל 17 וחצי לביוב המצחין של העולם ומקבלת שוק אינסולין. איפה הייתם צוות זכויות אדם באשפוז פסיכיאטרי??
וזה מה שקורה בימינו אלה במוסד שער מנשה.
Keren Neubach כותבת (אני מחברת) לד"ר Tal Bergman Levy, ראשת האגף לבריאות הנפש במשרד הבריאות (ולמעשה בובה שאיש לא סופר שם למעלה):
"אבל ד"ר ברגמן, בית החולים ענה באופן מפורט ביותר! כולל פרטים שלא ידענו אותם עד עכשיו. בתשובה שלך יש היתממות רבה והתכחשות למציאות. תשובת בית החולים הייתה מפורטת וברורה והתייחסה לשני ההליכים המדוברים, סירוס כימי וכריתת אונה. לנוחותך מצרפת שוב את תשובת בית החולים."
(נמצא באוויר החופשי בבלוג שלי מ-2016, והובא לידיעת כל הצדדים בזמן אמת)
שמעתם?
☠סירוס כימי ולובוטומיה☠
פסיכיאטרים צעירים טובים וטובות, אתם תינוקות שנשבו, כמונו, ולאיש לא אכפת מאיתנו. המקצוע בסכנה ובמצוקה. רוצים להציל אותו? אתם חפצי חיים? מוענים לעסוק בתחום שיעבור תמורות גדולות ויכריח אתכם להתפתח ולצמוח כבני אדם? אתם נמלטים החוצה מבתי החולים לקהילה. הרפורמה מיולי 2015 מאפשרת.
הסיסמה משנת 2000 של עוצמה – פורום ארצי של משפחות נפגעי נפש – ע"ר "מרכז הכובד עובר מהאשפוז לקהילה" מתממש לנגד עינינו באופן המעוות ביותר. קיסרי החצרות הביזנטיות מייבשים את הסקטור הקהילתי, ומשאירים את המקומות האלה בתת-תנאים. מה כל כך נורא? 80 אלף ש"ח דופקים על דלת החשבון מדי חודש בחודשו. האמת? מקנאה בהם ממרגלות 3,200 ש"ח קצבת הנכות של ביטוח לאומי שלי. בעולם אידיאלי זה היה הפוך כמובן.
אנשי מקצוע צעירים מכל המקצועות הטיפולים שצמאים לשינוי הנחוץ כאוויר לנשימה. אנא שלחו מייל לדוא"ל dz_r@017.net.il מכירים כאלה? העבירו להם את בקשתי בבקשה. יש כוח פרוגרסיבי גם בקרב הדרגים הבכירים, אבל גם הם מיעוט נרדף, ערירי וגלמוד.
Yaron Gilat Pesach Lichtenberg Bergman Levy Moshe Bar Siman Tov גיל קרני יעל עדן ברוך Hilik Levkovitz Mark Steven Hopfenbeck Sharon Primor ד"ר דותן קידר ואורן סגל – קליניקה לטיפול וליווי נפשי פרופ' יורם יובל – Professor Yoram Yovell פרופ' משה קוטלר עו"סים שינוי הדף הרשמי Uri Aviram Uriya Moyal Uriah Canaff
מתמודדים למען מתמודדים – 💪🏿 MALAM 💪🏿- להשגת זכויות ולמאבק בסטיג
❇❇ אמרו לי אתם: איך אפשר לפעול בעולם רווי אגו? (וידוי) ❇❇
אמנם זה טבע האדם, גם שלי, אך אגו שמנצח ערכים – ובעיקר אגו גברי, ארגוני ומפלגתי – דופק את כולנו. כך היה מאז ומעולם. מאבק הנכים הוא חשוב מאין כמותו. ביקשתי לפעול בדרך פוליטית ולא הבנתי שהדבר אינו עולה בקנה אחד עם טבעי כאמנית, שבדיוק כמו אחיה, המוזיקאי אילן וירצברג, היא one man/woman show.
כאמנית בחרתי בדרך האקטיביזם החברתי במקום לשבת בקונכייתי ולכתוב פרוזה, כפי שהכל מציעים לי.
לא אנטוש את דרך האקטיביזם הטהור.
אפעל עם אנשי השטח האותנטיים מקרב ארגוני הנכים לצורך מימוש המטרות החשובות, כי פוליטיקה לא באמת מעניינת אותי.
אם להיות כנה לחלוטין, פוליטיקה עושה לי בחילה, לפחות בדמותה הנוכחית בארצנו, ארץ זבת חלב ודבש שהיא שילוב של חלם וסדום.
איני רוצה, חלילה, להיות חברת כנסת, אף שקצבת הנכות של הביטוח הלאומי, הכנסתי היחידה עלי אדמות – נכון להיום – לא תאפשר לי קיום סביר בעתיד לבוא, בעיקר לאור הפרידה הצפויה מבן זוגי. התנאים סוכמו ונישאר חברים טובים ושותפים מלאים להמשך המאבק הציבורי, אך יהיה עליי לצאת לשוק העבודה לאחר 20 שנות פינוק (כלומר, אקטיביזם מפרך אבל אהוב). אני עורכת לשון מדופלמת (אוניברסיטת תל-אביב, 2007) ואערוך רק ספרי מופת, או ספרים מהסוג שעליו תקראו פה בהמשך.
נגד כל הסיכויים – משיקום ומהחלמה בבריאות הנפש לשילוב קהילתי
אם חברת השפע המערבי הייתה תלויה באנשים כמוני, היינו חוזרים למערות.
לא נוסעת לחו"ל בגלל האגורפוביה (קושי לצאת מהבית), ומסיבה זו גם נרתעת מלהיכנס לחנויות בגדים וחנויות בכלל. מתעבת שופינג.
כאמי התימנייה, רחל וירצברג ז"ל, שנישאה לבני וירצברג, היתום ניצול שואה ששם קץ לחייו לפני שמלאו לו 40 ומחבר הספר החשוב ביותר מסוגו לפי חוקרת השואה חנה יבלונקה: מגיא ההריגה לשער הגיא
[בשנה שעברה יצאה לאור מהדורה מדעית באנגלית ע"י מוסד יד ושם. אבי שם קץ לחייו בעקבות התקף דיכאון קשה וממושך, שנגרם מכישלון ספרו. הגורל צחק. הספר יצא לאור באוגוסט 67' לצד כל אלבומי הניצחון של מלחמת ששת הימים. האופוריה לא הותירה לו כל סיכוי. עברו, שאותו החיה מחדש בספרו האוטוביוגרפי, כבש אותו כליל. אחרי שנים רבות של כעס עליו, ובעידודו של צביאל, הוצאתי לאור בדצמבר 2008 מהדורה חדשה בעברית.
דליה קרפל כתבה על כך בהרחבה במוסף הארץ בפברואר 2009. מאז ניהלתי מסע תיקון עבורו, ובעיקר עבור עצמי. השנה שחררתי אותו סופית למותו הטבעי בשיבה טובה בגיל 90… השנה, דווקא ביום השואה, "חגגתי" 60 שנה, ואחרי 50 שנה, מספר יפה, הגיע הזמן לשחרר.
כתבתי את סיפור אחריתו של אבי במכתב אל הסופר עמוס עוז, בעקבות ספרו סיפור על אהבה וחושך, שגם ענה לי והרשה לי לפרסם את מכתבו:
כמוה גם אני יכולה לחיות בסגפנות. האמת היא שאני אפילו אוהבת את זה, ולא אכפת לי שיגידו עליי :"תימנייה קמצנית".
בגלל הקושי האגורפובי להיכנס לחנויות, כל בגדיי באים מחבילות נדיבות של בגדים משובחים של חברתי הקרובה מיכל לניר (מיכלי, אל תכעסי שסיפרתי), וכל תכשיטיי – מלבד טבעת נישואין ועוד טבעת מצביאל לרגל נישואינו לפני 18 שנה – הם טבעת אחת שאבי נתן לאמי ליום נישואיהם ה-17, שנה לפני מותו הטראגי
["בפתק המתנה לאמי הזכיר לה אבי את הלחימה בפלמ"ח שכם אל שכם, בגדוד החמישי של חטיבת הראל בפיקודו של יצחק רבין וחתם: ממני, מעריצך מאז אותם ימים], וכל יתר תכשיטיי המעטים הם צעצועים זולים.
רצוני היחיד בשלב זה הוא לעסוק בחזון בלבד, ולדחוף קדימה כל מי שחזון זה בוער בגופם ובנפשם, והם מסוגלים לקדמו. כשאהיה גדולה אהיה מוטי אשכנזי בעצמי (אמנם ביתו צנוע מדי, אך כאמור זה מה שאני רוצה). אתמול הסמיך אותי מוטי לדבר בשמו בפגישת נציגי השטח של מאבק הנכים.
מוטי הבטיח לי שנישאר ידידים טובים למרות פרישתי ממפלגתו, צדק חברתי. אני מקווה שהמפלגה תצליח בבחירות, ואף אעזור להם מבחוץ בהפעלת יוזר טוויטר מפלגתי.
המלצה לקינוח
קראו ספר חדש חשוב (ממליצה): נגד כל הסיכויים – משיקום ומהחלמה בבריאות הנפש לשילוב קהילתי. כתבנו בספר פרק שפותח את השער השני מתוך חמישה: "ידע מתוך ניסיון כמשפיע על הפרקטיקה, המחקר והמדיניות".
העורכים – פרופ' מקס לכמן ופרופ' נעמי הדס-לידור
שם הפרק שלנו: על ניסיון להיחלץ משבי ולהיאבק בטיפול כוחני (עמ' 118-126)
עו"ד דרור שטרום מציע פשרה בנושא הדרישה לוועדת חקירה ממלכתית לאשפוז הפסיכיאטרי מחדל יום כיפור שנמשך 70 שנה
בוקר טוב דרור, אורי ואוריה,
מבקשת לשרטט בתמצית ובאופן חופשי ולא אקדמי דברים שנחוצות שנים ללמדם:
פעם השיגעון טופל במשפחה ובקהילה. בעקבות דעיכת מחלת הצרעת באירופה נותרו בתי מחסה ריקים. החל "מיסוד השיגעון" ו"הכליאה הגדולה", וירשנו את מקום המצורע על כל המשתמע מכך ("תולדות השיגעון בעידן התבונה"/מישל פוקו).
המוסדות התפתחו והפכו בהדרגה גדולים יותר ויותר. מחסנים אנושיים של כל היסודות הלא יצרניים בחברה (עירוב של חולי נפש, מפגרים, חולי עגבת בשלב האחרון ועוד – סוג של "פח זבל") תהליכי תיעוש ואורבניות הובילו לגדילה במספרם הכולל ובגודל של כל אחד מהם. לא היה בהם "טיפול" אלא רק "אחזקה".
מה קרה בין כותלי המוסדות? ר' בהמשך: "קיצור תולדות הטיפול הפסיכיאטרי".
להלן החזון שלנו (שכבר עבר רגולציה ממשלתית בחו"ל החל מ-1978) ושל רבים-רבים אחרים בקליפת אגוז:
אַל-מִיסּוּד (Deinstitutionalization) החל בשנות ה-60 וה-70 של המאה ה-20 במקביל להתפתחותם של תנועות לזכויות אדם כתהליך חברתי ושם כולללשחרור אנשים עם מגבלה נפשית מן המוסדות הפסיכיאטריים בהתאם לעיקרון לפיו יש להם הזכות לקבל טיפול כשהם חיים בקהילה, וללא הגבלת החופש שלהם מלבד במקרי קיצון.
5. כדי להבין יותר – ובהקשר הפוליטי של ימינו בישראל – מומלץ לקרוא: https://mailchi.mp/6ab6fed2718e/khx72bvms3
שבוע טוב, דליה.
קיצור תולדות הטיפול הפסיכיאטרי
קונטרה ללייבניץ על הרע שבעולמות האפשריים
או "הכל חוץ מאהבה"
אמבטיות קרח, מתן חומרים משלשלים לטיהור הגוף, סמי הקאה, הקזת דם, צריבה, הצמדת כוסות רוח ועלוקות, מכות והצלפות וחירור הגולגולת לשחרור הרוחות הרעות Trepanning, הידרותרפיה (טיפול במים), כריתות של רחם או שחלות, עקירת שינים, טיפול בשינה, הדבקה במלריה, טיפול בקירור, יצירת גירויים חזקים חיצוניים כגון חיתוך העור והחדרת חוט סיטון ויצירה מכוונת של כוויות וחבורות, כמו גם הרעבה, הכאה ופרקי זמן ממושכים בריתוק ובבידוד בתנאי זוהמה.
במחצית הראשונה של המאה ה-20 הייתה שורה של תרפיות גופניות שהתבססו על הזרם הביולוגי בפסיכיאטריה, כגון שוק אינסולין (כניסה לקומה בעקבות הורדת רמת הסוכר), זריקת מטראזול/קרדיאצול (יצירת התקף אפילפטי בעקבות תיאוריה שהתקף אפילפטי טבעי משפר את מצבם של מי שלקו גם בסכיזופרניה), נזעי חשמלי, כריתת אונת המוח (לובוטומיה), שינה ממושכת באמצעות סמי הרדמה, טיפולים בהלם מסוגים שונים, טיפולים הורמונאליים.
במחצית השנייה של המאה ה-20 פותחו תרופות והפסיכיאטרים הפכו לביולוגיסטים, כביכול מדובר במחלות ביולוגיות בתפקוד המוח. חברות התרופות השתלטו על הפסיכיאטריה, מה שקבע גם את הכשרת וחינוכם של הפסיכיאטרים: יש לתייג לפי מיתוס ה-DSM- ולטפל בתרופות.
בתחילת המאה ה-21 החלו להצטבר עוד ועוד עדויות שהשיטה קרסה, שיש עלייה דרמטית בתחלואה, שאנשים ניזוקים מהתרופות שהם מקבלים בשלל מחלות מטבוליות ותופעות לוואי קשות.אז מה יקרה הלאה? הא, כבר יש מגנטים ותא לחץ וקטמין ועוד סמי הזיה ושמיכות כבדות… וגם נפתח פתח לקנביס. אז חכו לפרק הבא כי משעמם לא יהיה.
להרחבה מאמר שפרסמתי באלכסון – כתב־עת דיגיטלי – הקליקו על התמונה.
דליה וירצברג-רופא, יו"ר מל"מ – מתמודדים למען מתמודדים – MALAM – להשגת זכויות ולמאבק בסטיגמה וצביאל רופא – המייסד
בשולי הדברים אביא וידוי אישי, שטלטל את אומת פייסבוק, על מוראות האשפוזים שאותן חוויתי על בשרי והן הכור האטומי הקטן שמפרנס את הבעירה. הקליקו על הכרזה:
ערכתי חשיבה יסודית בעקבות פגישתנו. אין ספק שאת נאבקת על אחד הנושאים החשובים והיסודיים בחברה הישראלית, מאז הקמתה של המדינה. התגליות המגיעות בשרשרת על היחס המשפיל לחולי נפש חושפות פינה חשוכה בתרבות ומנטליות שמעריצות כוח ולעתים מקדשות את המרדף אחרי הכוח, אך בזות ושותקות לנוכח אנשים אחרים, שאינם לפי ה"שטנץ" הכוחני המוחצן והבטוח בעצמו. אלא שאת באת ועשית שינוי: שנים הרגילו אותנו לחשוב שאין בחולי הנפש כוח, שהם סבילים, שהם סופגים – והנה לא עוד: הם מדברים, הם חושפים, הם מרימים קול ודורשים.
אלה מילים מעטות שרק באות להבהיר לך בצורה חדה את פשר התופעה שאת ניצבת במרכזה ולכן את פורצת דרך חשובה, וניטל עלייך להמשיך בה (כפי שראיתי שאת מבינה בעצמך).
מכאן לעניין היבש – בין היתר בדקתי את סוגי הוועדות.
מסקנותיי מן החשיבה הזו הן:
א.לא תהיה ועדת חקירה ממלכתית בנושא אלא אם כן תתגלה תגלית מרעישה חדשה ורחבת היקף בעיתונות (ניתן לדבר ולאפיין תגלית כזו) שתהיה "יום הכיפורים" של משרד הבריאות ומערך הטיפול בחולי הנפש.
ב.חשוב שתהיה ועדה ציבורית בנושא – לעתים כדי להשיג פריצה צריך להתפשר על כלי נשק פחות אופטימלי, אבל הבירור הציבורי עדיין כלי נשק חיוני, בתנאי שיובטחו תנאים הולמים.
ג. בניגוד למחשבה שלא ניתן לגבש אובייקטיביות של ועדה ציבורית ניתן לעשות זאת על ידי שלושת אלה:
■ליהוק אנשי אמת – כאלה שגם מכירים את המערכת הממשלתית, כאלה שיודעים לחשוף ולחקור.
■גיבוש כתב מינוי שמאפשר חשיפת מלוא המידע בפני חברי הועדה בכפוף לחתימתם על כתבי סודיות נוקשים.
■מתן גישה להפעלת סמכויות משרד הבריאות לקבלת מידע ככל הדרוש לוועדה.
ד.במקומך הייתי שם לי ליעד את סוף חודש ינואר 2019 ואם לא הייתי מצליח לגבש רוב בוועדה לביקורת המדינה עד אז – הייתי הולך על ועדה ציבורית בתנאים שמניתי.
ה.אני מוכן להירתם ולהופיע בפורום בו יידרש הדבר כדי לסייע.
שלום מר דן בנטל, ממונה על ביקורת מערכת הבריאות במשרד מבקר המדינה,
תודה רבה על מכתבך.
קראנו אותו פעמיים וראינו תמימות דעים בינינו בעניין חומרת פני הדברים. להווה ידוע לך כי לית מאן דפליג בעניין זה, ומה הרבותא?
דא עקא, לא הבנו ממכתבכם את הדבר החשוב ביותר אשר לשמו למעשה פנינו אליכם: מר דן בנטל, האם תוכל לענות לי ברחל בתך הקטנה: האם אתם מוכנים לתמוך ביוזמתנו להקמת ועדת חקירה ממלכתית לאשפוז בבריאות הנפש?
זהו הדבר שיכריע את העניין, שכן חברי הוועדה לענייני ביקורת המדינה לא יוכלו להתעלם מהמלצת מבקר המדינה בעניין זה ויפעלו כראוי וכנדרש, דהיינו יקימו אותה.
כבוד שופטת העליון בדימוס ונשיאת מועצת העיתונות בהווה, הגב' דליה דורנר, ניאותה במלוא הנכונות והאחריות לעמוד בראש הוועדה, ויש יסוד סביר להניח כי כבוד נשיאת בית המשפט העליון, הגב' אסתר חיות, לא תמנע זאת בעדה.
בסעיף 4) במכתבכם המצורף, שהתקבל היום, כתבתם את הדברים הבאים:
"משרד מבקר המדינה ממליץ על הקמת ועדה ציבורית שתדון בתכנון מערכת בריאות הנפש בישראל ובחיזוקה מתוך שמירה על זכויות המטופלים”.
שבענו ועדות ציבוריות, כי היו מהן די והותר. דוחותיהן נערמים ומעלים אבק, החל מדו"ח בנציון שרשבסקי מ-1991 (לפני 27 שנה[!]) בנושא פגיעות מיניות במאושפזות ומאושפזים באשפוז הפסיכיאטרי שטרם יושם, ועד דו"ח הוועדה לצמצום ההגבלות המכניות שהתפרסם במאי 2017, ולבדו כולל את עיקר הממצאים, לצד דו"חותיכם הרבים שציינתם.
הכל ידוע ומוכר עד לזרא, נותר רק לתת סמכויות משפטיות, הרחק מטווח ההשפעה של המערכת הפוליטית והדרג המקצועי, לבניית מתווה חדש כולל, שיהווה למעשה פרשת דרכים, שממנה אין מנוס אלא להיפרד מהפרדיגמה הישנה, שאבד עליה הכלח, ולאמץ פרדיגמה השוררת זה עשרות שנים במדינות המתקדמות, אך בלתי אפשרית ליישום כלל בארצנו עקב מבנה הכוח המוסדי השורר כאן (הרחבות, רפרנס אקדמי מבוסס וכו' יינתן לכל דורש בחפץ לב; בקליפת אגוז מפורט מבנה זה במאמר המצורף מ"הארץ" 28.8.18).
תומכים ביוזמתנו גם ארגון בזכות, המרכז לזכויות אדם של אנשים עם מוגבלויות, וגם נציבות שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות במשרד המשפטים. נעביר לכם ברצון את מכתביהם, אם תבקשו זאת. התפקדנו למפלגת צדק חברתי בהובלת חלוץ המחאות החברתיות האישיות, דמות המופת וההשראה – מוטי אשכנזי, ויחד איתו נרוץ לבחירות הבאות בתקווה להיות לשון מאזניים או לפחות להשמיע את קולנו ולהשפיע. נשמח להחליף חלק מהשפעתם של חסידי גור (השתיקה יפה פה).
נחוש מאין כמותו! להגן עלינו? על מישהו מלבדנו?
לסיכום, משהו אישי בלשון יחיד/ה:
כמי שאיתרע מזלה לחוות 4 אשפוזים במחלקות פסיכיאטריות, מהם 2 במחלקות סגורות (לא הייתי מסוכנת לאיש אך רציתי לברוח מהמקום), שעברה על בשרה קשירות, אינסוף השפלות, הזנחה בריאותית שכמעט עלתה בחייה, ו בגיל 17 וחצי חוותה טיפול ידוע לשמצה שנאסר בימינו – שוק אינסולין באברבנאל, במחלקתו של ד"ר אלכסנדר זיידל ז"ל שנפטר השנה בן 97. הרופא המבצע היה ד"ר גוטמן, שעלה אז מרוסיה. התחילו בהזרקה של 4 מ"ג בירך, ועלו 4 מ"ג כל יום. השוק היה אמור לקרות כשהמינון יגיע ל-64 מ"ג (כן, ניחנתי בזיכרון טוב).
השוק ההיפוגליקמי לא קרה. למדה איתי בבי"ס יסודי בבאר-שבע ילדה ושמה גרטה. היינו חברות עד שמשפחתי עזבה את העיר, כשהייתי בת 11, לאחר הטרגדיה של התאבדות אבי ז"ל לעינינו בקיץ 1968. זכרתי שגרטה הזריקה לעצמה אינסולין כי לקתה בסוכרת נעורים. הבנתי שאין כל סיבה מוצדקת להזריק לי אינסולין אף שאיני לוקה בסוכרת, וגם לא הייתי מוכנה לצום כל יום עד הצהריים. מדי יום ליקטתי ממתקים, החבאתי אותם בעומק המגירה, ואכלתי בהיחבא. הייתי מתחזה למעולפת כששמעתי את צעדי האחות קרבים (שכבתי בחדר נפרד צמוד לתחנת האחות).
בכל זאת התאוששתי לאחר הטיפול הזה בזכות (הממתקים ) הפסקת הטיפול התרופתי המסיבי בתורזין (נקרא אז טרוקטיל) הידוע כ"לובוטומיה תרופתית". חזרתי לחיים.
באפריל 1995 נאנסתי במחלקה הסגורה על-ידי מאושפז אחר ושמו ניקולאי. #לא התלוננתי. אפילו לא דיווחתי. סיפרתי לאמי ז"ל ושתינו שמרנו סוד. זה לא היה כלל אונס ברוטלי. שכבתי על המיטה הלומת תרופות, הוזה ולא מתקשרת עם הסביבה. האיש פשוט הפשיל מכנסיי ועשה בי כרצונו. הייתי אכולת בושה כאילו קרה הדבר באשמתי.
ייתכן שבמחלקה פסיכיאטרית כלשהי קורה כך ברגעים אלה ממש, כי הפרדה מגדרית עדיין אין בימים אלה אפילו בגהה ובשלוותה. כל העת אני נחשפת שלא בטובתי לנשים צעירות ממני בהרבה המספרות בחדרי חדרים על חוויות כאלה ודומות. מפקירים אותנו ואת ביטחוננו האישי. לו נעשה כך לחיות מחמד, זעקה מרה היה נשמעת (בצדק) מכל עבר ומכל קצה. אגב, אם התיק הרפואי שלי שוכב איפשהו, אתם מוזמנים לבדוק את נכונות העובדות הגלויות שנמסרו פה. אני מאשרת כאן קבל עם ועדה ויתור על כל הסודיות הרפואית ה"מקודשת" (אליבא ד'פרופ' שלמה מנדלוביץ' וד"ר עידו לוריא) בכל הנוגע לענייני הנפשיים, מ-1976 ועד 1999, שנה אחרי האשפוז האחרון.
איני חשה שעליי להתבייש בדבר-מה, כי לא פגעתי באיש ולא עוללתי כל רע (אפילו לא לג'וקים). פרה-דיספוזיציה גנטית בשילוב נסיבות חיים קשות גרמו לבעיותיי, כפי שהן גורמות בעיות כאלה ואחרות בקרב האחרים.
המערכת הרפואית, לעומת זאת, זאת שהייתה אמורה לטפל בי ולהגן עליי, פגעה בי קשות, בי ובחבריי לצרה, והיא ממשיכה לפגוע בהם עד עצם היום הזה. אנשי המקצוע בבריאות הנפש אינם מתביישים כלל. למצער לא בגלוי. אולי בלילה לפני השינה זע משהו בקרבם.
רק פסיכיאטר אחד בארץ, פרופ' פסח ליכטנברג, חש כי אינו יכול עוד. אֵימֵי המערכת הכריעו את נפשו העדינה, והוא ייסד בירושלים ב-2016 את חלופת האשפוז הראשונה – סוטריה – לאחר מאבק נחוש שנמשך 12 שנה. לכן אל נא תתבלבלו באשר למי צריך להתבייש ומי לא. מי יכול לצעוד בראש מורם, לא לחוש קורבן ולא לרחם על עצמו, אלא פשוט להיאבק לשיפור המצב.
כל מי שסבל בעבר, סובל בהווה, או מכיר וראה אנשים שסבלו או סובלים מהתנאים הקשים אלה במסגרות האשפוז הפסיכיאטריות עד עצם היום הזה, כמו גם כל אלה שיצטרפו למעגל בעתיד – וזה יכול להיות גם אתה, מר דן בנטל הנכבד, או מישהו היקר ללבך – אנא עשו את הדבר הנכון, המוסרי והמתבקש כדי לצמצם את מידת הסבל בעולם, וכדי שאתם וקרוביכם לא תיאלצו לחוות סבל כזה גם על בשרכם.
בברכה, דליה וירצברג-רופא, יו"ר מל"מ – מתמודדים למען מתמודדים – MALAM – להשגת זכויות ולמאבק בסטיגמה וצביאל רופא– המייסד מל"מ}{ iaHR.PPD מתמודדים למען מתמודדי הנפש בישראל – מל"מ The Israeli Association for Human Rights of People with Psychosocial Disability
נ"ב: יופץ גם באמצעות מערכת דיוור mailchimp בקרב מאות איש מהתקשורת, הפוליטיקה והאקדמיה, וגם בקרב אנשים טובים מהשורה. From:אורנה חתן Sent: Wednesday, October 10, 2018 11:26 AM Subject:מענה לפנייתך למשרדנו
גהה – אתר הנופש והספא – יח"צ הזוי המשמש כבומרנג קראו בהמשך עדות עדכנית של אם שבנה אושפז במחלקה הסגורה בגהה
צפיית חובה לכל מי שלא איבד צלם אנוש. בעיקר פסיכיאטרים (כבר הכרתי כמה שנאחזים).
המלחמה שלנו לא שווה כלום בלי עדויות של נשים מופלאות, חזקות ואמיצות כמו האמא המסורה ברכה צבי.
בעדותה הנרגשת היא עומדת על רוב תחלויי המערכת (כולל היעדר זכות הבחירה במוסד והתקנה שעשו כדי למנוע שינוי כתובת במשרד הפנים).
המערכת הרבה יותר מטורפת מאיתנו אם היא מרשה לעצמה להתייחס כך לבני אדם.
בואו נתחיל מזה שתשלמו פי 3 לצוות הסיעודים, ותראו איך לפתע יגיע כוח אדם איכותי לטפל באנשינו. הדין הוא דיני נפשות, וסייסים אינם מתאימם לצרכינו!
Hilik Levkovitz המראיינת מספרת על מקרה קשה בבי"ח בניהולך אבל האמא מציינת לטובה את הטיפול אצלכם כחוויה מתקנת, שים לב מה שטעון שיפור.
ותודה למראיינת אלונה אלמן. זו באמת עבודת קודש. והעובדה שאת וברכה לא ברשימת חברותיי היא מחדל. שלחתי הצעות חברות לשתיכן, יקירותיי.
ברכה צבי תודה דליה, רק עכשיו אני נחשפת לפעילות המקודשת שלך יותר מאשמח להיות חלק פעיל כדי ליצור שינוי.
דליה וירצברג-רופא אבל את כבר חברה בקבוצה שלנו! נחשפת בלי לדעת שיש לזה קשר אליי. זה משמח אותי. העניין חשוב ולא מי שעומד מאחוריו. 🙂
מכתב של אמא
אני אמא של בחור המתמודד עם מחלת נפש. ככזו, תפקידי לטפל בו. אך רוב הזמן אני נלחמת במערכת הבריאות עבורו, מגנה עליו מפני המערכת שאמורה לטפל בו. למעשה מצילה אותו מידם.
אתן מספר דוגמאות:
אשפוז במחלקת נוער בגהה, הועבר מהמחלקה הפתוחה למחלקת הסגורה, כי היה מבולבל. לא מסוכן, מבולבל. מעבר כזה הוא מהמאה ה- 21 למאה ה – 18! התייצבתי מיידית. לא הבין מדוע הוא שם, הושיט יד לטלפון, על כך נשלח לבידוד בחדר מרופד. נכנסתי איתו (בילוי ראשון ולא אחרון שלנו יחד ב"איזולציה"). החדר היה מרופד במזרונים ספוגי שתן והפרשות גוף נוספות. המחלקה כולה הסריחה, לא שופצה מיום הקמתה, תת תנאים ותת יחס. נלחמתי להוציא אותו מהבידוד ובהמשך להעבירו חזרה למחלקה הפתוחה המדהימה.
אשפוז במחלקה סגורה גהה למבוגרים. בעבר החביאו את חולי הנפש במרתפים מחוץ לעיר, היום מחביאים אותם במרתפים בתוך העיר. נכנס עם היפומאניה, תוך יומיים לא ידע מי ומה הוא. עשו עליו ניסויים רפואיים שכמעט הרגו אותו. ה-CPK שלו טיפס לשמיים, הועבר לבלינסון עם עירוי. האח הפסיכיאטרי שתפס אותו בכוח בשביל להחדיר את האירוע, שרט אותו בציפורן מטונפת, קיבל זיהום, היד והזרוע התנפחו למימדים מפחידים. שוב בילינסון. ארבע פעמים הובהל בילינסון בגלל זיהומים שנגרמו בגהה. בילה לילות שלמים קשור, לא כי היה אלים, מעולם לא הפגין אלימות, כי היה חסר שקט והצוות רוצה שקט.
נמצא על ידינו בבקרים מטונף, עשה צרכים המכנסיים, טינופת שגרמה לזיהומים… חדר הבידוד עצמו מטונף מצרכים והפרשות שאנשים מרחו על הקירות ואף זרקו לתקרה… המחלקה במצב איום ונורא. העבירו אותו כל יום מיטה, גם כך היה מבולבל. אסירים בהסתכלות אושפזו באותה מחלקה. אוים על ידם, עד שכבר העדיף לישון בבידוד.
עזבתי את העבודה בשביל להיות שם ולשמור עליו. אך בערב סולקתי ובלילות היה קשור. הוצאתי אותו לא מאוזן, כבר לא ידעתי מה המחלה ומה המחלקה…
בבילינסון שיתף פעולה כי שם התייחסו אליו כאל בן אדם, גם כשהיה פסיכוטי, ולא כאל חיה מסוכנת וחסרת נשמה. לקח לי חצי שנה להחזיר אותו לעצמו.
לא יכול לבחור היכן יתאשפז. שייך למרפאות חוץ ב-XX ולאשפוז בגהה. לעולם לא יחזור לגהה. לכן, כשאינו מרגיש טוב, מגיע למיון ב-XX דורשים ממנו ללכת לגהה. מסרב. אני מטפלת בו במקום. הבחור נוהג, יוצא, יוצר מוזיקה, אבל במשברים אין לו כתובת.
תרופות גינריות – בני רגיש והאשפוז בגהה היה בשל יציאה מיציבות שנגרמה מתרופה גינרית. שנים אני מלקטת את התרופות המקוריות, מחפשת בערים רבות. אך כשהחלטתי להקשיב לרופאים ולנסות לתת לו את הגינרית "שאינה שונה", הגיב רע מאד. כיום אני פשוט קונה את המקורית באופן פרטי.
כמה שמערכת הבריאות הכללית קורסת, מערכת הבריאות הנפשית כבר קרסה מזמן, אם אי פעם תפקדה, וגורמת להרבה יותר נזק מתועלת. אשמח להרחיב בפגישה.
ציור יד אמו של המוזיקאי והיוצר לאונרד כהן משולבת בציור ידו לפני מותה, מעשה ידיו.
חברים יקרים,
האקטיביזם הוא מעשה די בודד, והקשיים בדרך הם עצומים. אתמודד עם כולם, מאמינה, ועדיין יש דברים מכאיבים:
מכתב לאקטיביסט א. (לצערי כבר יש שניים ששמם מתחיל באל"ף. אני פונה לוותיק, המשמעותי לי יותר, וכמותם יש עוד)
עשיתי לך משהו רע? הפנית עורף ונטשת למרות ברכה מסוימת בעמלי כיו"ר מל"מ. לא עשיתי כל רע – לא לך ולא לאף אדם אחר בעולם. חיה את חיי ומנסה לעשות טוב. ועדיין – מחנה מתנגדיי ואויביי גדל מיום ליום. המדהים הם שכל מתנגדיי החדשים אינם נמנים עם מחנה האויב הטבעי אלא עם מי שנחשבו חבריי הקרובים ביותר (הכוונה: חברים לדרך ולמאבק). אנשים חכמים שאני מעריכה את דעתם טוענים שמדובר בקנאה, צרות עין ותחרות. העוינות מצד שותפי דרך שאינם מתמודדים מוסברת על ידם כחוסר יכולת לראות אדם מקבוצה מוחלשת הולך מתחזק, ובעיקר חששות מהתחזקות מל"מ על חשבונם (כאילו אין מקום לכולנו, והרי אנחנו בעלי העניין הישירים!)
לגביך, א' חברי הוותיק והיקר לי, כל זה לא הגיוני כלל. הייתי בטוחה שאתה אדם רציונלי. חכם. טוב-לב. רציני. מוזרה לי מאוד הפניית העורף הזאת מצדך באופן מיוחד, שלא באה על רקע כל קונפליקט בינינו. ההיפך, הידקנו קשר קודם לכן.
אחריך באה הנטישה הכואבת ביותר מצד מנטור מעבר לים שהתנהגותו כלפיי גבלה בהתעללות רגשית. לא הבנתי מדוע התהפך עליי מרחוק, בזמן שהמנטור המקומי רק מחזק ומשבח (חוקר מדיניות בעל שם עולמי ומענטש בכל מובן אפשרי; חבר קרוב משנת 2005), ואז הבנתי שחבריו בארץ הרעילו את מוחו. זהותם ידועה לי (נכון יותר זהותו של חבר מסוים). כל כמה שניסיתי להרגיעו ולפייסו (מוזר שבכלל הייתי צריכה) בדברים כנועים ונמוכי רוח, ושלחתי תמונות משפחתיות (היינו חברים קרובים למעלה מ-20 שנה. הוא גם היה הפסיכיאטר שלי במסגרת ציבורית כשהיה מתמחה) כדי שנחזור למסלול החברי – כלום לא עזר. הוא היה מלא זעם קדוש כלפיי ולא חדל מדברי תוכחה כלפיי עטופים בדברי מוסר גבוהים -גבוהים. גרם לי להרגיש כמו עבריינית. ביקש הסרה מרשימות תפוצה במייל. בסופו של דבר חתכתי, כי לא עמדתי בכאב שהסב לי.
ככה זה כשנכנסים לפוליטיקה? גם אני לא אוהבת פוליטיקאים (למשל את ביבי, בנט ושות'). מהזווית שלי עכשיו, דווקא מתחילה לרחם עליהם. שואלת את עצמי: האם שופכים את דמם מבוקר על ליל בצדק? הם – בניגוד אליי – באמת הרוויחו ביושר את השנאה, אבל… כמה מהשנאה כלפיהם היא באמת לגופו של עניין? וכמה ממנה נובעת מיצרי לב אנוש? (קראו את דוסטויבסקי, טולסטוי ותומאס מאן, למשל. זו הכשרה מצוינת להתמודדות זו)
יהיה בסדר. 🙏🏼😊🙋🏻
הנטישה הגדולה בחיי אירעה כשהייתי בת 10. אם שרדתי אותה, שום דבר לא ישבור אותי.
ארגון מל"מ שמח וגאה לבשר על תמיכת ארגון בזכות, המרכז לזכויות אדם של אנשים עם מוגבלויות, וגם על תמיכת נציבות שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות במשרד המשפטים ביוזמתנו להקים ועדת חקירה ממלכתית
הפקרת שירותי האשפוז בבריאות הנפש נובעת גם מדעות קדומות ומסטיגמה חברתית קשה ובלתי מוצדקת, שהיא למעשה נגע הפושה בכל שדרות החברה.
התנאים הקשים במוסדות – הן בשל תשתיות ירודות והן בשל יחסי אנוש ירודים – מרתיעים את מתמודדי הנפש מקבלת טיפול בזמן המתאים. אנשים אלה מגיעים בסופו של דבר לאשפוז במצב אקוטי שקשה לייצבו.
יש גם מקרים טראגיים הנגרמים עקב הצורך להימנע מאשפוז מטיל אימה, או אף במהלכו עקב מצב נפשי שאינו מטופל כהלכה.
גם מי שאינם זקוקים לאשפוז, חיים בפחד מהיום שבו יזדקקו לשירותי אשפוז, מה שמחמיר את מצבם בעת משברים.
ועדת חקירה ממלכתית תצביע על הכשלים השורשיים ארוכי השנים של מערכת בריאות הנפש בישראל, ותסייע לתיקונם ולהבראתה של מערכת זו.
השופטת בדימוס דליה דורנר נתנה את הסכמתה לעמוד בראש הוועדה;
חה"כ שלי יחימוביץ', יו"ר הוועדה לביקורת המדינה, תומכת במהלך!
בהתחשב בכך שאדם אחד או בת אדם אחת מכל ארבעה יחוו משבר נפשי משמעותי במהלך חייהם ויזדקקו לשירותי בריאות הנפש בקהילה או באשפוז, ומסביבו או מסביבה קרובים ואוהבים הסובלים איתם יחד, ולאחר עשרות שנים של הפקרת מערכת בריאות הנפש, קיפוח והזנחה, אין מנוס מלהקים ועדת חקירה ממלכתית לבחינת האשפוז הפסיכיאטרי.
אנחנו בעמותת "התמודדות" (נוסדה ב-1992; נרשמה כעמותה ב-1994) ובארגון מל"מ (נוסד ב-2003, וכעת בהליכי רישום לעמותה) מיצינו את דרכי המאבק האחרות:
עתרנו לבג"צ פעמיים באותו הנושא – השתחררות מהכפייה האזורית למוסד אחד ויחיד והשוואת זכות הבחירה במסגרת האשפוז לזכות שלכם, כאשר אתם נזקקים לאשפוז בבית חולים כללי. הפסיקות השיגו שינויים קוסמטיים, אך הותירו את הבעיה היסודית על כנה.
הגשנו הצעת חוק (2014) באמצעות חה"כ דב חנין שתעלה שוב במושב הקרוב, ייצגנו את מתמודדי הנפש במועצות השונות (כשלוש שנים ישיבה במועצה הלאומית לבריאות הנפש ובמועצה לשיקום נכי בקהילה) ובישיבות כנסת רבות, כתיבה אינטנסיבית בבלוגים, בעיתונות המודפסת והדיגיטלית ובכתבי עת מדעיים. וכל העת – במקביל – פעילות אובססיבית למדי ברשתות החברתיות.
כל זה לקח לנו 26 שנה. נמשיך כמובן להיאבק בכל הכוח ולא נרפה, אך אין ספק לכל בר בי רב נטול אינטרסים זרים, כי אין מנוס מהקמת ועדת חקירה ממלכתית כלעיל. אנו מגובים בתמיכה עממית רחבה לצד תמיכה של גורמים מקצועיים רבים ואף גורמים פוליטיים. הדברים יתבהרו בקרוב. רק ועדת חקירה ממלכתית, שהיא בעלת סמכויות שיפוטיות, חיצונית ובלתי תלויה – יש לה סיכוי לטפל, ואולי אף לפתור, באופן שורשי ויסודי, את חולייה הרבים של מערכת בריאות הנפש המופקרת זה עשרות שנים.
OD הוא שיטה מוצלחת, מבוססת ראיות – מחקרי אורך עד 19 שנה – לטיפול באנשים עם בעיות פסיכו-סוציאליות חמורות. אמנם הפסיכיאטריה קוראת לבעיות האלה מחלות נפש, אבל אנחנו מעדיפים את עמדתו של הפסיכיאטר האמריקאי הדגול, התיאוריטקן הארי סטאק סאליבן (Harry Stack Sullivan; שייסד את הגישה הבינאישית ואת היבטיה הפסיכיאטריים של הפסיכואנליזה בטיפול בסכיזופרניה, שבה הפסיכיאטריה לא נוטה לטפל מעבר לשימוש בתרופות) שסבר כי הסכיזופרניה אינה ישות מחלתית כי אם הפרעת חיים קשה הממוקמת בקצה עקומת הנורמליות; אלא שכל כך התרגלנו לפתולוגיזציה של הבעיה, שקשה להשתחרר ממנה אף שעד היום לא נמצא שום ממצא קליני, מעבדתי, או של דימות וכו', שמעיד על פתולוגיה כלשהי
הדיאלוג הפתוח מבוסס על שיתוף פעולה של אנשי מקצוע, לקוחות ורשתות חברתיות טבעיות – טבעיות גם בניגוד לרשתו חברתיות דיגיטליות?
דיאלוג פתוח נולד בתחילת שנות ה-80 במרפאה פסיכיאטרית בפינלנד, והביא לתוצאות נהדרות בעבודה עם אנשים שעברו פסיכוזות.
הערכות חוזרות בעקבות הטיפול הראו כי למעלה מ-80% מהחולים נפטרו כליל מסימפטומים פסיכוטיים, כאשר רק שליש מהם קיבלו תרופות אנטי-פסיכוטיות לטווח ארוך.
בעשור האחרון התרחב הדיאלוג הפתוח הרבה מעבר לסקנדינביה, ועבודה המבוססת על עקרונות של דיאלוג פתוח פותחה על ידי מספר צוותים בבריטניה, ארה"ב, אוסטרליה, פולין ומדינות אחרות.
איך מתרגלים את השיטה?
החינוך השיטתי הבסיסי בדיאלוג הפתוח דומה לשלב הראשון בהכשרת צוות ההדרכה: ניסיון לקיים דיאלוג, שבאמצעותו רוכשים את הפילוסופיה של המודל, את העקרונות ואת כיווני הפעולה.
עם זאת, בולטת גם המעורבות של משתמשי השירות עצמם, הן ברמת האינטגרציה הקהילתית והן ברמת המעורבות המקצועית של עמיתים מומחים (כלומר, אנשים בעלי ניסיון מתוך ידע חווייתי אישי).
דגש רב מושם על ההבנה והלמידה של ערכי הפרקטיקה ויישומם בתהליך ההתאוששות מהמשבר.
לב השיטה הוא פיתוח תמיכה ללא גרימת טראומה נוספת.
המטפל מביא איתו תשומת לב מרוכזת, ואינו שומר על ריחוק רגשי. ההיפך. הוא עובד עם מלוא קשת רגשותיו.
מה מקבלים המשתתפים?
בוגרי ובוגרי הכשרה יוכלו להקל על הקמת רשת דיאלוגים פתוחים עם משפחות בסביבתן הטבעית, הם יוכלו לעבוד בצוות ובצמד. הם רשאים לגלות גמישות בשימוש בעקרונות הדיאלוג הפתוח וליישם באופן יצירתי בהקשרים שלהם.
למי זה מיועד?
ההכשרה נועדה להתאים לצורכיהם הן של צוותי הקהילה בתחום בריאות הנפש והן לעובדי מוסדות בריאות הנפש. התוכנית פתוחה לאנשים בעלי רקע שונה: עמיתים מומחים, עובדים סוציאליים, פסיכיאטרים, פסיכולוגים ואנשי צוותים סיעודיים.
הנה סרט תיעודי חשוב שממש מכניס אותך פנימה באמצעות החוויות של מייסדי השיטה:
פרנקו בזאלייה היה פסיכיאטר איטלקי שהביא לסגירת בתי החולים הפסיכיאטריים הממשלתיים באיטליה לפני 40 שנה לטובת מודלים שונים בקהילה. הוא חלוץ התפיסה המודרנית של בריאות הנפש, מנהיג ומחולל רפורמה בפסיכיאטריה האיטלקית. הוא הגה ויזם את חוק 180 (או "חוק בזאלייה"), שהוביל לפירוקם ההדרגתי של בתי החולים הפסיכיאטריים הממשלתיים; החוק אסר למעשה על אשפוזים חדשים במוסדות האלה. 20 שנה אח"כ נסגר המוסד האחרון. החזון הושלם לפני 20 שנה. בזאלייה היה הפסיכיאטר האיטלקי בעל ההשפעה הרבה ביותר במאה ה-20.
האיש פעל הפוך מהאינטרסים שלו ושל חבריו. הוא היה אידאליסט. מה הייתה החוויה המרכזית שהניעה אותו בחייו בתחום הזה? הנה:
"בפעם הראשונה שנכנסתי לכלא הייתי סטודנט לרפואה. הייתי אנטי-פשיסט פעיל במאבק נגד הנאציזם ונכלאתי כתוצאה מכך. אני זוכר את המצבים הנוראים שבהם מצאתי את עצמי אז. ריח נורא, ריח המוות. התחושה הייתה כמו להיות באולם אנטומיה שבו גופות מנותחות. שלוש עשרה שנים אחרי שסיימתי את הלימודים הפכתי למנהל מוסד פסיכיאטרי, וכאשר נכנסתי לבניין בפעם הראשונה, הוא החזיר אותי מיד למלחמה ולכלא. לא היה ריח של צואה, אבל היה שם ריח סמלי של צואה. הייתי משוכנע שהמוסד הזה הוא אבסורד מוחלט, שכל תפקידו הוא לפרנס את הפסיכיאטרים שעבדו שם."
ובמקום אחר יש פירוט תחושותיו:
"בזאליה הבחין כי התגובה המקובלת לכל הסבל האנושי הזה הייתה התעללות פיזית, כותונות כפייה ("כותונת משוגעים"), כריות קרח, אמצעי ריסון (קשירות למיטה), בידוד, הזרקת אינסולין עד רמה של כניסה לשוק היפוגליקמי ובהמשך לתרדמת עמוקה או קלה – כל אלה לכאורה כדי להרגיע, אך למעשה כדי לזרוע אימה ולהשליט שקט ומשמעת בקרב החולים.
בזאלייה טען כי חלק גדול מהסטיגמה ומהדעות הקדומות נובע מתנאי האשפוז הקשים במוסדות, ושלא נשקפה מצד החולים סכנה אמיתית שאותה אמורים היו לחסום קירות בתי החולים. היא ייחס דיכוי למוסדות הפסיכיאטריים והשווה ביניהם לבין בתי כלא – הן מבחינת שלילת החירות וכפיית הטיפול והן משום שבשני המוסדות נהוגים כללי ענישה. החולים וגם הצוות משועבדים ברמות שונות לתהליכים אלה של מיסוד."
שימו לב למילים "תהליכים של מיסוד". המעבר לקהילה אינו עניין אופנתי. תהליכי מיסוד הם הרעה החולה העיקרית. קראו את ספרו המופתי של הסוציולוג ארווין גופמן: "על מאפייני המוסדות הטוטליים".
אזל מהמלאי כי משום מה ראשי החוגים לפסיכיאטריה בארץ אינם רוכשים בסיטונות ובקביעות את חומר הלימוד הבסיסי והחיוני הזה לרופאים שבדרך. נכון, Hilik Levkovitz היקר?
החוקר גופמן התנדב בשנת 1955 לעבודה בבית החולים לחולי נפש "סנט אליזבת" בוושינגטון די.סי.
גופמן והראה כיצד אורח החיים במוסד הטוטלי מונע:
את יכולת התנועה
את הבחירה והשליטה במרחב ובזמן
את אורח החיים הנורמלי, שבו האדם "מבצע" את עצמו
את הדרך שבה אדם מתחזק את זהותו
זהותו נמחקת עד הפרטים הגופניים האינטימיים.
גבולות האני מותקפים והוא חווה השפלות שונות.
האדם עובר פירוק-זהותי
נישול תפקיד ונישול תפקוד
הוא מעוצב ומקודד לאובייקט.
את האובייקט הזה קל להזין אל תוך מערכת ניהול המוסד.
החפצתו והפיכתו מסובייקט לאובייקט מאפשרות להתמודד עמו בצורה חלקה בפעולות שגרתיות.
מתי יקום פה הפסיכיאטר האידאליסט הראשון שינטוש את המבנה המוסדי המעוות ויפעל למען חזון ה"אל-מיסוד"?
הסבר למושג אַל-מִיסּוּד (באנגלית: Deinstitutionalization) זהו תהליך חברתי ושם כולל לשחרור אנשים עם מגבלה נפשית מן המוסדות הפסיכיאטריים, בהתאם לעיקרון לפיו יש להם הזכות לקבל טיפול כשהם חיים בקהילה, וללא הגבלת החופש שלהם.
ונכון שקם פסיכיאטר אחד כזה בארץ – Pesach Lichtenberg – וכבר כתבתי שהייתי רוצה לשכפל אותו בייצור תעשייתי, אותו ואת חזון סוטריה ישראלשייסד פה. הוא בהחלט עונה על ההגדרה הזאת, אבל זהו רק תנאי הכרחי. לא תנאי מספיק. למה לא מספיק? כי האיש שאני חולמת עליו, איך שאני פוקחת עיניי בשבת כה נעימה 💐🌥️ צריך להיות גם רפורמטור ברמת המקרו.
בינתיים פה, בשלב הניאדרטלי הזה שבו נמצאת בריאות הנפש בישראל, גם לאור ניסיונתיהם ההרואיים של האידאליסטים לקדם את המערכת המאובנת ולייבא מחו"ל מודלים שונים של אשפוז בקהילה בווילות פרטיות (צריכים לקום לאלתר 200 כאלה לפחות! בכל יישוב!)
החבר'ה האלה, כמו יעל עדן ברוך מבית של תקוהבכרמיאל, עובדים במסירות נפש מתוך תחושת שליחות, וחלקם אף אינם מושכים שכר לעצמם בניסיון להוזיל עלויות, כי קופות החולים לא מממנות אותם כפי שהן מממנות את האשפוז הרגיל המגעיל, למרות שעלוותו של האחרון גבוהה בהרבה.
בזמן הזה ממש יוצאות ממשרד הבריאות הודעות רשמיות כמו זו שבצילום מסך, שצילמה בחוש ספונטני פנטסטי קרובת משפחתי המופלאה May Greif.
אבל מה התברר? שההודעה יתומה. כולם התנערו ממנה. אמנם הקול הוא קול פורום המנהלים – השליטים הבלתי מעורערים של מבנה הכוח המערכתי – שגם אינם מוכנים להפריש שקל מתקציבם לטובת "הבתים המאזנים", אבל הידיים? של מי הידיים שבחשו ופרסמו את ההודעה הרשמית האומללה הזאת?
זאת אין איש יודע, כביכול. אין אף אחד שמוכן להסגיר את האמת: מי באמת עומד/ת מאחורי ההודעה האנכרוניסטית והנחשלת?
מכל מקום, הפניתי בקשה שתוצא לאלתר הודעת הבהרה מתקנת:
שלום רב, מנכ"ל משרד הבריאות, מר משה בר סימן טוב,
התחלחלנו והתאכזבנו לקרוא אתמול את הודעת משרד הבריאות, מצ"ב, בסיום תכנית טלוויזיה בערוץ 11, שהוקדשה לבתים המאזנים. התקוות שאנו תולים בבתים המאזנים ושאיפותינו שהם יביאו לשיפור המצב זכו לסטירת לחי. האם אכן הרגולציה – הקריטריונים להפעלת בתים מאזנים שעליהם טרח צוות מקצועי ממיטב כוחותיכם – נעשתה באופן חריג? לתקופת ניסיון בלבד? וכדי לצמצם את הסיכון לציבור מצד הבתים המאזנים? הרי היוזמה להקמת ועדת החקירה קמה עקב התפקוד הלקוי של שירותי בריאות הנפש במערך האשפוז ובשל סכנות רבות שנשקפו לנו במסגרתו, ולצערנו מניסיוננו האישי והקולקטיבי נוכל להעיד שסכנות אלה נתקיימו בנו, והצלקות לא יימחו; אולם אין זה המקום לתאר את כל מוראות האשפוז הפסיכיאטרי בישראל כהווייתם.
נשמח מאוד לקבל את התייחסותך לדברים. בברכה,
דליה וירצברג-רופא, יו"ר מל"מ – מתמודדים למען מתמודדים – MALAM – להשגת זכויות ולמאבק בסטיגמה וצביאל רופא– המייסד
רק לאחר 23 יום, כשהנזק כבר נעשה והוטמע, הגיעה תשובת המנכ"ל כמצוות אנשים מלומדה.
לצערי, התשובה לא נמצאה מניחה את הדעת, ועניתי עליה כך:
האם להתייאש? לוותר? להרים ידיים? חס וחלילה. חובתנו להשתדל, לא להצליח. ככה נמשיך למשוך בעול עד כלות ימינו או כלות כוחנו – מה שיבוא קודם.
ללא שקל מימון חיצוני בלתי תלוי. הכל משלמים מס שפתיים וקופצים את הידיים. חזק חזק. אנחנו ארגון שהוא "אשיות בלתי רצויה", אך אין ברירה אלא להעריך אותנו על העיקשות ועל ההתמדה.
מיגל דה סרוונטס, כאמור, מקווים לא לסיים כמו גיבור ספרך. בינתיים משתדלים גם ליהנות מהחיים.
רשימת דוא"ל של חברי הוועדה לביקורת המדינה בהמשך. יש גם טקסט מוכן כדי שיתקיים החזון של ארגון מל"מ בתמיכתה המלאה של יו"ר הוועדה לביקורת המדינה חה"כ שלי יחימוביץ'
מה המטרה? להקים ועדת חקירה לנושא מערך האשפוז הפסיכיאטרי
(מיד אשכנע אתכם שמדובר בצו השעה כבר עשרות שנים ברציפות).
מה הבעיה? צריך לשכנע את חברי הוועדה מהקואליציה לתמוך בכך (זה לא בדיוק באינטרס שלהם), שכן דרוש בהצבעה רוב של שני שליש.
יש להבהיר להם כי העניין חוצה מפלגות, אוניברסלי, יש משפחה שאין בה מישהו מכוחותינו?
כולל בני משפחה אנחנו יותר ממיליון איש בארץ, וזו הערכה צנועה כי אחד מארבעה יסבול במהלך חייו מבעיה נפשית קשה.
זה יכול לקרות למישהו שאתם אוהבים, ואל תגידו "לי זה לא יקרה".
אנא התגייסו כולכם למלאכת השכנוע של חברי הוועדה לביקורת המדינה.
<<תחילת טקסט – מוזמנים לכתוב טקסט מקורי או לערך ואריאציות על ההמשך>> הדו"ח הקשה האחרון של מבקר המדינה על מערך האשפוז בבריאות הנפש אינו שונה מכל הדוחות הקודמים. בדוח זה נכתב בין היתר: "במהלך הביקורת נמצאו תנאי אשפוז הפוגעים באיכות חייהם של המטופלים עד כדי ביזוי ופגיעה בכבודם". לפני שמונה שנים אמר סגן השר הרב יעקב ליצמן: "בתי החולים לחולי נפש מזעזעים; הייתי סוגר אותם". ואמר גם: "בתי החולים הפסיכיאטרים לא מתאימים למגורים של בעלי חיים" לפני שמונה שנים אמר מנכ"ל משרד הבריאות דאז איתן חי-עם: "המצב בבתי החולים בישראל מזכיר תקופות שחורות בחיים של עם ישראל. ערכתי ביקורים והזדעזעתי. החוק מאפשר לי לסגור בתי חולים אז אולי באמת צריך לסגור את כולם ובכך נזעזע את המדינה".
סגן השר ליצמן העיר כי הוא חושש שצעד כזה לא יהיה אפקטיבי. "הפחד שלי שאם נסגור, יבוא האוצר ויגיד יופי", ענה סגן השר.
היום מנכ"ל המשרד הוא איש האוצר לשעבר, שהשתתף בדיון ההוא ב-2010, והאשים את משרד הבריאות שלא העביר לידיו תוכנית אב כוללת. היום, אחרי יותר משלוש שנים שהמתלונן ניצב בראש המשרד לצד יעקב ליצמן – עדיין אין תכנית אב כוללת. מה כן יש? טלאי פה וטלאי שם כדי לסתום לנו את הפה. לעג לרש
קריאה קפדנית בדוח זה, כמו גם בדוח הוועדת לצמצום הקשירות ודו"חות **רבים** אחרים, תגלה שורה ארוכה של בעיות. והנה על קצה המזלג:
1. תקצוב חסר של המערכת; 2. צפיפות במחלקות האשפוז; 3. מחסור בכוח אדם בהכשרה מתאימה; 4. היעדר מערכת נפרדת למעורבים בהליך פלילי; 5. היעדר מענים קהילתיים למצבי משבר; 6. היעדר מענים קהילתיים לאנשים המצויים באשפוז ממושך; 7. חוויית אשפוז בלתי מותאמת לצורכי המטופל; 8. אינטגרציה חלקית בלבד בין בריאות הגוף לבריאות הנפש באשפוז; 9. תפקוד הוועדות הפסיכיאטריות 10. היעדר מנגנון פיקוח חיצוני.
מעט העמקתי/פירטתי: א. סטיגמה חברתית קשה שגוררת דה-הומניזציה ב. כוח מופרז שמשחית ג. הקבוצה מתביישת לצעוק ולהוביל שינוי ד. כוח אדם שחלקו מאופיין ברמה מקצועית נמוכה ה. המבנה המוסדי הטוטלי שיש בו ביטול הפרט לצד היררכיה נוקשה ו. רמת תשתיות ירודה שמתחזקת עליבות ומשפיעה גם על היחס: "במקום מגעיל היחס מגעיל" ז. חוסר מעש ושעמום שיוצר קונפליקטים עם הצוות ובקרב המאושפזים ח. צפיפות רבה שמולידה חיכוכים בין המאושפזים ובינם לבין הצוות ט. שחיקה מקצועית שגוררת אובדן אמפתיה עייפות החמלה – "Empathy and Compassion Fatigue" י. היעדר חינוך עמוק והכשרה נאותה לצוותים יא. אי הפרדת ההליך הפלילי;
עבריינים אלימים שזורעים פחד בקרב החולים "הרגילים", סוחטים אותם ויוצרים ומלבים את "מיתוס המסוכנות" שלנו. רוב רובם של העבריינים שמובאים לשבועיים "הסתכלות" נמצאים כשירים לדין; זה ניסיון להימלט מנשיאה באחריות למעשים ולחמוק מעונש. והמטריד מכל:
יב. קשר שתיקה מצד הגורמים החיוביים, החוששים לצאת נגד הזרם כדי לא לאבד מקום עבודה ופרנסה.
כדי לחולל שינוי חברתי נחוצים שלושה תנאים: 1. הציבור מכיר בבעיה ♨️ 2. יש חזון/מודל חלופי 🏫 3. מתגבש כוח פוליטי שיכול להוציא את הדברים אל הפועל. 💪
שני הראשונים הושגו במלואם. מספר 1 הושג הודות לחלוצי התחום (חלקם יפורטו בהמשך), הודות לארגון בזכות, הודות לעיתונאי המסקר בנאמנות את הנושא הזה כבר רבע מאה רן רזניק ובראש כולם הצדיקה העשויה ללא חת Keren Neubach ותוכניתה סדר יום עם קרן נויבך עם כל הצוות המדהים שלה, כולל התחקרניות Dana Asaraf Danit Shukron Yedidya הודות למשפטנים מסורים Inbal Bar-On Daniel Raz @admit rozentzweig הודות לד"ר שרון שלו, מומחית בינלאומית לעינויים, קשירה ובידוד שהגישה דו"ח על בי״ח שער מנשה, אשר ממצאיו קבעו חד משמעית כי מדובר בעינויים לפי הגדרות בינלאומיות.
מספר 2 הושג גם בזכות כל אלה לצד לבעלי חזון אמיצים כגון Pesach Lichtenberg סוטריה ישראל יעל עדן ברוך בית של תקווה, ועוד. החזון קיים למעשה בארה"ב מ-1970 ומופעל בשאר העולם יותר מ-40 שנה.
על מספר 3 כפי שאתם רואים עובדים באופן נמרץ בימים אלה. אמנם כרגע חה"כ אחד בלבד מסייע לנו, אבל כבר יש כמה הישגים:
1. נציגת מל"מ דיברה 8 דקות בדיון הוועדה לביקורת המדינה שהתקיים ב-16/7 השנה, ונייר העמדה של מל"מ עלה לאתר הכנסת (יובאו בתגובה למיטיבי לכת).
2. ב-29/7 – בסיום פגישה אישית שנמשכה יותר משעה – הביעה השופטת בדימוס גב' דליה דורנר את נכונותה לעמוד בראש ועדת החקירה.
3. חה"כ דב חנין Dov Khenin מטה שכם אחת עם מל"מ ולצדו הדוברת שלו Ella Yedaya ויש כמה דרכי פעולה לאחר שהכנסת תחזור לפעילות.
גם העוזר הפרלמטרי של שלי יחמוביץ' Ron Gilran התגלה כאיש רציני שאוהד את העניין. חה"כ יהודה גליק – Yehudah Glick מגלה רגישות רבה לנושא.
4. מכתב תמיכה מארגון בזכות, המרכז לזכויות אדם של אנשים עם מוגבלויות, המפרט בדיוק את הצורך הדוחק (יובא בתגובות).
5. ב-16/9 (בדיוק חודשיים לאחר הדיון בוועדה) – באירוע רב משתתפים – הבטיחה שלי יחימוביץ כי תתמוך בכל לב ביוזמתנו להקים ועדת חקירה ממלכתית, אם נצליח לשכנע את חברי הוועדה מהקואליציה לתמוך בכך, שכן דרוש בהצבעה רוב של שני שליש
אין מנוס מלפרמט ולאתחל תוכנה חדשה. החזון, כאמור קיים.
לסיכום, שוררת בציבור הסכמה רחבה שנחוצה מאוד תפיסה חדשה בתחום שירותי האשפוז בבריאות הנפש, תוך נכונות לעיון וכפירה במוסכמות המערכתיות והמקצועיות ולהציע מתווה חדש וכולל, תפיסתית ומעשית.
כנציגי ציבור חלש, מודר ומקופח, הסובל אני מפצירים בכם בכל לשון של בקשה להשיק יחד יוזמה שיש לה סיכוי לטפל, ואולי אף לפתור, באופן שורשי ויסודי, את חוליי המערכת הרבים.
<<סוף טקסט>>
תודות לחלוצים: צביאל רופא, שולה בן-דעת אלפרוביץ', ארי ירדני, דליה וירצברג-רופא, Avi Oren, איתן זיגלבאום (Eitan Sigelbaum), Shira Alfiah Burstein, Ronen David, Renana Stanger Elran Roni Ben-Shir, Dekel Ziv, Ziv Dayan, Miki Resilevski Sharon Cohen Michal Bassan Rilli Willow ועוד ועוד ועוד
הודות להוגה וליזם, עובד סוציאלי במקצועו, Itay Kander איתי קנדר עו"ס
הקדשתי את עבודת התזה שלי לחזון הראוי בעיניי ובעיני רבים בישראל. כתבתי את העבודה אצל הסוציולוג בעל השם העולמי פרופ' משה צוקרמן (הציון 95). במקום לפרסם את התזה בכתבי עת מדעיים יוקרתיים, בקרוב אעלה אותה לרשות הציבור לשימוש חופשי (מי שיעשה בה שימוש מתבקש כמובן מראש לתת רפרנס). יפליא אתכם לדעת שהחזון הוא למעשה בן יותר מ-200 שנה? כך החל התחום הזה לפני שאיבד כל צלם אנוש – שיא ביטול האדם קרה במלחמת העולם השנייה – וקיבל את צלמו בחזרה בשנות החמישים והשישים כשהשיא היה פועלו של הפסיכיאטר האיטלקי שפעל בניגוד לאינטרסים של עצמו וחבריו והעביר חוק שהוביל לסגירתם של כל בתי החולים הממשלתיים באיטליה לטובת מגוון שירותי קהילה ופתיחת מחלקות פסיכיאטריות בכל בתי החולים הכלליים. עם זאת, מחל' פסיכ' בבי"ח כלליים – אינן פתרון הולם. "נועה" – שנקשרה 24 יום ברציפות – קרתה בשיבא; "היולדת באפלה" – שזכתה ב-5 מיליון שקל פיצויים – קרתה בהדסה, ועוד ועוד.
אז טדם-טדם 🥁 📣 קבלו את עשרת המופלאים (הלוואי שיתגלו ככאלה!) שאת לבם עלינו לכבוש. מעכשיו אתם מפציצים אותם במכתבים מטלטלים הדורשים ועדת חקירה:
2. ביטן דוד מהליכוד (לא עסוק מדי עכשיו?) 02-6408417 dbitan@KNESSET.GOV.IL
3. בן-ארי מירב מכולנו 02-6408123 (העוזר יוסי גדמו איש חיובי; ביקש תזכורת אחרי הפגרה להעלות את הנושא בישיבות הכנסת) bmerav@KNESSET.GOV.IL
4. נגוסה אברהם מהליכוד 02-6408699 (מיילים נמחקים בלי שנקראו כלל. יודעת שזו אשמתו של העוזר אבל כתבתי לו בפומבי בפייסבוק ש"אנחנו והקהילה האתיופית חייבים לחבור יחד בברית אחת, ומאוד התאכזבנו". לא התקבלה כל תגובה) aneguise@knesset.gov.il
5. סמוטריץ בצלאל מהבית היהודי 02-6408375 😱 מעורר חלחלה. לעג בטוויטר למצעד הגאווה, וכתב משהו נורא: עוד מעט ייצאו חולי הנפש מבתי המשוגעים ויעשו מצעדים… עניתי לו בפומבי שכבר אירגנו שני מצעדים ב-2004 ו-2005 תחת הסלוגן אם תכירו אותי תשתגעו עליי, ושלחתי לו כתבות ותמונות… האמת שזה קצת מייאש. שנים רבות של חריש עמוק, ואלה הם נבחרי העם. יש סיכוי איתו בכלל?) bezalels@KNESSET.GOV.IL
6. מרגי יעקב מש”ס 02-6408075 ymargi@KNESSET.GOV.IL
8. אלהרר קארין מיש עתיד 02-6408011 (העוזרת ליאור. שיחת טלפון ארוכה מאוד, מיליון מיילים ווטסאפים. מסוככת בגופה ומגוננת נמרצות 🐎 על פרטיותה של הח"כ) Kelharrar@knesset.gov.il
תודה מיוחדת למערכת דהמרקר TheMarker Online שהזניקה את "הקריירה" שלי ביוני השנה כשנכללתי ברשימת 20 נשים שמשפיעות על הרפואה בישראל. כמו כן, זכינו שמאבקנו סוקר בהרחבה בעיתון Haaretz הארץ ע"י עיתונאים ועורכים שונים, ובהם Ronny Linder. עוד תודה מיוחדת לעורך מדור הדעות Alon Idan וגם לשגרירנו ברומא (מזל טוב!) עורך מדור הדעות לשעבר, ד"ר Dror Eydar. בעצם גם לוויקיפד Zohar Drookman שלפני 5 או 6 שנים מסר לי את הדוא"ל של השופטת הנכבדה, שנכללה מאז ברשימת תפוצת מיילים – והתייצבה לצדנו.
והתודה הכי עמוקה לסופר Amos Oz עמוס עוז ששינה את חיי בשינוי מתגלגל שממשיך עד עצם ימים אלה. ספרו, "סיפור על אהבה וחושך", שבמרכזו חוויית ילדות מכוננת משותפת לשנינו, מימש עבורי במלואו את המושג ביבליותרפיה.
בלינק לעיל תקראו את סיפור המשפחה שלי: מה שהרס הוא מה שבנה; לביטול ערך האדם ולחובה להילחם בו יש בתוכי שורשים עמוקים (עמוקים מדי).
תודה רבה, שנה טובה וגמר חתימה טובה, דליה וירצברג-רופא, יו"ר מל"מ – מתמודדים למען מתמודדים – MALAM – להשגת זכויות ולמאבק בסטיגמה ו צביאל רופא – המייסד
"בכל העולם חוששים מפסיכיאטרים. הם בנו ברחבי העולם מוסדות אלימים המסוכנים לשלום יושביהם." אגב, לפי כל המחקרים, חוץ ממקרים מסוימים של שילוב עם התמכרות לסמים ולאלכוהול, לא רק שמתמודדי נפש לא יותר מסוכנים, אלא הם אף מועדים פי 2.5 מאנשים אחרים ליפול קורבן לאלימות כשהם במצב פסיכוטי.
בניגוד לשיח הרווח של הציבור הבור, התקף פסיכוטי אינו התקף אמוק של זעם אלים, אלא מצב של בלבול, מחשבות שווא, הזיות וניתוק ברמה מסוימת (משתנה אצל כל אחד ואחד) מהמציאות, מה שהופך את האדם לחרד, סובל וחסר ישע. טרף קל.
אם בביתהאח הגדולהטלוויזיוני הדיירים רוצים לאכול זה את זה ללא מלח, תארו להם מה עושה המבנה המוסדי ההיררכי, על פערי הכוח הבלתי נסבלים שבו, הצפיפות האיומה, התשתיות הרקובות, הניכור הרגשי, האוכל הדוחה, חוסר המעש, וניצול החולשה מצד אלה שהכוח השחית אותם. אתם תקבלו אתהמקום הכי חם בגיהנום.
אבל למה זה ככה? שאלתי אתצביאל. למה הם לא משתנים ואף מתעקשים על דרכיהם? הרי שופכים את דמם בתקשורת. הם זוכים לקיתונות של שופכין. בצדק כמובן, שכן הם רומסים אנשים וזכויות אדם. למה, שאלתי את אישי היקר, הם נאחזים בקרנות המזבח?
למה פרופ' אלכסנדר גרינשפון מנהלבי״ח שער מנשהסופג את זה (לפני כשבועיים הזמין אותנו לסיור אצלו. ענינו בנימוס שנצא זמן בקרוב. נשתדל למצוא. לא ממש דחוף). למה ד"ר Tal Bergman Levy, ראש אגף ברה"נ במשרד הבריאותהתעקשה אחרי 24 יום של קשירה רצופה ש"נועה" מסוכנת ושעליה להישאר שם (רק בלחץ שופט שעמד לפסוק תקדים לא רצוי למערכת, הועברה "נועה" לבי"ח בבאר שבע, למחלקה חצי פתוחה, שבה לא נקשרה ולא פגעה באיש).
צביאל רופאלא התקשה לענות. "כי הם פנאטיים לטפל", אמר לי, "יש להם דרכי טיפול שכוללות שיטה דינאמית לצד עיצוב התנהגות שמובילות לתוצאות, ומבחינתם מדובר בבסיס הפרופסיה ובהצדקת קיומה".
ואז המשיך:
"הסתדרות הרופאיםלא משתפת פעולה עםאיגוד הפסיכיאטריה בישראלרק בגלל קולגיאליות. ולא רק בגלל יחסי תן-קח עמוקים של שיתופי פעולה מסוגים שונים, החל בכנסים ועד חוות דעת משפטיות שבהן יד רוחצת יד, אלא בעיקר בגלל שבדיונים פנימיים בין הרופאים הם מסכימים ומקבלים את הרציונל הטיפולי של הפסיכיאטריה, וזכויות האדם אינם בראש מעייניהם."
דבריו של צביאל נשמעו לי הגיוניים בתכלית, בעיקר לאור ניסיונות הסרק החוזרים ונשנים שלנו במהלך 20 שנה לגייס תמיכה מצדרופאים לזכויות אדם. כן, אפילו הם! אפילו הפלג הקטן שנרתם להגנה על זכויות האדם (של הפלסטינאים. עבודה חשובה מאוד וראויה להערצה!) מתנער מהנושא הזה, שלא לדבר על עורכי דין אבירי זכויות אדם שממש דוחים בכל דרך אפשרית אפילו קריאת דוא"ל בנושא שאינו בתחום התמחותם ועיסוקם.
נכון, Michael Sfard? למה לא למחוק בשקט דואר לא מעניין? כולנו עושים זאת עשרות פעמים ביום. למה לפגוע בציפור הנפש של אקטיביסטים שהקדישו חייהם לכך, כפי שאתה מקדיש חייך לציפור הנפש שלך?
וצביאל המשיך: הפסיכיאטריה מתוחכמת. הם הסכימו לוועדה לצמצום ההגבלות. יו"ראיגוד הפסיכיאטריה בישראלד"רTsvi Fischelהיה בין עמודי התווך שלה וקשר קשרים אישיים מלבבים בזכות מזגו הנלבב. הוא היה כוכב תקשורת בימים שבהן חגגו את ההמלצות המדהימות. בדי עמל רב הצלחתי להשתחל לתוכנית חשובה אחת לצדו שלרן רזניקשדיבורו הקולח לא מותיר מקום רב ליושבת לצדו. אבל לא תנחשו מה קרה בבוקר התוכנית…
[דיגרסיה אנקדוטית]
בבוקר התוכנית התקשרו אליי מההפקה להודיע לי על שינוי קטן. כוכב התקשורת הבלתי נלאה הנ"ל, יו"ר האיגוד היום, הוצנח גם על ראשי. "תודה שהודעתם לי", אמרתי, "קבלו ביטול. לא אבוא לקשט לכם את האולפן. אני לא מתמודדת מחמד" (זה היחס שקיבלתי בימים ההם מרוב גורמי השדה). לאחר דקות אחדות התקשרו שוב והודיעו כי השתתפותו בוטלה, ונהיה רק שניים, וכך אכן היה. זה קרה יותר משנה לפני שמערכתTheMarker Online(המגזין המודפס) כללה אותי ברשימת 20 נשים שמשפיעות על הרפואה בישראל. אולי היום לא היו מנסים בכלל.
אז שוב תודה לך, הכתבת Yael Belkin מדה-מרקר שבישרה לי על העניין. זה קרה ביוני השנה, והוביל אותי למקומות שלא העזתי לחלום עליהם. טפו-טפו, בלי עין הרע. רק חבל שהעבודה קשה ואינטנסיבית מדי; איש לא מוכן לתקצב את הפעילות של מל"מ – מתמודדים למען מתמודדים, וכבר אין לי זמן לפעילות האהובה עליי ביותר – בהייה. בלהט הקרבות גם שוכחת לשתות ולאכול.
[סוף הדיגרסיה]
היה ברור מראש, צביאל ממשיך להסביר לי, שהוועדה נועדה להוריד את גובה הלהבות, לשכך את זעמו של הציבור, ולזקוף את גווה של עמותת זכויות שלחמה בנחישות ובאומץ (לא בצחוק! ממש כך) וחגגה את התוצאות כאילו היה מדובר בניצחון מלחמת ששת הימים. אופוריה. היה ברור מראש שזה יהיה רק על הנייר. כמו הביריון השכונתי שמאיים "תחזיקו אותי", היה ברור שכל גורמי הממסד הרשמיים "יחזיקו חזק" את ההמלצות הפנטסטיות ויוציאו להן את המיץ עד שתישאר קליפה ריקה.
וכך הגענו לעצם הימים האלה: תחינה בפני מנכ"ל משרד הבריאותMoshe Bar Siman Tovשלא יסיר את המכשול האחרון בדרכם של הפסיכיאטריה המגובה היטב בהר"י מלהחזיר עטרה ליושנה ולמחוק את כל הישגי הוועדה כאילו לא הייתה.
המנטור הבכיר יותר שלי, פרופ' Uri Aviramהסביר לי: כדי לחולל שינוי חברתי דרושים שלושה תנאים: 1. הציבור מכיר בבעיה (יש!) 2. יש מודל/חזון חלופי (יש). 3. מתגבש כוח פוליטי שמאפשר להוציא לפועל (עובדים על זה!).
שלי יחימוביץ, ביום ראשון הקרוב את תדברי גם על "הפקרת מערכת בריאות הנפש" – זהו ציטוט מדברי התיאור של האירוע: הבריאות שלי: מפגש עם ח"כ שלי יחימוביץ' על תיקון מערכת הבריאות. אנחנו בארגון מל"מ, כמו רבים מהבכירים שעומדים מאחורינו, כמו כמיליון (הערכה צנועה) מתמודדי נפש ובני משפחותיהם (אחד מכל 4 יתמודד במהלך חייו עם בעיה נפשית רצינית) מחכים למוצא פיך.
אנחנו מקווים שתכריזי על כוונתך כיו"ר הוועדה לביקורת המדינה להוביל מהלך שבסופו תקום הוועדה. זה המנדט שלך! זו שעת כושר בלתי חוזרת. את תקבלי מקום של כבוד בדברי הימים. אולי לא כראש ממשלה, אלא כמתקנת חברתית. במקום בו אין אנשים, היי אישה! בדומה לשופטת דליה דורנר, שבעינינו היא דמות מופת, ועוד יסופר בעתיד מדוע הוחלט לפנות דווקא אליה ולא לאף שופט אחר. אין בינינו שום קשר בימים אלה, ואפילו היא לא יודעת מדוע פנינו אליה. ייתכן שהיא מנחשת.
לסיכום, כל מה שקרה בנושא הקשירות הוא כרוניקה של מוות ידוע מראש, ועולם כמנהגו נוהג.
ארגון מל"מ שמח וגאה לבשר על תמיכת ארגון בזכות, המרכז לזכויות אדם של אנשים עם מוגבלויות, ביוזמה להקים ועדת חקירה ממלכתית לנושא האשפוז הפסיכיאטרי בראשות השופטת בדימוס, גב' דליה דורנר
ארגון מל"מ שמח וגאה לבשר על תמיכת ארגון בזכות, המרכז לזכויות אדם של אנשים עם מוגבלויות, ביוזמה להקים ועדת חקירה ממלכתית לנושא האשפוז הפסיכיאטרי בראשות השופטת בדימוס, גב' דליה דורנר
צפו בתוכנית טלוויזיה בערוץ 11 שהוקדשה לבית של תקוה. ביקרתי במקום והכרתי את המייסדת יעל עדן ברוך שהפכה לשותפה לדרך.
המקום נפלא והלב ענק. יעל אינה מושכת שכר עבור עצמה אלא רק מכסה הוצאות. כך כבר 8 חודשים – אישה משכמה ומעלה.
המחיר הגבוה שאנשים נאלצים לשלם על השהות בבתים המאזנים (יש 5 כאלה בארץ), מאחר שקופות החולים טרם החליטו לממן את השירות, הוא בלתי נסבל, ונובע מכך שמשרד הבריאות מכתיב שיהיו במקומות אלה 16 וחצי תקנים.
אלא שהרוח הנושבת ממשרד הבריאות נשמעת עוינת, כפי שניתן להיווכח בנקל מהודעה רשמית שהתפרסמה בתוכנית הנ"ל. הובהר בהודעה זו כי התקנות חוברו באופן *חריג* ל*תקופת ניסיון* כדי לצמצם את *הסיכון* הנשקף מהם לציבור.
סיכון לציבור? איזה חוסר מודעות עצמית! ראו מה קורה אצלם!
הנה http://bit.ly/2P5tD0C "כתב אישום חלקי מאוד" לקראת הקמת ועדת חקירה ממלכתית בראשות השופטת בדימוס דליה דורנר (אמן!) אנא עזרו לנו לממש זאת.
אתמול, למחרת הפרסום, ביקשנו הבהרה לגבי ההודעה האומללה הזאת, אך עד רגע זה לא התקבלה.
אתם מוזמנים לצפות ולהפיץ את הבשורה הכללית של הבתים המאזנים – חלופות אשפוז.
הפסיכיאטרים נורא מתרגזים כשאומרים "חלופות אשפוז" וכופים את המינוח "בתים מאזנים", כדי שאיש לא התיימר חלילה להחליף אותם ואת שירותיהם הטובים.
אבל הפעם הם צודקים. לא מדובר בחלופות אשפוז. מדובר באשפוז ממש לכל דבר ועניין.
אנשים אוכלים וישנים שם, ושוהים במקום ברציפות במשך שבועות, עד שמצבם מתייצב, ואז כרגיל משתחררים לקהילה. סליחה. הם כבר בקהילה. אז עד שהם יוצאים מהקהילה אל הקהילה.
שמעו איך פסיכיאטר בכיר מאשר במו פיו – באמירה מפורשת – את כל מה שאני טוענת כבר כמה שנים, שהגוף החזק של פורום מנהלי בית החולים מחזיק בצוואר את משרד הבריאות, כל כמה שכולם יכחישו (מזל שיש דוקטורט שלם – של דליה גיא – שמדגים זאת באותו ובמופתים).
האיש, ד"ר Tsvi Fischel יו"ר האיגוד הפסיכיאטרי ומנהל מחלקה בית חולים גהה בניהולו של מנהל הריזורט Gil Zalsman שאינו טורח לענות למכתבים, כי כך אמר אצל קרן "עם מטופלים אני מדבר בחדר הטיפול שלי".
אגב, מצחיק עד היום פסיכיאטרים מציינים בנדיבותם שהם מדברים איתי כי יש להם כבוד למטופלים. מצחיקים. הם חיים באשליה שהם המטפלים שלי. בינתיים יש לי רק אחד: Yaron Gilat אחד שיש מה לדבר איתו מעבר למינוני תרופות. הוא אפילו קורא את לאקאן.
וזה מה שאמר הצבי, על במותיו אנחנו חללים:
"חייבים להבין: התקציב לבתים המאזנים לא יבוא מתקציב בתי החולים!"
ד"ר צבי פישל, האם השתגעת חלילה? מה פירוש לא יבוא? אז מאין יבוא?
האם החצרות הביזנטיות המיותרות שלכם ימשיכו למצוץ את לשד מחצית התקציב?
לא תיתנו אפילו ביס קטן, יא קמצנים!
לא תפרישו, כל בית חולים, אפילו חלקיק קטן מהתקציב ל-10 מיטות בית מאזן?
הרי זה הצ'אנס של חייכם לרכוש לגיטימציה, אם חפצי חיים אתם.
וכל זאת כשאנשים נמקים ומתייסרים אצלכם במחלקות, ונותרים עם טראומות לכל החיים, ולעיתים אף לוקים בפוסט-טראומה – לפי האבחנה שלכם!
יו"ר האיגוד הפסיכיאטרי, האם אתה רופא? האם נשבעת בשבועת היפוקרטס? האם אתה מכיר את ארבעת עקרונות האתיקה של ועדת בלמונט? צא ולמד: אוטונומיה; יעילות; רצון טוב (החליף את "ראשית, אל תגרום נזק" המיושן) וצדק חלוקתי של משאבים.
איפה אתם חיים? האם אתם באמת דינוזאורים? האם אתם מנותקים ממה שקורה בעולם? לא נראה לי. אתם פשוט מנותקים מהלב. אתם מנותקים לגמרי ממה שאתם קוראים: "טובתו של החולה".
כל פעם שאתם מצניעים פרטי מטופלים בנימוק הגנה על צנעת הפרט – אנחנו מגחכים במרירות.
כל פעם שאתם לא נותנים לנו לבחור מקום אשפוז בגלל *רצף טיפולי* (הוכחנו באמצעות מאות שאלונים שאינו קיים ממילא!) – אנחנו בוכים על הצביעות.
כששמעתי אותך אומר זאת, לא האמנתי למשמע אוזניי. האם הנתק כה מוחלט עד כדי כך שאתה אומר זאת בטלוויזיה בפה מלא וללא בושה?
נזכרתי בעתירה הראשונה לבג"צ על הזכות לבחור מקום אשפוז. היינו משוכנעים שהמדינה תענה: "אחרי הרפורמה יהיה בסדר", כמיטב המסורת הישראלית.
אלא שהם ענו בכתב ובמפורש: "גם לאחר העברת האחריות הביטוחית לקופות החולים הסדר האזוריות יישאר על כנו."
זוכרת שנשמטה לי הלסת וחשבתי: "גם את התקווה הקטנה שהרפורמה תביא איתה שינוי במצב – גם אותה אתם שודדים מאיתנו?!" אתם רציתם שנבין שאבוד לנו, וזאת בלי בושה וללא הצנעת העוול הנורא של שלילת זכות זו אך ורק ממתמודדי הנפש!
(אגב, תמיד אדם יכול לבחור מראש כשהוא צלול באמצעות טופס "הוראה מקדימה" כמו בחו"ל – עדיפות ראשונה, שנייה, שלישית וכו')
יש אנשים שפוחדים בצדק מבית החולים, שבו נכפה עליהם להתאשפז, לא פחות ממה שהם פוחדים מהתקף פסיכוטי שיש בו מצוקה קשה, חרדה ובלבול.
ידו של אדם באחד הריזורטים שבהם אין כל סיכון למטופלים (הכתבה המלאה ב-ynet)
את המצב הקשה הזה ניסינו לפתור באמצעות שני בג"צים – 2010 ו-2012. קיווינו שהשופטים יפסקו שגם לנו יש זכות לבחור בית חולים כמו לכל שאר החולים. עשינו טעות. משום מה היינו בטוחים שיש שופטים בירושלים. היינו תמימים ולא הבנו את הפער שבין צדק וחוק לבין מה שקורה בפועל.
כלפי חוץ דיברנו רק על זכויות אדם, אבל בפועל כולם הבינו שאנחנו רוצים ליצור תחרות בין בתי החולים, שכרגע ראשי הבקר מובטחים להם ללא כל תמריץ לשפר את המצב הקשה שתואר לעיל.
גם הצעת חוק לבחירת מקום האשפוז שיזמנו ב-2014 נפלה. בניגוד להבטחתה המפורשת ולסיכום בינינו לשרה לשעבר יעל גרמן, בתיווכו הנאמן של חה"כ דב חנין.
ההצעה נפלה כבר בוועדת שרים לענייני חקיקה, כי "השרה יעל גרמן לא תעשה שום דבר שלא על דעתו של הדרג המקצועי". כך אמרה לי בפירוש במילים אלה, בשיחת טלפון, יועצת השרה דאז, גב' אורית בוצר. התפלצתי, איזה עולם עקום!
התירוץ הרשמי להפרת הבטחתה של השרה דאז יעל גרמן לאשר את החוק היה נוהל חדש וערמומי שהחיל משרד הבריאות מ-1 בנובמבר.
הנוהל -"מצג מוכוון בג"צ" – מכריז בגאווה בסעיף הראשון כי אדם רשאי לבחור מקום אשפוז. כמה היינו מאושרים שקראנו זאת. הצרה היא שהסעיף הבא מפרט כי זכות זו תתאפשר בהגבלה אחת: בתנאי שהתפוסה בבית החולים אינה עולה על 95%.
הפער השגרתי שבין הדמות הציבורית לאמת, מעולם לא נענתה לבקשה להיפגש עמה
ד"ר גדי לובין ראש אגף בריאות הנפש במשרד הבריאות התראיין לצדי ב"לונדון את קירשנבאום" במרס 2014, ואמר: "התפוסה הממוצעת בכל בתי החולים הפסיכיאטריים בארץ עולה על 100%. מאז באורח פלא נתוני הדיווחים הרשמיים יורדים אט אט, אך עדיין אינם נופלים מ-95% בממוצע. כלומר, זכות הבחירה היא אחיזת עיניים.
שר הבריאות שלנו בפועל עסוק בהרבה מאוד עניינים שונים ומשונים, עם מעורבות בעייתית בענייני המבורגרים, סוכר וטבק, אך אינו מצוי כלל בסוגיות מדיניות בתחום בריאות הנפש. ב-2010 זעק בקול גדול:
יצא לידי חובתו, ומצפונו נדם. אחרי שנה בלבד כבר גונן על עצמו כרגיל באמצעות פקיד מהדרג המקצועי:
במכתב לעיל: ליצמן – OUT; ד"ר איגור ברש – IN
כבוד הרב סגן השר יעקב ליצמן, שאינו מקבל מיילים בניגוד לחוק השורר, ואינו עונה לפניות טלפוניות ול-SMS שהוא מזמין להשאיר לו.
ב-2010 גם אמרת:
"יש בתי חולים פסיכיאטריים שהמצב בהם הוא תת-אנושי".
צר לי להודיעך, הרב ליצמן,
גם התייחסותך לנושא, והתייחסות כלל צמרת המקצוע, וגם הר"י, ו-119 חברי הכנסת, שכבר עייפתי מלנסות לשווא לפרוץ את אטימותכם ואת חומות העוזרים הפרלמנטריים והיועצים המסוככים בגופם על גופכם וחירותכם – "משרתי הציבור"…
וגם רוב כלי התקשורת והרשתות החברתיות כגון טוויטר ועיתונאיו אטומי הלבבות, שבמקרה הטוב והנדיר ביותר מתחילים התכתבות, שואלים שאלה ונעלמים כלעומת שבאו – —
היחס של כולכם לנושא – או היעדר היחס ליתר דיוק – הוא תת-אנושי באותה המידה.
ואתם הנורמליים? אבוי.
הרב ליצמן,
וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ
לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ אֲנִי ה'
פירש רש"יאני ה' נאמן לשלם שכר ונאמן להיפרע, כלומר נאמן להעניש את מי שיעבור על הציווי!
הרמב"ם: "כל היכול להציל ולא הציל, עובר על לא תעמוד על דם רעך. הרמב"ם מציין שלקיום המצווה יכול אדם גם להזעיק אחרים שיצילו.
הרמב"ם קובע כי איסור זה הוא מן הלאווים החמורים, משום "שכל המאבד נפש אחת כאילו איבד עולם מלא".
וכמה קורבנות בנפש נגבו מאיתנו, מתמודדי הנפש, עד היום?
גם בגלל הסטיגמה הנוראה שלכם עלינו, אשר לה חלק הארי במצב האיום של שירותי הצלת הנפש, המרתיעה אותנו מפני אשפוז, עד שהמצב מחריף מאוד או עד הקץ המר.
כולל אבי ז"ל בני וירצברג, ניצול השואה ולוחם הפלמ"ח, שחיבר את הספר "מגיא ההריגה לשער הגיא", ששם קץ לנפשו בהיותי בת 10, לנגד עיניי, שעה לפני שבן דודו, המחנך הירושלמי הידוע דב וירצבורג ז"ל, בא במיוחד לבאר-שבע כדי לשכנעו להתאשפז. זמן קצר לאחר מכן ישבתי לצד אמי היקרה ז"ל כשהטיחה דברים קשים מאוד בפסיכיאטר שסימם אותו בתרופות דור 1968.
הרב ליצמן, דע לך כי פיקוח נפש דוחה את השבת – בבת עינך!
לסיכום, הצלחנו רק במישור ההסברתי בזכות כתיבה אינטנסיבית וראיונות בתקשורת.
חמש שנים אחרי הבג"צ הראשון גם ארגון "בזכות" הצטרף למאבק, ולצדם חלק קטן מהעיתונאים (קטן מדי!) בניצוחה של העיתונאית המעולה ביותר בישראל, קרן נויבך.
אבל למעשה כשלנו. המאבק המשותף של צביאל ושלי במהלך 20 השנה אחרונות לא הביא לתוצאות משמעותיות. אמנם ההיבריס המקצועי של הפסיכיאטרים רוסן. הם קיבלו שיעור חשוב בצניעות. הם אפילו למדו לדקלם אמירות שהן בון-טון. האופוזיציה הפנימית בקרבם קיבלה רוח גבית. עדיין מאבקם של "בני האור בבני החושך" קשה מאוד. הם מעטים מול רבים. התפיסות הליברליות והחדשניות שלהם נתקלות בחומה בצורה של האסכולה הישנה. נכון, הזמן פועל לטובתנו. עוד 20 שנה כל הכוחות הפרוגרסיביים יגיעו לגדולה.
אבל אנחנו לא יכולים לחכות עוד 20 שנה עד שזה יקרה!
ועדת חקירה ממלכתית היא צו השעה!
היא תבנה את כל השדה מחדש
תשרש את הרעות החולות
תשרטט מערך מתוקן
תתווה פיתוח שירותים קהילתיים ותכניות לחינוך הציבור
היא תהווה מצע הכרחי לכוחות המקצועיים שיבואו
אנא עזרו לנו להקים ועד חקירה ממלכתית
כולם ירוויחו:
אנחנו נפסיק לחיות בפחד ובאימה ובסבל מיד אדם
המשפחות יסבלו פחות וינשמו מעט לרווחה
אנשי מקצוע מצוינים ינהרו למקצוע הדחוי
ומי יודע, אולי המזור יחלחל גם לחוליי החברה אחרים?
לנו כל זה ברור כשמש
אברבנאל 2012
מעייני הישועה 2018
תקציר אירועים:
בעקבות דיון בוועדת ביקורת המדינה בדוח המבקר על מערך האשפוז בבריאות הנפש, שבו דיברנו ארוכות, נפגשנו עם כבוד שופטת העליון בדימוס דליה דורנר בלשכתה בבית המשפט העליון. דורנר נתנה את הסכמתה העקרונית לעמוד בראשות ועדת חקירה ממלכתית על מצבו של מערך האשפוז בבריאות הנפש עקב הדוחות החמורים של מבקר המדינה במהלך השנים, שלא הניבו את השינויים הנחוצים.
ב-7 באוגוסט 2018, בעקבות שליחת טופס תלונה רשמי למבקר המדינה על חוויות אישיות קשות מאשפוזים, הוחלט לאחר התייעצות משפטית להעביר את תלונתנו לידיו של מבקר המדינה עצמו.
התקשרו אלינו מבית הנשיא ב-16/8 לאחר שביקשו את מס' הטלפון בעקבות מכתב שנשלח בדוא"ל שעות אחדות קודם לכן. הובטח לנו בשיחה שהנושא החשוב יועלה בישיבתם ושינסו לסייע. בירכו אותנו על שליחותנו.
· פנינו למנכ"ל משרד הבריאות ביוני 2016 (עד לאחרונה לא ידע מי אני בכלל, כפי שעלה בעימות אצל קרן נויבך), וקראו את תשובתו של מנהל המערך הקליני, ד"ר אהוד ססר, ואת תשובתנו לתשובתו.
ותודה רבה לאישי היקר, צביאל רופא חלוץ מתמודדי הנפש (שהגה את הביטוי מתמודד נפש), על האהבה, על החזון, על הנחלת הייעוד והעברת הלפיד, על העוצמה הרוחנית והמוסרית ועל הליווי נאמן והנדיב בייעוץ חשוב מתמשך ובדאגה לכל צרכיי, כך שאוכל להקדיש לנושא את כל עתותיי.
היועץ היקר רון גילרן נתן רשות לקחת בחזרה את הפתק משולחן היו"ר
אתר ההיכרויות החינמי שהקמנו ב-2012 היו חתונות; מכתבי תודה, 2,370 חברים נכון להרגע
הרב, אנא הסט מבטך כי זה הדבר שעלול באמת לפגוע ברגשותיך!
ובמאמע לושן: ר' יעקב ליצמן, ביטע קיקט נישט וייל דאס איז א זאך וואס קען אייך באליידיקן
[1] הצעת החוק נוסחה בסיוע עו"ד נטע דגן, מהמרכז האקדמי למשפט ולעסקים בימים ההם.
מכתב גלוי לראשת השירות
ד"ר Tal Bergman Levy, ראש אגף בריאות הנפש במשרד הבריאות, ראי תגובת משרד הבריאות מאתמול:
האם את הוצאת את התגובה הזאת? מה קורה פה?
משרד הבריאות פרסם באופן **חריג** ו*לתקופת ניסיון* את הרגולציה כדי לצמצם את **הסיכון** הנשקף לציבור מצד הבתים המאזנים.
טרם צפיתי בכתבה, אבל הצחקוק הנוירוטי שלי לא מפסיק.
מי שקרא עד כאן, ובעצם כל אדם מהשורה, מבין מי פה מסוכן באמת.
נ"ב: לאחר בירור ישיר: הבכירים מתנערים. ואם לא הרב ליצמן האדיש והמנותק, אין מנוס מלהסיק שאת נושא בריאות הנפש מובילות בימים אלה רוחות רפאים. האמת? הגיוני לגמרי. כך היה מאז ומתמיד.
האם נגזר עלינו לראות מראות כאלה במוסדות הפסיכיאטריים?
אברבנאל 2012 (מאז הידרדר עוד)
כפר שאול 2012 (מקווה ששופץ מאז)
זהו, שלא. זו אינה גזרת גורל. זו גישה של היעדר כבוד בסיסי לבני אדם כאילו היו מצורעים. גם מצורעים ראויים ליחס מעולה. הנה, אתמול קיבלתי הוכחה ניצחת שאפשר גם אחרת!
מי היה מאמין שתמונות דומות אפשר לצלם גם בבית חולים?
מתברר שמחלקה פסיכיאטרית אינה בהכרח מה שהרגילו אותנו לראות ולחשוב.
אתמול צביאל ואני ביקרנו בבי"ח הפרטי מעייני הישועה למגזר החרדי.
"כבוד האדם ואמונתו"…
מנהל את המקום הפסיכיאטר פרופ' ישראל שטראוס, וליוותה אותנו המנכ"לית החביבה ציפי בורנשטיין
סיירנו, התפעלנו, שמחנו, קינאנו, ולאחר מכן ניהלנו עם מארחינו שיחה מרתקת.
זוכרים שאמרתי שיש פסיכיאטר אחד שאני רוצה לשכפל? פסח ליכטנברג Pesach Lichtenberg מייסד סוטריה ובעל החזון בעקבות ההוגה לורן מושר Loren Mosher שהתחיל בכך כבר לפני כ-50 שנה בארה"ב, וכל כך הצליח עד שהגילדה הוציאה עליו חוזה והוא נאלץ להתפטר בגועל.
הנה מכתב ההתפטרות שלו: https://narpa.org/reference/mosher
הבה נתפלל שגורלו של פסח שלנו יהיה טוב יותר משל מושר. 🙏
אז לא. לא הייתי רוצה לשכפל את פרופ' שטראוס כי הוא עדיין מוביל מבנה מוסדי ולא חלופת אשפוז, אבל יודעים מה? אם כבר מוסד אז רק ככה.
אסלה (מרסל דושאן מקנא)
המקום רחב ידיים ומטופח, וחדרי השירותים והמקלחות מרהיבים. האסלה יפה יותר מזו של מרסל דושאן.
גם פסח ויעל יודו שאין להם פתרון ל-100% של המקרים, וכנראה לא יקרה פה בקרוב המקרה האיטלקי של פרנקו בזאלייה.
ולכן, כל הפסיכיאטרים שמתאמצים להיראות ולהישמע נאורים ומלאי חמלה, הומניות ומוסר – נא לעמוד בתור אצל הדבר האמיתי – פרופ' ישראל שטראוס, ללמוד ממנו ולהעתיק את החומר:
בלי קשירות בכלל. בלי בידודים. היו חייבים לפי תקן לבנות חדר בידוד. הוא מיותם. ממראה חטוף (לא לטשתי עיניים) האנשים שם לא פחות פסיכוטים ומנותקים ממה שאני הייתי ב-1976, 1980, 1995 ו-1998. האמינו לי שאני יודעת לזהות זאת בקלות אחרי כל כך הרבה שנים.
אין כמעט אשפוזים חוזרים. תהליך השיקום מתחיל ביום האשפוז הראשון. אדם לא נפלט החוצה לוואקום, אלא יוצא לעולם מוחזק היטב כשכל צרכיו מטופלים היטב בקהילה. הקוד האתי נפרד (נקווה שיתקבל על ידי האיגוד כקוד האתי הכללי). סטנדרטים של מצוינות.
הבעיה הראשית היא הצורך לשקוד על חינוכו של הצוות שרגיל לעבוד בדרכים המקובלות.
אמרתי לפרופ' שטראוס: "רוצה מהפכה אמיתית ביכולת של הצוות להתאים את עצמו לסטנדרטים שלך? פשוט מאוד. תגדילו את שכרם. תשלשו אותו לפחות. כמו בהולנד. לפתע תקבלו כוח אדם איכותי, מיומן, מלא אהבת אדם. אתם משלמים להם פרוטות, ובהתאם – הרמה המקצועית. פה ושם בצוותים יש נשמות טהורות – ניסים אנושיים מבורכים – אבל הם היוצא מהכלל שמעיד על הכלל".
אז אפילו לפני שצובעים קירות ומשפצים מחלקות, Moshe Bar Siman Tov מנכ"ל משרד הבריאות והשר בפועל, אנא הורה להגדיל משמעותית את שכר העבודה של הצוותים הסיעודיים!
כששוכבים במיטות בחדר המרווח נשקפות לנגד העיניים תמונות ענק של נופים יפהפיים. הפרופסור אמר שמהמחקר עולה כי התמונות היפות האלה מקצרות את משך האשפוז. הכי הגיוני בעולם.
פרופ' פסח ידידי היקר, ופרופ' ישראל ידידי החדש – שניכם ממוצא אנגלו-סכסי, חובשי כיפות סרוגות, נעימי הליכות ועדינים ובעלי דיבור רך. אנשים צנועים.
אם זה פס ייצור, הביאוהו לכאן, ונדעהו נדבר גלויות, יש או אין, כי רומזים לנו שיש פסיכיאטרים אחרים. רופאים חדשים שיודעים, יודעים, יודעים; אז לה-למה לא? למה לא תביאו כמה, ללמד את הפסיכיאטרים היגעים שלנו? שכבר אנחנו עייפים מאוד, וכל הזמן מראים לנו בתמונות – שיש משהו אחר! אנחנו מרגישים שזה לא סתם.
ב-2012 ביקרתי בחריפות את דבריו של ד"ר יהודה ברוך, אז מנהל אברבנאל, שאמר לעיתונאי עמנואל רוזן: "בית חולים פסיכיאטרי הוא מקום רע בהגדרה. אני משתדל שבית החולים שלי יהיה הרע במיעוטו". בסרטון הבא אני מטיחה בו (מדקה 6:33): "ד"ר ברוך, בית החולים שלך הוא לא הרע במיעוטו אלא הרע במירעו.
כל הסטיגמה שבעולם מקופלת במשפט הזה. ברגע שיבינו ששיגעון הוא לא דבר רע, אלא חלק מהספקטרום של החוויה האנושית, וצריך לקבל אותו ולגלות חמלה ואמפתיה – גם לגילויים היותר קשים של המצב, גם במקרה שהוא פועל באלימות (גם אני הייתי אז שבויה במיתוס. דליה) או מקלל. הוא לא רוצה להעליב מישהו. זו חוויה אינטרא-פסיכית, משהו מהנפש. בית חולים פסיכיאטרי לא אמור להיות מקום רע, זו לא גזירת גורל – זה עניין של גישה! אם זו הגישה של המנהל למוסד שהוא מנהל אז באמת המצב שלנו הוא בכי רע. חייבים לצאת מהגדרה של טוב, כי מהגדרה של רע לא נגיע לשום מקום".
כששמעתי את דבריו של פרופ' שטראוס בסרטון התדמית הבא של מעייני הישועה הבנתי לעומק עד כמה צדקתי בדבריי אז, אף שדיברתי רק מאינטואיציה, מהבטן, ולא היה לי אז שום מודל לנגד עיניי שיתמוך בגישה "המוזרה" שלי. אני מאושרת לגלות שמודל כזה קיים.
פרופ' ישראל שטראוס מפרט בהסבר קצר את השקפת עולמו המקצועית:
האין זה ברור שמי שרואה את הדברים כמו ד"ר יהודה ברור בציטוט לעיל, הוא מינהלן חסר לב (וגם כושל אינטלקטואלית), שבהכרח ינהל רע מוסד גרוע, ואינו איש מידות בעל חזון הומני? והרי זו צריכה להיות דרישת הסף לכל מנהל מוסד מהסוג הזה. אז כל הצנונים, לכו הביתה. אינכם ראויים לטפל בנו. אינכם ראויים לנו.
הכאוס במחלקות הסגורות כובל את ידי הצוות שכובל אותנו, אז מה המסקנה
זהב למר זהב המר
הפסיכיאטר עזגד גולד פרסם מאמר ב"הארץ", "כשחייבים לטפל בכפייה" (מוסף הארץ, 20.7.2018).
הוויכוח בנושא אשפוז בכפייה הוא לגיטימי, אך כתיבתו של גולד מלאה עיוותי תפיסה וסילופי מציאות ואף סטיגמטית במידה רבה. כשהכותב הוא פסיכיאטר הדברים חמורים שבעתיים. ליקטתי צרור תגובות למאמר זה.
להלן תגובותיהם של אורי אבירם, חוקר מדיניות ושירותים בבריאות הנפש, פרופסור אמריטוס לעבודה סוציאלית שעמד בראש המועצה הארצית לשיקום נכי הנפש בקהילה. חתן פרס סולד לרפואה והיגיינה ציבורית. בשנת 2015 קיבל פרס מפעל חיים על תרומתו לחקר המדיניות החברתית בישראל מארגון ESPANET – ישראל לחקר המדיניות החברתית;
טוני שחר דוקטור לפסיכולוגיה קלינית, רכש את השכלתו באוניברסיטת תל אביב, והתמחה בטיפול התנהגותי במכון לפסיכיאטריה שבבית החולים מודסלי בלונדון ובטיפול קוגניטיבי במרכז לטיפול קוגניטיבי שבאוניברסיטת פנסילבניה, ארה"ב;
אנשי זכויות האדם עו"ד דניאל רז ממונה ארצי על תחום אשפוז כפוי במשרד המשפטים ועו"ד שרון פרימור, היועצת המשפטית של ארגון בזכות;
עו"ד ענבל בר-און העוסקת במשפט המנהלי ובנקודות המפגש של האזרח הקטן עם הרשות או עם גופים עתירי כוח – יינתן לינק, כדי שתכירו את האתר החדש שלה;
ותגובת צביאל רופא וגם תגובתי שלי.
אורי אבירם
טיפול בכפייה באנשים המתמודדים עם מחלות נפש
לקראת פרדיגמה מאוזנת
במאמרו של ד"ר עזגד גולד טוען המחבר כי "צמצום הכפייה בפסיכיאטריה, על צורותיה השונות, כרוך בפיתוח תשתיות…" וקורא ל"שינוי הפרדיגמה שבו סוגיית הכפייה בפסיכיאטריה תעבור בהדרגה מסטטוס משפטי לאתגר קליני".
אי אפשר שלא להסכים בדבר הצורך בהשקעה בתשתיות ובטיפוח כוח אדם מיומן לטיפול באנשים הסובלים ממחלות נפש, אולם ספק אם עצם תוספת המשאבים תביא לצמצום הכפייה הפסיכיאטרית. ההיסטוריה של הפסיכיאטריה (אשר המחבר נדרש לה לצורך טיעוניו), מלמדת אותנו כי צמצום הכפייה בפסיכיאטריה אינו תוצאה של השקעה במשאבים אלא הוא פועל יוצא של תחיקה והעדפות של מדיניות הלכה למעשה.
באשר לקריאתו של המחבר לשינוי הפרדיגמה: הוא טועה בתיאור המצב החוקי והפרקטיקה בשדה בפועל ושוגה בקריאתו להגברת כוחם ושיקול דעתם של הרופאים הפסיכיאטרים, צמצום התערבות של המשפטנים בנושאי האשפוז הכפוי ובעצם לחזק את המודל הרפואי.
מודל זה מתבסס על כך שהעילה לכפייה היא הצורך בטיפול (ולא הסכנה של האדם לעצמו או לאחרים), כי בידי הרופאים הפסיכיאטרים הידע המלא לקבוע מי זקוק להתערבות מקצועית ומה יקרה לאדם או לסביבתו אשר תמנע ממנו התערבות זו וכן האתיקה המקצועית לנהוג כהלכה מבחינה מוסרית ומקצועית ולהימנע לחלוטין מהתייחסות לשיקולים זרים.
אין לי ספק כי מרבית המטפלים מקפידים על התנהגות אתית וכי טובת האדם בראש דאגתם, אך יחד עם זה יש לעתים מצבים שביודעים או בלא יודעים אינטרסים זרים מתערבים בהתנהגותם המקצועית. זוהי תופעה אנושית הקיימת בתחומים שונים של פעילות אנושית ולכן יש צורך בפיקוח ובקרה.
יסכימו אתי העוסקים בנושא כי הידע בתחום המדובר מוגבל, מידת המהימנות והתקפות של האבחנה הפסיכיאטרית מוגבלת אף היא, הגדרת מסוכנות של האדם לעצמו או לסביבתו (הנדרשת בחוק לצורך כפיית אשפוז) נתונה לפירושים שונים ויכולת הניבוי שלה מוגבלת אף היא. סקירה היסטורית קצרה של אופנות של התערבויות פסיכיאטריות מלמדת אותנו בלא מעט מקרים עד כמה "המילה האחרונה המועדפת לטיפול" של היום הופכת ל"טעות של מחר". יעידו על כך אפילו מספר מקרים של פרסי נובל שאנשים זכו בגין פיתוח שיטות טיפול בתחום בריאות הנפש אשר לימים התבררו כמשגים חמורים וכתוצאה מכך נזנחו. זו דרכו של מדע ושל ההתפתחות של הידע (לא רק בתחום מדעי הנפש).
לאחרונה (16/7/18) אף התפרסמה כתבה ב"הארץ" על כי "ביהמ"ש מזהיר מפני אשפוז פסיכיאטרי כפוי באבחנה עמומה". בכתבה זו מדווח עידו אפרתי על פסיקה אשר קיבלה ערעור על החלטה קודמת של וועדה פסיכיאטרית אשר פסקה על אישורו של אשפוז כפוי ובצד הדיון בערעור "התקיים דיון עקרוני בתחום האפור של האשפוז הכפוי".
באשר לפרדיגמה הקיימת כיום בישראל בנושא האשפוז והטיפול בכפייה באנשים הסובלים ממחלות נפש: הקורא עלול להתרשם על סמך קריאת המאמר כי המודל הקיים בארץ הוא מודל משפטי המגביל בצורה חמורה את הפסיכיאטריה העוסקת בתחום, ולא היא. החוק שנחקק בארץ ב-1991 ואשר בא לתקן את החוק הישן לטיפול בחולי נפש שנחקק ב-1955, אמנם תיקן מספר נושאים הנוגעים לזכויות המאושפזים ולחירותם, אך יחד עם זה השאיר סמכות רבה בידי מקצוע הפסיכיאטריה ואף הרחיב בתחומים מסוימים את סמכויותיהם, לרבות האפשרות להורות על טיפול מרפאתי כפוי.
המחבר טועה אפוא בטענתו כי השיח המשפטי או המודל המשפטי שולט בנושא האשפוז הכפוי בישראל. החוק בנושא זה צריך לאזן בין זכויות הפרט וחירות האדם ובין מתן טיפול ואשפוז בכפיה. בהינתן המצב בו הידע, הגדרת הסכנה ואפשרות הניבוי של ההתערבות המקצועית מוגבלות, ראוי להבטיח ביקורת משפטית וערובות פרוצדורליות לאשפוז הכפוי ולכפיית טיפול.
ולבסוף, גילוי אישי. הקורא עלול לחשוב כי אני משפטן המייצג את הגישה המשפטית כנגד הפרדיגמה הרפואית-מקצועית. אינני משפטן ואני בא מתחום החרד למתן טיפול ראוי לאנשים הזקוקים לכך. אולם טיפול ראוי כולל גם שמירה על זכויות ורגישות לחירותו של האדם. אין לי ספק כי גם כותב המאמר מכיר לא מעט דוגמאות לשיטות מאוזנות של טיפול ואשפוז של אנשים הסובלים ממחלות נפש הממזגות מתן טיפול רפואי מקצועי ראוי תוך דאגה לזכויותיו ולחירותו של האדם.
טוני שחר
ברשימתו "כשחייבים לטפל בכפייה" (מוסף הארץ, 20.7) מנסה עזגד גולד להחזיר את כבודה האבוד של הפסיכיאטריה ושל העוסקים בה. אלא שבעשותו כן, הוא רק מעמיק את הביקורת וההסתייגות מהפרקטיקה הפסיכיאטרית. לאורך כל הרשימה מדבר גולד על "תחלואה פסיכיאטרית". כאילו באמת יש דבר כזה ואין להטיל ספק בכך. אלא שתומאס סאס, פסיכיאטר ממובילי האנטי-פסיכיאטריה, כבר הדגים בעשרות מכתביו, שמצוקה נפשית, אפילו קיצונית, אינה מחלה. אין לנו ידע תקף לגבי הפתופיזיולוגיה של הפרעות נפשיות, לא קיימות בדיקות מעבדה או הדמיות. סאס קובע, בצדק, שמחלה היא שיבוש בפעילות התקינה של מערכת בגוף האדם. זה לא חל על קשיים נפשיים, אפילו הקיצוניים שבהם.
הגישה הפטרונית והמתנשאת, שהיא מנת חלקם של לא מעט פסיכיאטרים, באה לידי ביטוי גם ברשימה. המטופלים הפסיכיאטריים מתוארים כחסרי תובנה לגבי מצבם, ולכן אי אפשר לסמוך על שיתוף הפעולה שלהם. מכאן גם ההצדקה לטיפול כפוי. אין בגישתו של עזגד גולד הרבה נאורות וקדמה. התנגדותם של המטופלים לטיפול ולאשפוז היא לדידו ביטוי נוסף למחלתם. אליה וקוץ בה. לא רק שאתה חולה, אלא שבמחלתך איבדת את הזכות להבעת עמדה לגבי הטיפול המוצע לך.
קיימים מודלים טיפוליים שבהם הגישה היא שונה. בבתים המאזנים דוגמת סוטריה (בישראל ובעולם הרחב) וגם במודל "הדיאלוג הפתוח", שמקורו בפינלנד, למטופל זכות שווה להבעת עמדתו והעדפותיו. גם אם הוא פסיכוטי. בתי סוטריה למיניהם ומיישמי גישת "הדיאלוג הפתוח", זוקפים לזכותם הצלחות טיפוליות מרשימות. זאת עם מינימום של שימוש בתרופות, ללא אישפוז ותוך שיתוף פעולה מלא עם המטופלים ומשפחותיהם. מסתבר שהדבר אפשרי, אבל בתנאי אחד – נטישת המודל הרפואי לטובת גישה פסיכו-סוציאלית שבמרכזה אמפתיה וכבוד. זה מה שחסר במרבית המסגרות הפסיכיאטריות והרפואיות בכלל.
ובאשר לאלימות, לרוב היא אינה תוצר של תחלואה נפשית, אלא תוצאה של אינטראקציה חסרת אמפתיה וכבוד. צודק גולד באומרו ש"אין מטפל שלמד רפואה או סיעוד כדי להגביל מטופלים". הבעיה אינה נעוצה באישיותם של העוסקים בבריאות הנפש, אלא בחינוך ובהכשרה שקיבלו.
עזגד גולד, בניסיונו ללמד סניגוריה על הקשירות וההגבלות טוען, שעדיפה הגבלה פיזית על "קשירה פרמקולוגית". ב-15 שנותי כמטפל בבית חולים פסיכיאטרי, לא ראיתי ולו מקרה אחד שבו הגבלה פיזית לא לוותה בהצפה פרמקולוגית.
השינוי שאני מדבר עליו, לא יושג באמצעים משפטיים. עזגד גולד צודק בהסתייגותו מהמשפטיזציה. אלא שכאשר מופרות זכויותיו של החולה (והאדם) ועל מנת להגן עליו, אין מנוס מפניה לעוסקים במשפטים.
לצערי רשימתו של גולד לא מקרבת אותנו למפנה הכל כך מיוחל. להבדיל, עבודתו של פרופ' פנחס ליכטנברג, פסיכיאטר מייסד ומנהל של סוטריה ישראל, עושה זאת, ובאופן מרשים.
רוברט וויטקר, בספרו Mad in America, מביא את סיפורו של מה שקרוי "הטיפול המוסרי" על ידי אנשי כת הקווייקרס. הכת הדתית של הקווייקרס פתחה, בתחילת המאה ה-19, מתקנים לטיפול ב"חולי נפש". דגש הושם על בנית בתים נעימים, מרווחים ויפים למראה. יופי ונוחות נחשבו לסגולות טיפוליות. עקרונות הטיפול היו: חמלה, כבוד ונועם. המטפלים נתבקשו להכיר היטב את המטופלים ולשמש עבורם מודל לחיקוי. הטיפול כלל שורה של פעילויות כמו גינון, קריאה, משחקים ופעילות לימודית. מטופלים שהתנהגותם הייתה בעייתית, הורחקו לפינה, אך לא מעבר לזה. למטופלים הייתה זכות לצאת מהמתקן הטיפולי, לבקר בעיר, להתערות ולחזור בזמנם החופשי. הם הורשו לאכול בסכינים ומזלות, ולפי הדיווח זה לא יצר בעיה משמעותית.
המעניין הוא, שהקווייקרים הקפידו לנהל רישום קפדני ואמין באשר לכניסות ולשחרור של מטופלים כולל תאור מדוקדק של המצב הנפשי בשעת הכניסה והיציאה. שיעור ההחלמה באותה עת היה סביב ה% 70 . כל זה לפני עידן הפסיכיאטריה המודרנית, האבחנות נוסח ה-DSM והתרופות.
דניאל רז
הסיוע המשפטי במשרד המשפטים מייצג כיום בכ–5,400 תיקים בשנה בהוראות אשפוז ברחבי הארץ והוא הגוף הגדול והמייצג בנושא זה. המאמר "מדוע חייבים לפעמים לאשפז מטופלים בכפייה" (מוסף "הארץ", 20.7) עוסק בתנאים הקשים של המחלקות הפסיכיאטריות שהופכים את השהות לכל אדם לבלתי נסבלת. האמירה נכונה אולם לצערי עיקר המאמר עוסק בתחושות הצוות הרפואי והסיעודי בהתמודדות במחלקות ולא בפגיעה הקשה באדם שנשללת חירותו בתנאים קשים במיוחד וכבודו כאדם נפגע קשות. למשל, אנשים נקשרים בבתי חולים שלא לצורך בשל מחסור בכוח אדם.
העיסוק המשפטי והתקשורתי המבורך הוביל את משרד הבריאות לעסוק בשיפור המערכת ובחיפוש אחרי חלופות אשפוז ראויות, דבר שלא נעשה עשרות שנים, ולהוצאת דוחות של המשרד ומבקר המדינה על תפקוד בתי החולים הפסיכיאטריים. כל זה הוביל את קברניטי משרד הבריאות, בשיתוף אלה שמתמודדים עם המערכת וחוו אותה, הסיוע המשפטי וארגוני זכויות אדם, למצוא דרכים לשפר את המערכת. לסיום וכמאמרו של עזגד גולד, לו היו מקשיבים לג'ון נאש היו מבינים שאין צורך לאשפזו בכפייה שכן הוא חי היטב עם הדמות הווירטואלית שלו ולא היה מסוכן לעצמו או לאחרים באופן שהצדיק אשפוז כפוי וקשירה.
שרון פרימור
את ההצדקה לאשפוז בכפייה שואב עזגד גולד ("חייבים לטפל בכפייה" מוסף הארץ, 20.7.18) מג'ון נאש, שאושפז בתחילת שנות השישים, על רקע מחשבות רדיפה קשות. אלא שהכותב שכח לציין שבין האמיתות חברתיות שהיו מקובלות באותה תקופה, נכללו גם האמונה שנשים אינן יכולות ללמוד בפרינסטון, שבה לימד, ושמרצים הומוסקסואלים הם מזיקים. תפיסות חברתיות השתנו, וכך גם הרפואה, אך בנוגע לאשפוז בכפייה.
מדי שנה, נשלחים בישראל יותר מ- 6,000 איש למחלקות סגורות בכפייה. מדובר בחוויה קשה, המכבידה שבעתיים על המצוקה או המשבר. תארו את חוסר האונים כשאתה מוצא בכוח מביתך; כשאתה מבין שאין ערך לרצונותיך. שאתה נתון בתנאים קשים של צפיפות וחוסר מעש; וכשמכפיפים אותך למשמעת – למרות שברוב המקרים לא עשית כל רע.
קל לפטור את הקושי המוסרי שבזניחת ערכי החירות והאוטונומיה, בטענה שמדובר באנשים מסוכנים. אלא שאלימות אינה הסיבה הרווחת לכפיית אשפוז. די בכך שפסיכיאטר גורס שקיים חשש לסיכון מצד האדם: לא רק אובדנות או אלימות, אלא גם הזנחה ופגיעה ברכוש – היום, מחר, מתי שהוא, כדי שיאשפזו בכפייה. ג' אושפזה בכוח כי זרקה את בגדיה מהחלון וצעקה; ד' אושפז כי לא הסכים להתרחץ; ק' אושפזה, כי טענה שהוריה רוצים להרע לה ובעטה בעציצים. עמימות וסטיגמות מובילות ליד קלה על הוראות האשפוז, והן אינן "המקלט האחרון", כשם שמציג גולד, אלא המפלט הקל. פתרון פשוט יותר מאשר לשכנע אדם לקבל את הטיפול או מאשר לשנות את האווירה והתנאים בבתי החולים כדי שאנשים לא יחששו להגיע.
במקרים מסויימים מצבים נפשיים אכן מובילים לסבל קשה. כמו הפסיכיאטר, גם אונקולוג מתוסכל כאשר חולה מסרב לטיפול. אלא שלפי חוק זכויות החולה, הוא אינו יכול לכפות את הטיפול על האדם אלא כשקיים סיכון בריאותי קיצוני, האדם אינו רציונאלי ומדובר בפרוצדורת חירום. אשפוז פסיכיאטרי כפוי, לעומת זאת, אינו טיפול מציל חיים ונמשך שבועות וחודשים. ככל שהמטופל ממתנגד, כך נקבע שהוא זקוק להמשך אשפוזו. זו הנחת המבוקש, המתעלמת מההשלכות השליליות של הפעלת כוח, ומכך שבני-אדם, באשר הם, סולדים מכפייה.
הזעקה הציבורית של העת האחרונה כנגד כפייה בפסיכיאטריה אינה בבחינת גחמה, אלא ביטוי לחדירת ערכי שוויון וחירות לתחום זנוח זה. היא לא באה רק מצד משפטנים או התקשורת, אלא בראש ובראשונה על ידי מתמודדים עם מוגבלות נפש. המשפט הבינלאומי קובע כיום שאשפוז כפוי יתכן רק במצבים בהם מותרת כפיית טיפול רפואי "רגיל". מדינות רבות, נאלצו לאחרונה לתקן את חוקיהן בהתאמה.
גם בישראל מתחייבת כיום חשיבת עומק ונכונות מצד פסיכיאטרים לוותר על כוחם ועל "נפלאות הכפייה". ג'ון נאש אינו זכור רק בשל מחלתו, אלא בשל הגדרתו, ששיווי המשקל הוא נקודה שבה השחקנים אינם מרגישים מחוייבים לשנות את האסטרטגיה שלהם. השנתיים האחרונות הוכיחו כי נקודת האיזון השתנתה והממסד הפסיכיאטרי, כשחקן מרכזי, מחוייב כעת לשנות את תפיסותיו ודרכיו ולבחור באסטרטגיה נטולת כוחנות.
כוונתכם רצויה אך מעשיכם אינם ראויים, ואני לא מדבר כרגע על הכפייה והבידוד אלא על הסיפורים שאתם מספרים לכולנו כבר עשרות שנים. סיפורים שרק מסבכים אתכם עוד ועוד. ככה זה כשמסתירים ולא אומרים לציבור אמת בלוויית תרוץ שדוף: "אין למקצוע ברירה אחרת".
נועה הייתה קשורה 24 יום – למה אינכם מודים בפה מלא כי כל מה שהיא עברה היה התערבויות אחת גדולה במסגרת טיפול שנועד לשנות אישיות באופן בלתי הפיך, להפוך אותה בלתי אלימה לעד? ובחדרי הבידוד בשער מנשה אתם עובדים על שינוי האישיות של המבודדים.
אתם מבקשים לעצב אישיות (כזו ששרויה בפיקסציה בשלב ינקותי) ולכן המקצוע אומר לכם שצריך לבודד במשך הרבה שנים ולהתפלל, וגם אז לא בטוח… ד"ר גולד, האם אתם מתביישים במשלח ידכם? ממה אתם בורחים על נפשכם כל הימים? לא מבינים שעם הזמן התדמית שלכם בציבור נעשית גרועה יותר ויותר? שאתם הולכים ומסתבכים ותדמיתכם הולכת ושוקעת מטה מטה? אתם דורשים מאיתנו שנהיה פתוחים וגלויים וכנים… ומה איתכם? איפה הדוגמה האישית שלכם?
אולי הגיע הזמן לפתוח באומץ הקלפים: שאתם לא סוהרים אלא מטפלים לעומק באישיות ומעצבים אותה? אני לא נגדכם, אולי כי אני קצת מבין איך אתם עובדים. אולי היה אפשר אפילו לחוש אליכם אמפתיה, לולא מקלט השו-שו שבו אתם מתחפרים ומתבצרים, ולולא העובדה שאתם פועלים ללא הסכמה מדעת וללא יידוע באשר לסכנות הטיפול.
ונכון, זה כלל לא קל לצאת לחלל העולם הקר והמנוכר מהבונקר החמים והאינטימי שלכם, אבל מה לעשות שהתנאים בו כבר הופכים לבלתי נסבלים גם עבורכם?
תתחילו לשקול ברצינות מה עדיף – לעבוד סגור או פתוח?
דליה וירצברג-רופא
שוב "מוכרים" אותנו כדי לשמר את מבנה הכוח הקורס.
פנינה מספר אחת: "המחלקה (הסגורה) היא מקום שבו הם ימצאו מזור לנפשם עד יעבור זעם."
כן, הא? ביקום מקביל? או שיש לאיש הזיות קשות והפרעה חמורה בבוחן המציאות?
פנינה מספר שתיים: "כמו ד"ר רוזן, גם אני חוויתי את נחת זרועו של אחד ממטופלי בעת שהיה במצב פסיכוטי חריף. הוא היה משוכנע שהבאתי לאשפוזו בכפייה במחלקה, כדי להשתלט על קצבת הנכות שלו. מתוך אמפתיה והבנה למצבו של המטופל לא דיווחתי מיידית על האירוע האלים, שלמזלי לא היה חמור במיוחד. בהמשך היום, לאחר שאותו מטופל תקף אדם נוסף, ננזפתי על שלא דיווחתי על האירוע, שכן אולי היה ניתן להגביל את המטופל, ובכך למנוע את התקיפה השנייה."
אם מטופל הגיע עד מצב שבו הוא הכה אותך כי חשב שאתה מנסה להשתלט על כספו, זה אומר שאתה מה זה גרוע בטכניקת דה-אסקלציה או סתם בגישה אנושית מפרקת אגרסיה. אנא צפה, צא ולמד מהפסיכיאטר הדגול ד"ר נייל מקלארן הראוי לתואר רופא:
(בלינק מובא מאמר של מייסד סוטריה פרופ' פסח ליכטנברג ב"הארץ":
להוציא את הלוקים בנפשם
מהמחלקה הסגורה
במקום לטפל באדם הלוקה בנפשו באווירה שלווה ובריאה, הוא מטופל במחלקה פסיכיאטרית סגורה ומצבו מחמיר.
הגיע הזמן למודל טיפול דיורי 9.12.2013
וכאשר האיש מתחיל לומר אמת היא מתפרצת ומתירה באבחה אחת את קשר השתיקה, כמו אלכסנדר מוקדון את :הקשר הגורדי
"גם למטפלים יש נפש (להא! וואלה? גם בני תמותה? לא חצי אלוהים?) שעשויה להפעיל מנגנוני הגנה של ריחוק וניתוק רגשי מהעשייה הטיפולית על מנת לשרוד בכאוס היומיומי במחלקה. קהות חושים זו עשויה להתהוות כתוצר בלתי־הכרחי של העיסוק בבריאות הנפש, שנערם לאטו, משמרת אחר משמרת, במשך שנים, בגלל המציאות והתשתיות הדלות במחלקות הסגורות."
נו, היה כל כך קשה להודות? ואין מה לומר, כשאתה צודק, אתה צודק!
פנינה מספר ארבע בעניין הלוך הרוחות העכשווי:
"מדובר בהסטת המטוטלת לקוטב ההפוך, שתנותב בחזרה לקוטב השני בעת שינשבו רוחות אחרות בהינתן הטריגר המתאים (למשל, לאחר שחולה נפש יפגע בנערה ברחוב ולא "סתם" באיש צוות רפואי)."
כמה מחוכמים הסוגריים. ממש קשה לך לחכות ליום הזה? הא? ומה בדיוק עושים חבריך, הפחות מוסריים ממך, כדי לדחוף אנשים למצבים האלה, שישרתו את האג'נדה הפופולרית שלכם שמתרחשת, מה לעשות, רק לעתים נדירות כל כך?! לא כה נדירות אם מקשיבים למנטרות של הבוגרים שמציירים כך את כולנו. מתנצלת על הנימה הצינית, אבל אל תטעו בי, זו רק מרירות הלב על השימוש הנלוז בסטיגמה כלפינו. מרירות שהציפה מחדש לאור המשפט המוזהב לעיל של מר זהב המר כלענה. פעם הייתי חמודה ותמימה. התפכחתי.
ולקינוח הדבש: "אשפוזו בכפייה של פרופ' ג'ון נאש בוודאי נחווה על ידו באופן רגעי כנקודת שפל נוראה, אך בדיעבד זאת הייתה תחילתו של תהליך שאיפשר לו לצמוח מחדש."
בהחלט תחילתו של תהליך, אלא שהוא נפתח במקרים רבים-רבים מדי בצורך להשתקם מהאשפוז עצמו. זו לא פראזה. מכירה אישית חברה שאובחנה קלינית בפוסט-טראומה ע"י פסיכיאטר ממרכז בריאות הנפש ברמת חן וגם באופן פרטי אחרי אשפוז של שבוע באברבנאל (אגב, הוצאה הוראת אשפוז כפוי שלא כדין. ראיתי את המסמכים במו עיניי. היא סירבה לעזוב את בית החולים שהתרגלה אליו ולהתאשפז במוסד האזורי – זה שמשייכים אותנו אליו כאילו היינו חפצים).
איך אינך רואה כל זאת, ד"ר עזגד גולד? אולי מה שאמרת כבר משפיע: "מפעילים מנגנוני הגנה של ריחוק וניתוק רגשי מהעשייה הטיפולית על מנת לשרוד בכאוס היומיומי במחלקה. קהות חושים זו עשויה להתהוות כתוצר בלתי־הכרחי של העיסוק בבריאות הנפש, שנערם לאטו, משמרת אחר משמרת, במשך שנים, בגלל המציאות והתשתיות הדלות במחלקות הסגורות."
אז למה למען השם להתעקש על שיטה רקובה כשיש כבר לא מעט אלטרנטיבות טובות יותר?
* טיפול בית * מעונות יום שמונעים עד 50% מהאשפוזים * בתים מאזנים מסוגים שונים * שיטת דיאלוג פתוח
הטקסט נדחה כי "הכיל תווים לא חוקיים"… אז הסרתי את כל הלינקים…
שלום רב לנשיא המדינה מר ריבלין היקר,
ב-16/7 דיברתי 8 דקות בישיבת הוועדה לביקורת המדינה על דו"ח מבקר המדינה על מערך האשפוז בבריאות הנפש.
ב-29/7 נפגשנו עם שופטת העליון בדימוס דליה דורנר, שנתנה את הסכמתה לעמוד בראש ועדת חקירה ממלכתית בנושא.
גב' אפרת מאיר ממשרד מבקר המדינה הודיעה לנו כי לאחר התייעצות משפטית העבירה את תלונותינו לידי המבקר עצמו.
אנא עזרתך…
בכבוד רב,
דליה וירצברג-רופא
ארגון מתמודדים למען מתמודדי הנפש בישראל
אנא ר' ויקיפדיה על שמי, שנדחה מאחר שהכיל תווים לא חוקיים.
נדחה שוב בגלל "טקסט לא תקין"… ניסיתי להוריד מספרים, כי אולי נדחה שדה נומרי…
שלום רב לנשיא המדינה מר ריבלין היקר,
דיברתי שמונה דקות בישיבת הוועדה לביקורת המדינה על דוח מבקר המדינה על מערך האשפוז בבריאות הנפש.
לאחר שבוע נפגשנו עם שופטת העליון בדימוס דליה דורנר, שנתנה את הסכמתה לעמוד בראש ועדת חקירה ממלכתית בנושא.
גב' אפרת מאיר ממשרד מבקר המדינה הודיעה לנו כי לאחר התייעצות משפטית העבירה את תלונותינו לידי המבקר עצמו.
אנא עזרתך.
בכבוד רב,
דליה וירצברג-רופא
ארגון מתמודדים למען מתמודדי הנפש בישראל
אנא ר' ויקיפדיה על שמי, שנדחה מאחר שהכיל תווים לא חוקיים.
ושוב Enter………….
תודה! פרטיך נקלטו בהצלחה.
יש!!! הצלחתי. עכשיו נותר רק להתפלל שירצה ושיוכל לסייע לנו.
כפי שעיניכם רואות, התשובה מביתו של הנשיא היקר והאהוב הגיעה בו ביום. גם ביקשו מס' טלפון והתקשרו. הבטיחו להעלות את הנושא החשוב לדיון, ולחזור אליי עם ההחלטה. מחכה בכיליון עיניים ובציפייה. יש לי תחושה שהנשיא האנושי שלנו לא יאכזב אותנו.
כבוד שופטת העליון בדימוס, גב' דליה דורנר, נעתרה לבקשתם של דליה וירצברג-רופא וצביאל רופא מארגון "מתמודדים למען מתמודדי הנפש בישראל" לעמוד בראשות ועדת חקירה ממלכתית לבחינת מצב בתי החולים בבריאות הנפש.
השופטת בדימוס דורנר עקבה אחר פעילותם המבורכת של השניים לאורך השנים, והביעה את נכונותה לעמוד בראש ועדת חקירה ממלכתית לבחינת מערך האשפוז בבריאות הנפש.
על פי דו"חות מבקר המדינה החמורים בנושא זה במהלך השנים – דיון בדו"ח האחרון נערך בכנסת במסגרת הוועדה לענייני ביקורת המדינה ביום ב' -16/7 – ועל פי מצב זכויות המתמודדים בשטח נראה כי זהו צו השעה, ומוטב מאוחר מאשר לעולם לא.
In Press: Sharon Primor, Dahlia Virtzberg-Rofe’, Breaking the Restraints: The Story of Civil Society’s Struggle to Abolish Human Rights Violations in Israel’s Psychiatric System (As chapter in a book on mental health and international development by Routledge)
@moshebst שלום ברסי (הכינוי מוויקיפדיה),
הזמנת אותי למשרדך לפני ימים, אך לא תיאמת.
בפגישתנו נציב דרישה, מהמוצדקות, להקים ועדת חקירה ממלכתית
על "מערך האשפוז בבריאות הנפש"
בראשות שופטת העליון בדימוס, הגברת דליה דורנר.
אנא גלה אומץ לב אזרחי ומנהיגות. הושע נא.
תודה.
שבת שלום.
ראה לעיל מיצג של האמנית קרנית ידיד @carnit_yadid
בצירוף מקרים – mind blowing – בחרה קרנית מבין מאות העדויות על חוויות הקשירה בדוח המופתי של @BizchutOrg דווקא את זו הפרטית שלי:
אז דליה וירצברג @daliavirtzberg, בת 37, אברבנאל
זוכר, אילן? @ivirtz
עכשיו יותר מובן, אילן? @mkgilon
וברוחה של יונה וולך @YonaWalach לקינוח, הדבש.
המוטו מה-Ars Poetica של הורציוס – instruct and delight
לשירתו הביקורתית סטירית הייתה השפעה משום שהייתה קלה לציטוט.
ברבות הימים הפך המוטו לקלישאה שחוקה.
אבל תמימה.
לא מרתיחה דם כקלישאה החבוטה:
"החצר האחורית של החברה הישראלית".
זהו.
— Dalia Virtzberg-Rofe (@daliavirtzberg) July 28, 2018
ניסיון לתקף את דבריי לשר הבריאות בישיבת הכנסת, שעליהם נאמר כי הם מנותקים מהמציאות
(soft spot!)
So Set My People Free
שלום חיליק,
בהמשך אגיע לנקודה מהותית ביותר בהתכתבותנו, אך נדרש רקע לדברים. ביום שני האחרון, ב-16/7, בישיבת ועדת ביקורת המדינה שהוקדשה לדיון בדו"ח מבקר המדינה על מערך האשפוז בבתי החולים הממשלתיים לבריאות הנפש סיימתי את פנייתי הישירה לשר הבריאות יעקב ליצמן במילים האלה:
"ועכשיו לפתרון שאני מציעה… קראתי בדוח מבקר המדינה את הסיבות שהובילו לסגירה נווה שלווה; הפרמטרים – אחד-אחד. כל מה שקורה היום באברבנאל, לא פחות נורא! (חה"כ אילן גילאון מהנהן באישור).
סגרו את נווה שלווה כי הוא פרטי? ולא סוגרים את אברבנאל כי הוא ממשלתי?
אז אני אומרת בסדר… תתעלו את כל התקציב הענק הזה של בית החולים הזה ותעשו סוטריות, ריבונו של עולם. תעבירו אותנו בבת אחת מחשכת ימי הביניים לחזית העולם. "כי מציון תצא תורה"; "אור לגויים"…
תהיה אינתיפאדה בדרג המקצועי. הם חזקים מאוד. אבל אתה, אדוני שר הבריאות, עם כל הכבוד, אמור לנהל אותם, ולא הם אמור לנהל אותנו".
דבריי אלה לא צוטטו למחרת בכתבה ב"ישראל היום", עיתון שבו פרסמנו מאמר דעה ב-27/6 בעריכת דרור אידר. גם השתתפותי לא צוינה כלל. בכתבה הזאת צוטט הפסיכיאטר שישב לצדי ("אל תשבי פה; זה שמור לחברי כנסת!" אני מודה לך אמרתי לו והתיישבתי. וכשהסדרן ניסה להקים אותי, אמרתי בקול שקט אבל בתקיפות: "אתה יכול להזיז אותי מכאן רק באשפוז כפוי! יש כאן מישהו שיכול לדאוג לזה", והחוויתי בראשי לעברו של שכני הפסיכיאטר הכה מסור לזכות ה(י)שיבה של חברי הכנסת); צוטטו שתי עורכות דין שעוסקות בזכויות אדם; והוזכרו בכתבה העיתונאית קרן נויבך המופלאה ורן רזניק מחבר הכתבה.
רזניק כתב שם בעיתון: "אנשים לא נלחמים על זכויותיהם בגלל חשש להיות מזוהים עם הסטיגמה"…רגע.. מה, אני אוויר? 🙂 העוזר הפרלמנטרי של שלי יחימוביץ', רון גילרן, התייצב לצדי חיש-קל לאחר שדיברתי ישירות למיקרופון ללא רשות דיבור (קרוב לשעה מתחילת הישיבה) ואמרתי:
"היו"ר שלי היקרה, נראה לך הגיוני שכולם פה מדברים עלינו, ולנו אין בכלל פתחון פה?"
רון שאל אותי: "מי את? איפה את עובדת?" מה כבר יכולתי להגיד? לא היה לי סיכוי. בהבזק של רגע החלטתי לבצע קמיקזה רגשי ולהגיד את הגרוע מכל, את הביטוי שאנחנו מתמודדי הנפש לגמרי סולדים ממנו: "אני חולת נפש!" התזתי במעין קריאת קרב, "ואתם לא נותנים לנו לדבר!"
רון אמר: "אני אדאג שתדברי". הוא הניח פתק על שולחנה של היו"ר שלי, ומיד היא פנתה אליי והעניקה לי את רשות הדיבור.
חיליק, ההתכתבות איתך הייתה מרתקת, ואני מודה לך מאוד על הניסיון לייצר בינינו דיאלוג. אלא שבשלב מסוים הבנתי לצערי, ואף כתבתי לך כך בגלוי, שאנחנו כשני קווים מקבילים שלא ייפגשו. אתה חולם להקים בית חולים חדש, הומני וברוח הזמן, ואילו אני צוטטתי ב-TheMarker לרגל בחירתי לאחת מ-20 נשים שמשנות את פני הרפואה הישראלית:
חיליק, חשוב לי מאוד מאוד מאוד להתייחס למשפט אחד שכתבת לי, שהתייחס ישירות למשפט שלי לשר הבריאות: "תהיה אינתיפאדה בדרג המקצועי. הם חזקים מאוד. אבל אתה, אדוני שר הבריאות, עם כל הכבוד, אמור לנהל אותם, ולא הם אמור לנהל אותנו".
על כך כתבת לי:
"הדמיון על כוחם של המנהלים ועמדותיהם החזקות לכאורה והשפעתם במשרד הבריאותמנותקת מהמציאות." מאחר שאתה בעצמך אחד המנהלים שבהם מדובר – מנהל המרכז לבריאות הנפש באר-יעקב-נס-ציונה, ולכן "אין הנחתום מעיד על עיסתו", וגם פסיכיאטר האמון היטב על אבחוני נתק מהמציאות ודמיונות,אני חוששת שדבריך נועדו לגרום לי לפקפק בבוחן המציאות שלי…
דע כי לעולם איני טוענת דבר לפני שאני מבססת אותו, או לפחות עושה ניסיון רציני לבססו.
בהדגשות צבע, אצטט את אחד המקורות להנחה זו, שעליה ביקשת לערער:
"חקר תהליך תכנון הרפורמה בבריאות הנפש בישראל
והניסיונות ליישומה, 1995–1998"
(ביה"ס למדעי המדינה, אוניברסיטת חיפה, 2004)
כך מתאר את המצב אורי אבירם (1991):
"סימן נוסף למעמדם הדומיננטי של בתי החולים לחולי הנפש במערכת הוא מעמדו של מנהל בית חולים לחולי נפש כבעל המשרה הבכירה ביותר בכל המערכת של בריאות הנפש. ידוע על סירובם של רבים ממנהלי בתי חולים לקבל לידיהם את ניהול המשרד הראשי של שירותי בריאות הנפש. זאת ועוד, מנהלי בתי חולים לחולי נפש שקיבלו על עצמם במועד כלשהו את משרת שירותי בריאות הנפש בישראל, בדרך כלל שמרו על תפקידם כמנהלי בתי חולים ויצאו לחופשה ללא תשלום לתקופת כהונתם כמנהלי המשרד הראשי… הדבר משפיע על הסיכויים לחולל שינויים דרסטיים (עמ' 99)
אבירם (1991) כתב כי העובדה שמנהלי בתי חולים פסיכיאטריים, שקיבלו על עצמם במועד כלשהו את משרת ראש שירותי בריאות הנפש שמרו על תפקידם כמנהלי בתי חולים ויצאו לחופשה ללא תשלום לתקופת כהונתם כמנהלים במשרד הבריאות – משפיעה על הסיכוי לחולל שינויים דרסטיים. מחקר זה מאושש באופן חד משמעי טענה זו. (עמ' 210)
"קבוצה אחת המתבלטת בתוך החלוקות השונות בעמדותיה המגובשות ובכוח הרב ובהשפעתה על מוקדי קבלת ההחלטות הייתה מנהלי בתי החולים הפסיכיאטריים. טיאנו, בעצמו מנהל המרכז לבריאות הנפש גהה, אמר כי "המצב כיום במדינת ישראל הוא שכל המשאבים, הכוחות האקדמיים, כוחות ההוראה, מעצבי ההחלטות וקובעי המדיניות – יושבים בבתי החולים, אשר רכשו עוצמות חסרות פרופורציה ביחס למקום שבתי חולים אמורים לתפוס במערכת בריאות הנפש בכל מדינה מתוקנת".
נוצר מעגל קסמים, שבו מנהלי בתי החולים הם בעלי עוצמה רבה המסוגלים למנוע את התפתחותו של הסקטור הקהילתי[…] בהיותם העילית של המערכת ממלאים מנהלי בתי החולים תפקידים בכירים במשרד הבריאות – אם כראשי שירות בריאות הנפש, כחברי ועדות הרפורמה או כיועצים לשר ולמנכ"ל – ובתפקידיהם אלה הם מרגישים מחויבים לקבוצת ההתייחסות שלהם." (עמ' 216 ו-218)
פרופ' אלי שמיר, העומד בראש עמותת עוצמה – פורום ארצי של משפחות נפגעי נפש, ניסח בריאיון לצורך מחקר זה את הבעייתיות שבמצב בצורה פחות מעודנת: "מי קובע מבחינה מקצועית את מסלול הקידום המינהלי בבתי החולים? מנהלי בתי החולים. אז מי שיילך נגדם לא יקודם…מנהלי בתי החולים שולטים על משרד הבריאות. מעמד האחראי מאוד חלש. (הכוונה לראש השירות; דליה) השיטה בנויה להיות מושפעת מלחצים אישיים וסקטוריאליים" (עמ' 99–100)
בתמצית:
מנהלי בתי החולים שולטים למעשה על משרד הבריאות.
מעמדם הדומיננטי של בתי החולים לחולי הנפש במערכת נגזר ממעמדו של מנהל בית חולים לחולי נפש כבעל המשרה הבכירה ביותר בכל המערכת של בריאות הנפש.
בהיותם העילית של המערכת ממלאים מנהלי בתי החולים תפקידים בכירים במשרד הבריאות – אם כראשי שירות בריאות הנפש, כחברי ועדות הרפורמה או כיועצים לשר ולמנכ"ל – ובתפקידיהם אלה הם מרגישים מחויבים לקבוצת ההתייחסות שלהם.
מחקרה זה של דליה גיא מאושש באופן חד משמעי כי הדבר משפיע על הסיכויים לחולל שינויים דרסטיים.
מסקנה
במסגרת מבנה הכוח הנוכחי של שירותי בריאות הנפש אין כמעט סיכוי לחולל שינויים הכרחיים מנקודת ראותם של המתמודדים ושל בני משפחותיהם.
הגענו אל עברי פי פחת – המצוקה גדולה, והסבל רב, והמחירים בנפש בלתי נסבלים.
על כן הקמתה של ועדת חקירה ממלכתית, וזו בראשותה של כבוד שופטת העליון בדימוס, גב' דליה דורנר, היא צו השעה!
הציטוטים, התמצית והמסקנה הם פרי עבודה וקריאה מדוקדקת של הדוקטורט של דליה גיא
הם תמיד מדברים על האלימות שלנו, אבל האמת היא שאנחנו לא אלימים יותר מהאחרים, ובזמן ההתקף אנחנו פי שניים וחצי יותר מהאחרים מועדים ליפול קורבן לאלימות; לא לחולל אותה.
הם לעולם לא מדברים על האלימות מצדם. לאו דווקא הגלויה, זו שרובנו ראינו אותה במו עינינו, ולא נשכח לעולם. המושג מיקרו-אלימות או אלימות סימבולית שהגה הסוציולוג פייר בורדייה מתאר את ההשפלה והדיכוי שאינם מצטלמים. אלה מתבטאים בהיעדר יחס, באדישות, בהתעלמות, בתוקפנות כבושה או גלויה, בקור רגשי, בנישול מזכויות בסיסיות, בניכור וביחס מזלזל ומבזה.
כאשר חולה מתלוננת על הטרדה מינית מצד חולה אחר, והאחות הספונה לה בתחנת האחות אף אינה מרימה את עיניה מהניירת שמולה זו מיקרו-אלימות; כשאח מזרז קבוצת חולים לעבר חדר האוכל כאילו דפק בעדר בהמות – זו מיקרו-אלימות; כשאת משתרעתבלית ברירהעל הרצפה המלוכלכת, הלומת תרופות, כי החדרים נעולים, והאחות ניצבת במלוא קומתה מעלייך וצורחת: "תפסיקי לעשות הצגות" – זו מיקרו-אלימות.
התנהגות כזאת, וחמורה מזו בהרבה, מקלפת מאנשים את צלם האנוש שלהם, כאילו היו פסולת-אדם, ומותירה צלקות שרישומן העמוק נצרב גם לאחר חלוף הסבל הנפשי.
בישיבת ועדת ביקורת המדינה בראשות חה"כ שלי יחימוביץ'
נאבקתי על זכות הדיבור כמו ישראלית מן המניין. אפשר לומר שהתאבדתי על זה, כאילו כל חיי התכוננתי לרגע הזה:
הורו לי לא לשבת והתיישבתי. ניסו להקים אותי בתוקף אמרתי רק באשפוז כפוי, התערבתי בדיון בקריאת ביניים: "יו"ר שלי היקרה, האם נראה לך הגיוני שכולכם תדברו עלינו, ולנו לא יהיה פתחון פה?" עוזר פרלמנטרי הופיע לצדי ושאל: "מי את?" עניתי: אני 'חולת נפש', וחמור בעיניי שאתם מדברים עלינו כאן מעל הראש שלנו." "אני כבר מסדר לך לדבר", הבטיח רון. הוא הניח פתק לפני היו"ר שקראה בשמי ואמרה: "הא. זו את"; כן, מה לעשות…
ואלה עיקרי הדברים שאמרתי (לנוסח המלא ראו סרטון לעיל).
הבעיות בשטח לוחצות מאוד:
תקצוב חסר של המערכת;
צפיפות במחלקות האשפוז;
מחסור בכוח אדם בהכשרה מתאימה;
היעדר מערכת נפרדת למעורבים בהליך פלילי;
היעדר מענים קהילתיים למצבי משבר;
היעדר מענים קהילתיים לאנשים המצויים באשפוז ממושך;
חוויית אשפוז בלתי מותאמת לצורכי המטופל;
אינטגרציה חלקית בלבד בין בריאות הגוף לבריאות הנפש באשפוז;
היעדר מנגנון פיקוח חיצוני.
עכשיו אספר לכם משהו משמח ובסוף אציע לכם – אני הקטנה – פתרון שיהיה הצעד הראשון לקראת שינוי של ממש.
כפעילה חברתית ביקרתי בבית מאזן מדגם סוטריה שייסד פרופ' פסח ליכטנברג.
עם כל האושר על קיומו של מקום כזה שהיה משאת נפש ממש, לא יכולתי להימנע מתחושות קשות – כאב וקנאה. נזכרתי בשני האשפוזים האחרונים שלי באברבנאל. האחרון ביולי-אוגוסט השמש יקדה על גג האסבסט, היינו חמש בנות מיוזעות בחדר קטן שכולו מיטות, ללא מיזוג ואף ללא מאווררים, ללא תאים נעולים לאכסון ציוד אישי. הכל נראה בלוי ומכוער, לא נקי ומוזנח. עזובה. אינסטלציה שבורה, ברזים מוזרים במקלחת והצפות קבועות.
המקלחות באברבנאל לא היו בחדר רחצה נפרד באותם ימים, אלא בחלל הכללי. כשהנשים התקלחו לא תמיד הקפידו על דלת סגורה בין האגפים ועל הצבת הפרגודים כך שיסתירו באמת, וגברים היו מתהלכים לעתים מסביבנו מביטים בעירומנו. האוכל היה דוחה, והאיצו בנו לרדת לאכול בקומת הקרקע כאילו היינו עדר עזים. אנשי הצוות היו קרים וקשוחים. לא זוכרת שחייכו.
שלוש שנים אחר כך חייכה אליי אחת מהן בכנס מקצועי ושאלה אם אני זוכרת אותה. חבל שלא אמרתי לה שאי אפשר לשכוח מישהי שהתלוננת בפניה בבכי על תקיפה מינית, והיא אף לא הרימה את מבטה מהמחברת. על מגע יד רך ודאי אין מה לדבר, אבל ראיתי שמחטיפים מכות לאחרים. הכי נחרט לי מוכה אחד, שלא השתולל או היה אלים, אלא סירב "לשתף פעולה" ולא זז ממקומו למרות דרישות. הוא חטף את המכות בפסיביות גמורה, והמכה נראה כאילו הגיע לפורקן. מחזה בלתי נשכח.
כל הזיכרונות האלה פקדו אותי דווקא בחלקת אלוהים הקטנה הזאת שנקראת סוטריה. צביאל אמר: "היינו כחולמים". הווילה יפהפייה, צבעונית ולמרות המרחב גם חמימה ביותר. ראיתי לא מעט נשים אבל לא הייתי בטוחה מי זאת מי – דיירות, מדריכות, מלוות. אין מדים; אין פיג'מות. שאלתי מלווה אחת, סטודנטית, מה תפקידה. היא ענתה: להחזיק, לחבק, לתת מגע מרגיע למי שצריכה את זה או פשוט להיות איתה ולהקשיב לה. כמה יופי. כמה אנושיות פשוטה. זה נראה קל וטבעי כל כך. הוכחה ניצחת שאפשר גם אחרת.
כמה עצוב שהשירות הזה ניתן רק למי שממון בכיסו. אנו פונים לכל קופות החולים: כללית, מכבי, לאומית ומאוחדת – אל תשלחו אנשים למחלקות האשפוז הקשות; ממנו את השהות בבתים המאזנים כדוגמת סוטריה. השירות הזה מוסרי ואנושי יותר; הוא זול בהרבה מאשפוז רגיל; התנאים בו לעומת האשפוז (אפילו לעומת בי"ח שלוותה) הם שמיים וארץ.
אם היה מוענק לי לרגע כוח-על, הייתי בוחרת לשכפל את פרופ' פסח ליכטנברג. המוני המונים של פסיכיאטרים בצלמו ובדמותו שפותחים עוד ועוד סוטריות שמשגשגות כמו פטריות אחרי הגשם. משנת 2004 הוא פעל בדבקות, בנחישות וללא לאות להגשמת חזון הסוטריה בישראל. אני פשוט מסרבת לקבל את העובדה שבקרב אנשי המקצוע פה יש רק אחד כזה.
הפתרון שהצעתי: לתעל את התקציב של אברבנאל לתקצוב בתים מאזנים.
הרי, אמרתי להם, מוסד נווה שלווה נסגר בגלל שורת מחדלים המפורטים בדו"ח המבקר. לפי כל הפרמטרים האלה, המצב באברבנאל אינו טוב יותר.
מדוע סוגרים בית חולים פרטי, אבל משאירים בית חולים ממשלתי שהתנאים בו קשים באותה המידה?
זה הפתק שהניח צביאל על שולחנה של יו"ר הוועדה חה"כ שלי יחימוביץ'
יזמנו קמפיין לסגירת אברבנאל; הבאתי מרואיינת ששכחה לספר כי לאחר האשפוז באברבנאל אובחנה בפוסט-טראומה על ידי המרכז לבריאות הנפש ברמת חן וגם על ידי פסיכיאטר פרטי. הצטרפו שני כתבי בריאות – רן רזניק ודקלה אהרן. מנכ"ל משרד הבריאות לשעבר פרופ' רוני גמזו. באמצע ביקש להצטרף באופן לא מתוכנן המנכ"ל הנוכחי, משה בר סימן טוב. בדרך כלל אני עדינת נפש. הפעם קצת הסרתי את הכפפות.
מנכ"ל המשרד השלישי שנוכחותו במשדר היום דווקא חסרה לי, ד"ר איתן חי-עם, התבטא ב-2010 בחריפות. הוא אמר כך:
אמרתי לעצמי, חבל שלא הייתה רעידת אדמה באברבנאל. היינו מתגייסים, בונים את הכול. בונים בית חולים חדש. וכך המצב בכל בתי החולים. ומה מפחיד אותי? אני מפחד שאנחנו עכשיו בתקופה של ונטילציה חברתית. כל אחד יספר את הכאב שלו. בעוד שבועיים נשכח את זה. אז אני אומר אני מבטיח שאני לא שוכח את זה. נשבע שאני לא שוכח את זה. רמז סגן השר (הכוונה לליצמן. דליה), יכול להיות שהוא יכעס עלי, על פי חוק אני אחראי על תפעול בתי החולים האלה. אם צריך לסגור אותם, בואו נזעזע את המדינה, נסגור את כל בתי החולים. מה תעשה המדינה? תגידו, מה? השתגע המנכ"ל?"
עוד אמר המנכ"ל ד"ר איתן חי-עם ב-2010 שבסוף התפטר על רקע חפירת קברים ולא עקב גורלם של בני אדם חיים:
אני עולה למחלקת מבוגרים שיש שם תאי רחצה. גודל התא, יהודה תקן אותי, זה מטר וחצי על מטר. אי אפשר להוריד את הבגדים. אתה צריך להתפשט במסדרון. זאת אומרת אנחנו לוקחים את האנשים ואומרים להם: תתפשטו במסדרון בשביל להיכנס למקלחת.
אני לא רוצה להגיד את האסוציאציה שזה מביא, אסור להגיד את זה, אני בחיים לא השתמשתי בזה, אבל זו האסוציאציה שעברה בראש של תקופות שחורות בחיים של העם הזה. ואני יודע שאסור להגיד את זה.
הנחישות שבה דיברו הגורמים הרשמיים על המשך קיומו של המקום שמוציא לפסיכיאטריה ולישראל שם רע, האטימות לסבלם ולגורלם של האומללים שנקלעים אליו – כל זה היה מקומם ובלתי נתפס. יש פה, לדעתי, ניצול מביש של האדישות הציבורית למתמודדי הנפש שמתפרנסת מסטיגמה קשה ומדעות קדומות.
אנשים אלה מוחזקים בתנאי חיים שאינם ראויים לחיים, מאחר שחייהם בכלל נתפסים בעיני הציבור כחיים שאינם ראויים לחיותם.
"רבים מהאנשים שעמם שוחחנו קושרים בין הפיסי לנפשי: "אנשים מתנהגים בצורה מגעילה במקום שבו הסביבה הפיזית מגעילה", אומר לנו איש צוות. "חלק מבית החולים הזה נראה כמו פח. מחלקת האשפוז הכרונית מדיפה ריח שתן, עצבות וכרוניות. בבית החולים מסתובבים עכברים, חולים בפיג'מות מוזנחות, ג'וקים, סירחון, לכלוך, דברים שבורים. עצוב".
"חלק מהחולים ישנים על מזרנים על הרצפה, חלקם ישנים על מיטות במסדרונות וחלקם מצטופפים באופן קשה ביותר בתוך החדרים, שצרים מלהכיל את מיטות החולים. נוסף על כך, יש מחסור במזון ובמקומות ישיבה בחדרי האוכל, לכלוך וזוהמה במחלקות, ובעקבות כל אלה מקרי אלימות קשים מאוד בין החולים לבין עצמם ומול הצוות הסיעודי והרפואי, וגם פגיעה קשה מאוד ולעיתים בלתי הפיכה באיכות הטיפול הרפואי, בסיכויי ההחלמה של החולים ובפרטיותם."
מבקר המדינה מדבר על סגירת אברבנאל, אבל מנכ"ל המשרד לשעבר פרופ' רוני גמזו טוען שההחלטה בוטלה ב-2013. "למה לא גיליתם את זה למבקר המדינה?", שאלתי בציניות. האיש לא ידע לענות. איזו התנהלות מחפירה.
להלן קטע קצר מעבודת תזה (ציון 95) שנכתבה בהנחיית פרופ' משה צוקרמן במכון כהן להיסטוריה ופילוסופיה של המדעים והרעיונות, אוניברסיטת ת"א (2015)
ביטול האדם הלוקה בנפשו הגיע לשיא בתפיסה שאותה קידם הפסיכיאטר הגרמני אלפרד הוכה (Hoche, 1865–1943) שנמנה עם תומכי השבחת הגזע (אאוגניקה), שהשפיעה מאוחר יותר על יצירת תורת הגזע הנאצית, והמתת החסד (אותנסיה). ב-1920 ביטא בספרו 'הרשות לחסל חיים שאינם ראויים לחיים' תפיסה שלפיה חייהם של הלוקים בנפשם (כמו גם של חולים חשוכי מרפא, מפגרים או מקרים של פיגור גבולי והסובלים מנכויות ועיוותים גופניים, מבוגרים וילדים כאחד) הם "חיים שאינם ראויים לחיותם".[1] אנשים אלה לטענתו הם "קליפות ריקות של בני אדם", "זְבוֹרִית אנושית".[2] הלוקים בנפשם חדלו להיות סובייקטים אנושיים בעיני החברה והפכו לאובייקטים. תהליך החפצון כבר התבסס היטב באמצעות הגדרות, סגרגציה וריכוז. יחסי הקרבה הבינאישיים בין צוות לחוסים של מודל הטיפול המוסרי הפכו ליחס מנוכר ומתוח. אמנם הפסיכיאטרים לא התייחסו אל החולים באיבה, אך הביטו בהם לרוב כאילו נפרם הקשר האנושי המחבר ביניהם. הפסיכיאטריה בכל רחבי אירופה, שפעלה ברוח ההבנה המודרנית של רציונאליות וחקירה מדעית, גילתה חולשה מוסרית בכך שקידמה את הדפרסונליזציה כלפי הלוקים בנפשם ואת מחיקת אנושיותם.[3]
כל הרעיונות האלה אומצו על ידי הנאציונל-סוציאליזם בשנות ה-30 של המאה ה-20. ההבדל בינו לבין הרעיונות שרווחו כבר עשרות שנים קודם לכן היה בכך שסיפק פתרון סופי מעשי: הפסיכיאטריה הנאצית קבעה שחולי נפש, כמו יהודים, ראויים להשמדה, וביצעה את תוכנית האותנסיה T4[4] – (בגרמנית: Aktion T4). בין ינואר 1940 לספטמבר 1942 נבחרו 70,723 חולים פסיכיאטריים מרשימות שהכינו תשעה פרופסורים מובילים של פסיכיאטריה ו-39 רופאים בולטים, ורובם הומתו בחנק באמצעות פחמן חד-חמצני בתא גזים. לעתים היו מעניקים לילדים זריקת רעל; חלק מן הקרבנות הורעבו למוות.[5]
בראשית 1943 ראש תוכנית T4, פיליפ בולר, שאל את כוח האדם והמתקנים של הינריך הימלר כדי להיפטר מאסירים 'מיותרים' במחנות, בעיקר החולים החמורים או האנושים ביותר. באותו אביב החלו הפסיכיאטרים של T4 לסייר במחנות. השאלונים היו קצרים יותר מאלה שבהם השתמשו ב-T4, הקריטריונים גמישים יותר ולעתים התבססו על פשע מדומה או חריגה פוליטית. עד מהרה עבר המוקד מחולי הנפש לאסירים פוליטיים. תוכנית 14F13 הייתה בבחינת גשר אידיאולוגי וממסדי מתוכנית האותנסיה לאושוויץ. היא גם הגדילה את היוזמה האישית של הרופאים, בתהליך מואץ יותר לקראת 'רצח רפואי', שהיה מנותק לחלוטין מכל קשר ושיקול רפואי[6]. כמו כן, 40 אלף חולי נפש הורעבו למוות בצרפת בתקופת הכיבוש הנאצי.[7]
[2] (Barham, 1997), עמ' 79 (באנגלית: human ballast -'ballast' בעברית 'זְבוֹרִית' שפירושה מטען סְרק כבד כגון חול או מים שמניחים בתחתית כלי שיט כדי להגדיל את יציבותו.)
[4] על-שם מען לשכת הקנצלר בברלין, ברחוב טירגארטן 4. במסגרת תוכנית זו הושמדו לצורך טיהור הגזע הארי גם אלה שנחשבו "לא כשירים"; כך הושמדו בסה"כ כ-90 אלף גרמנים שסבלו מפגמים גופניים כמומים מולדים או ממחלות כרוניות שונות.
הדילמה שאנחנו ניצבים בפניה היום היא שהפרקטיקה הפסיכיאטרית הסטנדרטית כוללת פגיעה פיזית בריאותית.
עיקרון ראשי ברפואה הוא "Primum non nocere"** (תיקון בהערה בסוף), כלומר:
ראשית אל תגרם נזק.
עיקרון שממנו חייבים לצאת לדרך חדשה.
האם 'בריאות הנפש' צריכה להוביל בסופו של דבר למחלקה פנימית בבית החולים? או לחדר המתים? לדאבון לבנו ולכאבנו, זה קורה יותר ויותר.
הממסד הפסיכיאטרי הודף כל טענה נגדו בשלל דרכים, החל בדחייה של שימוש במילים מסוימות ובעיקר בהגדרתו מחדש את ה"סטיגמה": לשיטתו כל מי שחולק על משנתו נגוע בסטיגמה כלפיו.
אם הממסד הפסיכיאטרי בישראל חפץ חיים, ואולי אף מעוניין בשיתוף פעולה מצד מתמודדי הנפש הבלתי תלויים, עליו ללכת לקראתנו חמישה היבטים:
* להפסיק להדוף ולהתגונן, ולנסות להקשיב באמת.
* לחדש פעילות ועדה לצורך הנחיות מסודרות להפחתה במינון תרופתי
* לתמוך בבתים המאזנים (לא מס שפתיים) וללחוץ על קופ"ח לממן אותם
* לתמוך בסגירה בי"ח אברבנאל שעל מפתנו ניצב "דגל שחור"
* לא להכשיל הצעת חוק/בג"צ בשני נושאים:
א. הזכות לבחור מסגרת אשפוז כנהוג בשאר שירותי הבריאות בישראל
ב. כינון אומבודסמן בנציבות השוויון במשרד המשפטים לבקרת האשפוז
בהינתן כל אלה נוכל לעלות על דרך חדשה ומיטבה שכל הצדדים ייצאו ממנה נשכרים.
ופנייה מיוחדת לפורום מנהלי בתי החולים:
תהליך האל-מיסוד שקרה באיטליה לפני 40 שנה בדיוק נכפה על המערכת מתנועה שפעלה מתוכה באופן חסר תקדים בעולם המערבי. המוסדות באיטליה נסגרו על ידי האנשים שעבדו בהם. בעשותם כן אנשים אלה ביטלו את מקום עבודתם.
איש אינו משמש בתפקידים שהפסיכיאטר פרנקו בזאלייה וחבריו מילאו בשנות ה-60 וה-70. איש אינו מנהל עוד בית חולים פסיכיאטרי באיטליה. התנועה שלו פעלה נגד האינטרס העצמי שלה באופן שהיה היפוכו של יחסי פטרון-לקוח, פטרנליזם ונפוטיזם. זו הייתה שלילה עצמית לטובת מטרות חברתיות מוסריות.
דווקא לאחר שבוטלו בתי החולים הפסיכיאטריים הפסיקה הפסיכיאטריה באיטליה להיות תחום פריפריאלי ברפואה, ושולבה בשירותי הבריאות הכלליים. ביטולם של בתי החולים הפסיכיאטריים אילץ את הפסיכיאטריה להשתלב בקונטקסט החברתי של הקהילה: אורגנו מרפאות חוץ במחוזות השונים, ומחלקות פסיכיאטריות הוקמו בבתי חולים כלליים. מטופלים הובאו על-ידי כך למגע קרוב יותר לחיים הרגילים ולמשפחותיהם, ונדחה הרעיון של מחלה נפשית כמשהו שונה או מסוכן.
המודל החדש הצריך את ארגונם האזורי של שירותי בריאות הנפש סביב בתי חולים כלליים, וכלל מרפאות קהילתיות, שירותי רווחה, ושירותי בריאות כלליים, תוך יצירת רצף טיפולי. "אגף בריאות הנפש", שהיא גוף ציבורי שפועל לצד משרד הבריאות, אחראי למניעה, לטיפול ולשיקום האוכלוסייה המבוגרת, כולל שירותי חירום בבית ובבית חולים. "המרכז הפסיכוסוציאלי" מספק טיפול אמבולטורי וביתי, שיקום תעסוקתי, והתערבויות חירום, בשיתוף פעולה עם שירותי חברה ורווחה. בנוסף למחלקה פסיכיאטרית אקוטית בבית החולים הכללי, ישנם מרכזי יום, קהילות שיקומיות, ועוד. האידיאולוגיה של מודל זה שמה את מניעת הצורך באשפוז פסיכיאטרי בראש סדר העדיפויות. המניעה אינה נעשית רק באמצעי פרמקולוגי, פסיכותרפויטי, או שיקומי, אלא בשילוב כולם.
כל זה החל להתרחש באיטליה החודש לפני 40 שנה.
החזון הזה – זאב ק., גדי ל., חיליק ל., אלכסנדר ג., יעקב פ., אילנה ק., גיל ז., צבי פ., טל ב., עומר ב., יובל (אוי, יובל) מ., שלמה מ. ועוד – צריך להיות נר לרגליכם, אף אם הוא מתנגש עם אינטרסים מקצועיים עקב הבדלי שכר עצומים בין ניהול מסגרת מוסדית גדולה לבין ניהול מסגרות קהילתיות.
האם זה מה שתוקע פה את כל העסק? הרי גם בקופות החולים נושאים פסיכיאטרים בכירים את עיניהם, ככל הנראה, לניהול בתי חולים פסיכיאטריים, ומכשילים ניסיונות להצעיד את המערך כולו קדימה.😥
אוטונומיה, רצון חופשי ופעולה עצמאית; יעילות; צדק בחלוקה חברתית של משאבים מוגבלים ועקרון הרצון הטוב, המשית חובה לא להזיק, ולמעשה החליף את העיקרון הקודם.
השינוי נעשה בעקבות ההכרה בכך שהדרך היחידה להימנע מנזק כלשהו היא אי-התערבות, מאחר שכל הליך רפואי כולל סיכונים כלשהם.
ארבעת העקרונות די מקובלים אך אינם אוניברסליים. יש חלופת אתיקה ממקור פמיניסטי, פופולרית בסיעוד, שהיא מטרנליסטית ולכן לא לגמרי אוטונומית, ואין נוסחה מאזנת של העקרונות שהיא מקובלת על הכל. עם זאת, נראה שהאוטונומיה מובילה מלבד במקרים הנוגעים לבטיחות הציבור, כבמחלות זיהומיות ובאלימות.
לפסיכיאטריה אפוא חשוב, לדעתי, לטפח את מיתוס החולה האלים והמסוכן, מה שנותן להם יד חופשית – תרתי משמע – ופוטר אותם משמירה על האתיקה.
הכותרת מאורת הצפעונים על פי שם הרומן האוטוביוגרפי למחצה מ-1948 מאת מרי ג'יין וורד (באנגלית The Snake Pit). הספר הפך לסרט הוליוודי באותה שנה. זה סיפורה של אישה שמצאה את עצמה בבית חולים פסיכיאטרי, ואינה זוכרת איך הגיעה לשם. הסרט הוביל לשינויים במוסדות הפסיכיאטריים בארצות הברית.
ב-1949 כתב הרב שטיין מ"דיילי וראייטי": "ויסקונסין היא המדינה השביעית שהנהיגה רפורמות במוסדות הפסיכיאטריים בתחומה בעקבות הסרט 'מאורת הצפעונים'".
קטע מהדו"ח האחרון של מבקר המדינה:
קטע ממאמר דעה "אשפוז שפוי" ב-nrg 2011 מאת ליאור דיין:
"בשנת 2003 החליטה הממשלה לסגור את אברבנאל. האמת, נראה שהמקום באמת נסגר – רק שכחו להוציא ממנו את החולים. מדי בוקר בארבעת החודשים האחרונים, כשקמתי והשקפתי על הנוף – שכלל בעיקר את מחלקת הנוער, חלק מבניין מספר 7 ועשרות חתולים שטיילו על הגגות – הייתי בטוח שהתעוררתי בהירושימה בשעות שלאחר הטלת פצצת האטום.
המקום, אין דרך אחרת לתאר זאת, נראה כמו חורבה רדיואקטיבית. עכשיו, כשאני כבר לא שם, אני יכול לומר בגלוי: בושה למדינת ישראל ולמשרד הבריאות שמקום כמו אברבנאל קיים. אינני יודע מי האידיוטים שיושבים במשרד הבריאות ומחלקים תקציבים אבל אני מנחש שהם רובוטים מכניים שמביטים על העולם מבעד לחלון המאזדה 6 הכסופה שלהם וצועקים בספיקר של האייפון כאילו מישהו חייב להם משהו. […] הצפיפות, הדוחק, העובש, הקירות המתקלפים והסירחון הכללי שעולה מכל מרצפת וקיר בבית החולים מעלים את ההשערה שמשרד הבריאות החליט שעדיף לו להקצות משאבים לטובת בתי חולים יותר פוטוגניים. אחרת אני לא מבין מדוע בית החולים הזה נראה כמו מחנה עבודה צפון קוריאני למתנגדי המשטר.
אינני יודע כמה מהאחריות על ההזנחה הכללית – אם בכלל – מוטלת על כתפיו של ד"ר יהודה ברוך, מנהל בית החולים, אבל אני מנחש שלו היה ד"ר ברוך נאלץ לישון במשך שבוע באחת המחלקות והיה חווה על בשרו את אימת התשתית הרעועה, המצב היה נראה אחרת. הייתי שמח לראות את ד"ר ברוך, את מנכ"ל משרד הבריאות רוני גמזו ואולי אפילו גם את שר הבריאות בנימין נתניהו וסגנו יעקב ליצמן, נאלצים להתגורר במשך כמה ימים באחת המחלקות. אני מבטיח לכם שלאחר החוויה הזו כולם היו מאבדים סופית את שפיותם. במשחק האסוציאציות שאני מנהל עם עצמי, הערך "אברבנאל" מתקשר לי מיד למילים כמו "מחדל", " הזנחה", " רשלנות" ו"התפטרות". כל יום שהמקום הזה ממשיך להתקיים הוא יום שחור למדינת הרווחה שאנחנו חושבים שאנחנו."
ד"ר איתן חי עם ב-2010 בהיותו מנכ"ל משרד הבריאות:
"אמרתי לעצמי, חבל שלא הייתה רעידת אדמה באברבנאל. היינו מתגייסים, בונים את הכול. בונים בית חולים חדש. וכך המצב בכל בתי החולים. ומה מפחיד אותי? אני מפחד שאנחנו עכשיו בתקופה של ונטילציה חברתית. כל אחד יספר את הכאב שלו. בעוד שבועיים נשכח את זה. אז אני אומר אני מבטיח שאני לא שוכח את זה. נשבע שאני לא שוכח את זה. רמז סגן השר (הכוונה לליצמן. דליה), יכול להיות שהוא יכעס עלי, על פי חוק אני אחראי על תפעול בתי החולים האלה. אם צריך לסגור אותם, בואו נזעזע את המדינה, נסגור את כל בתי החולים. מה תעשה המדינה? תגידו, מה? השתגע המנכ"ל?"
"שלום דליה, אני פונה אלייך לאחר שקראתי כתבה מ-2014 על בית חולים אברבנאל. אושפזתי במחלקה סגורה במשך 10 ימים באשפוז כפוי. השתחררתי לפני שלושה שבועות. המצב שם מתחת לכל ביקורת. אם לא הייתי בהתקף מאני כנראה שהמצב שלי היה מידרדר שם. אני אפילו לא אתחיל בביקורת על איך שהמקום נראה אבל גם על המטופלים. למה בתי החולים לא מסווגים לפי חומרת המחלה או סוג המחלה אלא לפי אזור מגורים? התחלתי לקרוא קצת את הבלוג שלך. אמשיך בקרוב."
לפי נתוני משרד הבריאות, תקציבו של אברבנאל צמח ביותר מ–80% מ–74.6 מיליון שקל ב-2008 ל-135.1 מיליון שקל ב-2017.
חייבים לאחד כוחות ולצאת לקמפיין דחוף ועוצמתי לסגירת אברבנאל.
בדוח מבקר המדינה שהתפרסם לאחרונה נכתב על בתי החולים הפסיכיאטריים: "במהלך הביקורת נמצאו תנאי אשפוז הפוגעים באיכות חייהם של המטופלים עד כדי ביזוי ופגיעה בכבודם". ברוח זו נכתבו גם הדוחות הקודמים. כבר לפני 8 שנים אמר יעקב ליצמן: "בתי החולים לחולי נפש מזעזעים; הייתי סוגר אותם".
חמור בעינינו שממשלת ישראל בכלל ומשרד הבריאות בפרט מאפשרים לתנאים קשים אלה – מבחינת תשתיות, יחסי אנוש, היעדר שקיפות, היעדר ניטור ופיקוח חיצוניים – לשרור במערך האשפוז הפסיכיאטרי מימי ראשית המדינה ועד סוף העשור השני של המאה ה-21. אין שום הצדקה לאפליה בתנאים משום היבט, כי אפילו בעולם חסר חמלה, מנקודת הראות של דרוויניזם חברתי א-לה איין ראנד, אדם שאושפז בשל הפרעה נפשית כלשהי יכול להיות משמעותי ותורם לחברה לא פחות מכל אדם אחר.
בלתי מתקבל על הדעת כי פיקוח על בתי החולים הפסיכיאטריים – מקומות כה מועדים לפורענות – נתון על פי חוק בידי משרד הבריאות עצמו. מאז הקמתו נמצא המשרד הזה בניגוד אינטרסים בגלל שלל כובעיו: גם מיניסטריון ורגולטור, גם ספק השירות, גם מתמחר את השירותים וגם מפקח עליהם. השינוי המבני היסודי הנדרש בתפעול בתי החולים הממשלתיים נדון כבר החל מ-1990 בשלוש ועדות שהמליצו על דרכים שונות לבצע תאגוד המוסדות, וכבר הוחלטו החלטות ממשלה לקדם את ההמלצות, ועד כה דבר לא נעשה.
שינוי מבני נחוץ בכל מערכת הבריאות, אלא שבמערך האשפוז הפסיכיאטרי העניין הוא קריטי ממש בשל חוסר הישע של החוסים. במקום מדיניות טיפול רכה ומלאת חמלה שוררת בשטח זה מאז ומתמיד מדיניות אגרסיבית. לא נדיר שאנשי צוות סיעודי במחלקות הסגורות במוסדות הפסיכיאטריים פוגעים בדרך זו או אחרת באלה הנתונים תחת חסותם. ארגון בזכות הדגים זאת היטב בדוח הקשירות מ-2016.
המחלקות הסגורות אינן גדולות ואין אפשרות להסתיר בהן אירועים חריגים ו/או פליליים. גם שאר אנשי המקצועות הטיפוליים, אלה שכל חינוכם וייעודם הוא להיטיב את מצב המאושפזים, אינם מדווחים על חריגות ועל עבירות על החוק והופכים בהדרגה למשתפי פעולה בשתיקה. המוסדות הפסיכיאטרים מנוהלים באי-שקיפות המפקיעה את המאושפזים מתחומו של החוק. הן מתנהלות כמעין אקס-טריטוריות המאפשרת ניהול אגרסיבי וחריגות שונות שאינן באות על תיקונן. מקומם להכיר בכך שאף אחד מ-120 חברי הכנסת מאז ומעולם לא העביר שום חוק התובע את ההכרחי והמובן מאליו: פיקוח חיצוני "בעל שיניים" בכל המוסדות שבהם חוסים אנשים עם מוגבלויות.
מנגנון חיצוני לבירור תלונות חיוני בעיקר לאור העובדה שהדרגים הבכירים במוסדות אלה נוטים לעצום את עיניהם ולעתים אף מטייחים את הפגיעות במאושפזים. התפישה במחלקות היא סקטוריאלית – רופאים לחוד וצוות סיעודי לחוד. שום רבב לא נדבק בדרג הניהולי בעקבות הצטברות תלונות על אלימות מצד הצוות הסיעודי. בדרך כלל לא מדובר במעידה חד פעמית של עובד; מנהלי המחלקות, שמנהלים את העניינים מהקוקפיט, אינם יודעים או אינם רוצים לדעת מה קורה במחלקות שלהם.
עיקר הבעיה טמונה בתרבות טיפול מוסדית נחשלת, שבאה לביטוי גם ברמת הכשרה ירודה של כוח אדם בלתי מתאים לתפקיד. זו אחת התוצאות של תקציב הרעב לשירותי בריאות הנפש. ההוצאה הלאומית לבריאות הנפש מתוך סך ההוצאה הלאומית עמדה בשנת 2015 על 2.8% לעומת טווח ההוצאה במדינות ה-OECD שעמד על 18%-5%. האם המדיניות האגרסיבית השוררת, זו שמרתיעה רבים ממתמודדי נפש מלהתאשפז למרות מצבם הירוד, נובעת גם מהרצון לחסוך אשפוזים יקרים? ב-1956 נוסד "שלוותה" המוכיח למעלה מ-60 שנה ברציפות שניתן לנהל בית חולים פסיכיאטרי בדרכים לא אגרסיביות בלי לפגום בשירות המקצועי והרפואי. למרבה הצער, מוסד זה נותר חריג בנוף, והדרך היחידה למצוא נקודת אור באשפוז הקשה והמרתיע היא לומר שהפחד מפניו מעודד תהליך שיקום בכל מחיר.
לו פעלה הפסיכיאטריה כנדרש הייתה נלחמת בסטיגמה ובדמוניזציה כלפי מתמודדי הנפש הגיבורים, במקום לטפח ולהזין את הפחד מ"חולי הנפש המסוכנים" במחשבה שהדבר ישמר את כוחה. התוצאה הפוכה: הסטיגמה אחראית להסתרה, לבושה, לאי פנייה לקבלת עזרה. דווקא הפחתת הסטיגמה הייתה מגדילה את נפח הטיפול, כולל הטיפולים הפרטיים.
בתי המשפט, המשטרה, המחוקק, משרד הבריאות ומשרד האוצר, רוב גופי התקשורת והעיתונאים, איגוד הפסיכיאטריה בישראל, הסתדרות הרופאים בישראל, ארגוני חברה אזרחית כגון "רופאים למען זכויות אדם", מכוני מחקר אחרים, ועוד – כל המוסדות והגופים האלה אינם מנהלים מאבק נחוש לשינוי המצב העגום השורר בשדה זה. לעתים קרובות אף ניתן גיבוי מלא לשירותי בריאות הנפש להתנהל באופן לא תקין.
חמש חלופות אשפוז נוסדו בשנתיים האחרונות. הן נקראות הבתים המאזנים ומשרד הבריאות חיבר עבורם סטנדרטים מחייבים בזכות יוזמה חריגה לטובה של ראשת האגף לבריאות הנפש במשרד הבריאות, ד"ר טל ברגמן-לוי. רוב רובם של מנהלי בתי החולים הפסיכיאטריים לא מקצים מתקציבם לייסוד בית מאזן שישתייך לקמפוס בית החולים. הבתים המאזנים נושאים איתם בשורה שיש בה איום על מבני הכוח והמשכורות הגבוהות – מנהל מוסד פסיכיאטרי משתכר בין 70 ל-80 אלף ₪ בחודש.
לסיכום, הבעיות בשטח לוחצות מאוד: תקצוב בחסר של המערכת; הצפיפות במחלקות האשפוז; מחסור בכוח אדם בהכשרה מתאימה; היעדר מערכת נפרדת למעורבים בהליך פלילי; היעדר מענים קהילתיים למצבי משבר; היעדר מענים קהילתיים לאנשים המצויים באשפוז ממושך; חוויית אשפוז בלתי מותאמת לצורכי המטופל; אינטגרציה חלקית בלבד בין בריאות הגוף לבריאות הנפש באשפוז; והדבר הראשי: היעדר מנגנון פיקוח חיצוני בלתי תלוי לבירור תלונות.
ברוב מדינות ה־OECD ההשקעה בתחום זה כפולה ואפילו משולשת. לאחר שנים כה רבות של קיפוח והזנחה הגיע הזמן שממשלת ישראל תתקצב באופן ראוי את שירותי בריאות הנפש כך שיוקצו משאבים להקמת חלופות אשפוז אנושיות יותר ומעונות יום, שיחסכו חלק ניכר מהאשפוזים היקרים בבתי החולים. מהפך כזה לצד שינוי תפיסות עומק בהתייחסות למתמודדי הנפש, הסובלים מסטיגמה קשה בעידוד המדיה, נחוצים כאוויר לנשימה. אדם אחד מכל ארבעה יחווה משבר נפשי כלשהו במהלך חייו. כל אדם כזה מוקף כמה אנשים שגורלו כרוך בשלהם. העניין נוגע בדרך זו או אחרת בכולנו, וברור לגמרי שקידום פתרונות טובים יותר בתחום הזה קריטי לרווחת החברה כולה.
ובהתחלה היו אלה ח"י שאלות כמניין שנות נישואינו שנחגגו ב-27.6.2000 – היום לפני 18 שנה:
בדוח מבקר המדינה שהתפרסם לאחרונה נכתב על בתי החולים הפסיכיאטריים: "במהלך הביקורת נמצאו תנאי אשפוז הפוגעים באיכות חייהם של המטופלים עד כדי ביזוי ופגיעה בכבודם". ברוח זו נכתבו גם הדוחות הקודמים. כבר לפני 8 שנים אמר יעקב ליצמן: בתי החולים לחולי נפש מזעזעים; הייתי סוגר אותם. יש לנו ח"י שאלות נוקבות בנושא הזה:
מדוע מאפשרים ממשלת ישראל בכלל ומשרד הבריאות בפרט את התנאים הקשים האלה מבחינת תשתיות, יחסי אנוש, בקרה ופיקוח?
איך ייתכן שהפיקוח על בתי החולים הפסיכיאטריים – מקומות כה מועדים לפורענות – נתון על פי חוק בידי הפסיכיאטרים עצמם?
מה ההסבר לכך שבמקום מדיניות רכה ומלאת חמלה במתמודדי נפש באשפוז שוררת בשטח מאז ומתמיד מדיניות אגרסיבית?
מדוע יש אנשי צוות סיעודי במחלקות הסגורות במוסדות הפסיכיאטריים שפוגעים באנשים חסרי ישע בדרך זו או אחרת?
המחלקות הסגורות אינן גדולות ואין אפשרות להסתיר בהן אירועים חריגים ו/או פליליים. איך קורה ששאר אנשי המקצועות הטיפוליים, שכל חינוכם וייעודם הוא להיטיב את מצב המאושפזים, אינם מדווחים על חריגות ועל עבירות על החוק והופכים בהדרגה למשתפי פעולה בשתיקה?
האם הנהיגו במוסדות הפסיכיאטרים אי-שקיפות מכוונת, ויצרו כך אקס-טריטוריה המאפשרת ניהול אגרסיבי?
מדוע הדרגים הבכירים במוסדות אלה עוצמים עיניים בדרך כלל, ואף מטייחים לעתים את הפגיעות במאושפזים?
למרות סיבות מובנות, מה ההצדקה לאפליה כה בוטה בכל התנאים הנ"ל לעומת בתי החולים הכלליים?
איך אפשר להסביר שאף אחד מ-120 חברי הכנסת מאז ומעולם לא העביר שום חוק התובע את ההכרחי והמובן מאליו: פיקוח חיצוני "בעל שיניים" בכל המוסדות שבהם חוסים אנשים עם מוגבלויות?
מדוע מקצה משרד הבריאות תקציב רעב לשירותי בריאות הנפש? מדוע ההוצאה הלאומית לבריאות הנפש מתוך סך ההוצאה הלאומית עמדה בשנת 2015 על 2.8% לעומת טווח ההוצאה במדינות ה-OECD שעמד על 18%-5%?
האם המדיניות האגרסיבית השוררת, זו שמרתיעה רבים ממתמודדי נפש מלהתאשפז למרות מצבם הירוד, נובעת גם מהרצון לחסוך אשפוזים יקרים?
ב-1956 נוסד "שלוותה" המוכיח למעלה מ-60 שנה ברציפות שניתן לנהל בית חולים פסיכיאטרי בדרכים לא אגרסיביות בלי לפגום בשירות המקצועי והרפואי. מדוע מוסד זה נותר חריג בנוף?
הייתכן כי ההרתעה מאשפוז נתפסת מצד הפסיכיאטריה כמעודדת תהליך שיקום בכל מחיר לטובת מתמודדי הנפש?
מדוע הפסיכיאטריה אינה פועלת בדרכים מגוונות כדי להפחית חרדה ודמוניזציה כלפיה בקרב הציבור, מה שהיה מגדיל גם את נפח הטיפול הפרטי?
האם ההתנגדות בפועל (לא ברמת ההכרזות לתקשורת) לתמוך בבתים המאזנים נובעת מרצונם של מנהלי בתי החולים הפסיכיאטריים לשמר מבני כוח ומשכורות?
בתי המשפט, המשטרה, המחוקק, משרד הבריאות ומשרד האוצר, רוב גופי התקשורת והעיתונאים, איגוד הפסיכיאטריה בישראל, הסתדרות הרופאים בישראל, ארגוני חברה אזרחית כגון "רופאים למען זכויות אדם", מכוני מחקר אחרים, ועוד – איך קורה שכל המוסדות והגופים האלה אינם מנהלים מאבק נחוש אלא אף נותנים גיבוי מלא לשירותי בריאות הנפש להתנהל באופן שערורייתי?
אדם אחד מכל ארבעה יחווה משבר נפשי כלשהו במהלך חייו. כל אדם כזה מוקף כמה אנשים שגורלו כרוך בשלהם. העניין נוגע בדרך זו או אחרת ברובנו. אין זה ברור שקידום פתרונות טובים יותר בנושא זה הוא קריטי לרווחת כולנו?
האם לא הגיע הזמן לנקוט שידוד מערכות שישנה מהקצה אל הקצה את תמונת שירותי בריאות הנפש בישראל היום?
לסיכום, הבעיות בשטח לוחצות מאוד: תקצוב בחסר של המערכת; הצפיפות במחלקות האשפוז; מחסור בכוח אדם בהכשרה מתאימה; היעדר מערכת נפרדת למעורבים בהליך פלילי; היעדר מענים קהילתיים למצבי משבר; היעדר מענים קהילתיים לאנשים המצויים באשפוז ממושך; חוויית אשפוז בלתי מותאמת לצורכי המטופל; אינטגרציה חלקית בלבד בין בריאות הגוף לבריאות הנפש באשפוז; והדבר הראשי: היעדר מנגנון פיקוח חיצוני בלתי תלוי לבירור תלונות.
ברוב מדינות ה־OECD ההשקעה בתחום זה כפולה ואפילו משולשת. לאחר שנים כה רבות של קיפוח והזנחה הגיע הזמן שממשלת ישראל תתקצב באופן ראוי את שירותי בריאות הנפש כך שיוקצו משאבים להקמת חלופות אשפוז אנושיות יותר ומעונות יום, שיחסכו חלק ניכר מהאשפוזים היקרים בבתי החולים. מהפך כזה לצד שינוי תפיסות עומק בהתייחסות למתמודדי הנפש, הסובלים מסטיגמה קשה בעידוד המדיה, יובילו את החברה הישראלית לדרך חדשה וטובה יותר, שכן העניין נוגע לכולנו.
From: דליה וצביאל רופא
Sent: Tuesday, December 12, 2017 10:37 AM
To: Hedva Elmackias
Cc: Sharon Primor; Uri Aviram; 'איתן חי עם'
Subject: RE: בואו נוציא את העובדות לאור
שלום רב לאנשי מרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל,
נשמח לתרום לכם מכספנו ברגע שתפרסמו דו"ח רציני על מצב האשפוז הפסיכיאטרי בישראל.
העיתונאים קרן נויבך ורן רזניק מטפלים בנושא באינטנסיביות רבה, אבל חסרה כתיבה מחקרית בנושא זה. תודה.
כתוצאה מדו"ח הקשירות של עמותת בזכות הוקמה ועדה ממשלתית, שבין היתר כתבה בהמלצותיה:
"בעיית הקשירה היא רק קצה הקרחון";
הוועדה הצביעה על “ליקויים וכשלים שורשיים וארוכי שנים”.
ועדה זו המליצה על “מינוי ועדת המשך ציבורית רב-תחומית שתדון בהיבטים המערכתיים של מערכת בריאות הנפש”.
הוועדה פירטה שורה ארוכה של נושאים שיש לטפל בהם בדחיפות.
מקווים בכל לבנו שתקראו בעיון את החומר, בלב פתוח, ותבינו מה חובתכם האזרחית כמרכז לחקר המדיניות החברתית בישראל.
ד. וצ.
From: Dov Chernichovsky
Sent: Thursday, December 14, 2017 10:35 AM
To: דליה וצביאל רופא
Cc: Hedva Elmackias; Avi Weiss; Michal Rubin; Sharon primor; Uri Aviram; איתן חי עם
Subject: Re: FW: בואו נוציא את העובדות לאור
שלום דליה וצביאל:
בימים אלה, עם סיום עיסוקנו בדו"ח השנתי שלנו, אני עומד לקיים מפגש עם שני חברי צוות בריאות:
פרופ' רפי גינת [הכוונה ככל הנראה לפרופ' יגאל גינת. דליה] ופרופ' ורדה סוסקולני, לצורך דיון בנושא ההתפתחויות בתחום בריאות הנפש.
עם זאת, ברצוני לציין שאיננו עוסקים בנושאים שהם ביסודם יכולים להתפרש כקליניים.
ניידע אתכם על תוצאות המפגש.
בברכה,
פרופ' דב צ'רניחובסקי ראש צוות הבריאות
Prof. Dov Chernichovsky, Ph.D. (Economics)
Professor Emeritus of Health Economics and Policy,
Ben Gurion University of the Negev. Israel
Director, Health Program,
Taub Center for Social Policy in Israel
From: דליה וצביאל רופא
Sent: Wednesday, March 14, 2018 10:44 PM
To: 'Dov Chernichovsky'
Cc: 'Hedva Elmackias'; 'Avi Weiss'; 'Michal Rubin'; 'sharon primor; 'Uri Aviram'; 'איתן חי עם'
Subject: RE: FW: בואו נוציא את העובדות לאור
פרופ' דב צ'רניחובסקי שלום רב,
ראה קטע מודגש במכתבך הנ"ל. האם נוכל לקבל עדכון כמובטח?
בברכה רבה,
דליה וצביאל רופא
26 במרץ 2018 2:14 אחה״צ כתב/ה בתאריך Dov Chernichovsky :
צהריים טובים,
המפגש הנ"ל עדיין לא התקיים. אנו עובדים עליו.
נעדכן אתכם בהמשך.
בברכה,
הדס חזן,
אסיסטנטית של פרופ' דב צ'רניחובסקי
Sent: Wednesday, March 28, 2018 12:15 PM
שלום הדס ותודה על המענה.
בדצמבר נכתב: "בימים אלה אני עומד לקיים מפגש".
עכשיו סוף מרץ.
הדברים מדברים בעד עצמם, וחבל.
בברכה,
דליה
2018-05-31 10:28 GMT+03:00 דליה וצביאל רופא
שלום רב,
בהתכתבותנו האחרונה מחודש מרץ הובטח לנו עדכון. עד היום לא קיבלנו, ומחר יתחיל יוני.
בחנו את התכתבותנו מתחילתה לפני כחצי שנה (ר' בהמשך), ונוכחנו כי ההתנהלות איננה רצינית.
במכתבנו הראשון אליכם כתבנו:
"מקווים בכל לבנו שתקראו בעיון את החומר, בלב פתוח, ותבינו מה חובתכם האזרחית כמרכז לחקר המדיניות החברתית בישראל."
כעת, לאחר עיון בדוח העדכני מ-2018 בחלק הכללי מאוד שהוקדש למצב הבריאות, הבנו באופן חד ששגינו בפנייה לכתובת הלא מתאימה.
כל טוב,
דליה וירצברג-רופא וצביאל רופא
From: Dov Chernichovsky
Sent: Thursday, May 31, 2018 4:12 PM
To: דליה וצביאל רופא
Cc: Hedva Elmackias; Avi Weiss; Michal Rubin; Sharon Primor; Uri Aviram; ורדה סוסקולני; Prof. Yigal Ginath; Suzanne Patt Benvenisti; Anat Sela; Prof. Shani Mordechai
Subject: Re: לסיכום התכתבות עקרה, שארכה חצי שנה
שלום דליה וצביאל:
תודה על מכתבכם.
יש לנו דיונים פנימיים בניהולם של אורי אבירם ויגאל גינת בנושא של הרפורמה בבריאות הנפש.
כאשר יהיו לנו תוצאות אשר אנו מאמינים ראויות לדיון ציבורי, ניידע גם אתכם.
בכל מקרה, אני מוקיר את דאגתכם לבריאות העם בישראל.
בברכה,
פרופ' דב צ'רניחובסקי
ראש צוות הבריאות
Prof. Dov Chernichovsky, Ph.D. (Economics) Professor Emeritus of Health Economics and Policy,
Ben Gurion University of the Negev. Israel
Director, Health Program,
Taub Center for Social Policy in Israel
From: דליה וצביאל רופא [mailto:dz_r@NETVISION.NET.IL]
Sent: Thursday, May 31, 2018 5:46 PM
To: 'Dov Chernichovsky'
Cc: 'Hedva Elmackias'; 'Avi Weiss'; 'Michal Rubin'; 'Sharon Primor'; 'Uri Aviram'; 'ורדה סוסקולני'; 'Prof. Yigal Ginath'; 'Suzanne Patt Benvenisti'; 'Anat Sela'; 'Prof. Shani Mordechai';
Subject: RE: לסיכום התכתבות עקרה, שארכה חצי שנה
תודה על תשובתך, פרופ' דב צ'רניחובסקי.
עם כל הכבוד לנושא הרפורמה בבריאות הנפש, לא היא בראש מעייננו בתחום הזה.
הוועדה הממשלתית לצמצום ההגבלות כתבה בהמלצותיה: "בעיית הקשירה היא רק קצה הקרחון"; ועדה זו הצביעה על “ליקויים וכשלים שורשיים וארוכי שנים”. כמו כן המליצה על “מינוי ועדת המשך ציבורית רב-תחומית שתדון בהיבטים המערכתיים של מערכת בריאות הנפש”, ופירטה שורה ארוכה של נושאים שיש לטפל בהם בדחיפות:
תקצוב מערכת בריאות הנפש
הצפיפות במחלקות האשפוז
מחסור בכוח אדם בהכשרה מתאימה
היעדר מערכת נפרדת למעורבים בהליך פלילי
היעדר מענים קהילתיים למצבי משבר
היעדר מענים קהילתיים לאנשים המצויים באשפוז ממושך
חוויית אשפוז בלתי מותאמת לצורכי המטופל
אינטגרציה חלקית בלבד בין בריאות הגוף לבריאות הנפש באשפוז
ועל כך נוסיף אנו: היעדר מנגנון פיקוח חיצוני בלתי תלוי לבירור תלונות.
בכאב לב ממש אנו נאלצים לכתוב: מרכז טאוב מועל בחובתו האזרחית כמרכז לחקר המדיניות החברתית בישראל, אך תנוח דעתכם – אינכם לבד בעניין. אתם מצטרפים לשורה ארוכה של גורמים נכבדים: בתי המשפט, המשטרה, המחוקק, משרד הבריאות ומשרד האוצר, רוב גופי התקשורת והעיתונאים, איגוד הפסיכיאטריה בישראל, הר"י, ארגוני חברה אזרחית כגון "רופאים למען זכויות אדם", מכוני מחקר אחרים, ועוד ועוד.
ארגון "בזכות" – המרכז לזכויות אדם של אנשים עם מוגבלויות – חריג יחיד בנוף לטובה, ואנשיו פועלים רבות למען ענייננו, אך הארגון לא גדול וידיהם מלאות עבודה בנושאי המוגבלויות האחרות.
כרגיל, אנו מתמודדי הנפש בישראל – ילדים חורגים במערכת. הסטיגמה החברתית הקשה אחראית במידה רבה לכך שבמובנים מסוימים נותרנו מיותמים, מגששים את דרכנו במערכת שבה שוררת עדיין אפלת ימי הביניים.
כאמור, הבנו שפנינו לכתובת הלא מתאימה, ואין כל צורך לענות למכתב זה.
בברכה,
דליה וירצברג-רופא וצביאל רופא
עד כאן ההתכתבות, ואנחנו שואלים:
מכון מחקר הממומן על ידי גורמים חיצוניים ובלתי תלויים שמחזיק סוללה של חוקרים, הנהלה וחברי דירקטוריון, המתיימר לחקור גם את מערכת הבריאות בישראל – לא אמור לערוך סקירה של הליקויים במערכת בריאות הנפש ולהציע תיקונים?
מעניין לדעת מה דעתכם, כי אולי בכלל אנחנו סתם הוזים, ויש לנו מחשבות שווא של יחס.
איטליה היא המדינה הראשונה בעולם (האם גם היחידה? בינתיים סיפרו לי שכך גם בספרד. אברר) שסגרה את כל בתי חולים הפסיכיאטריים הממשלתיים. בשנת 1978 חוקקה איטליה את חוק 180 – חוק בזאלייה – שהחל בפירוק הדרגתי של המוסדות האלה.
מנהיג התנועה היה הפסיכיאטר פרנקו בזאלייה, דמות משמעותית בהיסטוריה של הפסיכיאטריה – פיליפ פינל המודרני ואידיאולוג נחוש. הפסיכיאטריה באיטליה עברה בניצוחו שינויים דרמטיים. "הכליאה הגדולה" שתיאר מישל פוקו התחלפה אז ב"שחרור הגדול". החברה קלטה את רוב 100,000 המאושפזים. אחת הסיסמאות של התנועה של בזאליה הייתה "החופש הוא תרפויטי".
מורשתו של בזאלייה מרכזית בתפיסת האל-מיסוד ובכינון עולם ללא בתי חולים לחולי נפש. היא כללה גם חדשנות של קואופרטיבים המנוהלים על ידי מתמודדי נפש בכל רחבי איטליה שבישרו מודלים של חדשים של התארגנות חברתית. זו הייתה שיטה חדשה של ההעסקה עצמית של מתמודדי נפש כגורם מרכזי בהחלמה.
בזאלייה כתב:
"בפעם הראשונה שנכנסתי לכלא הייתי סטודנט לרפואה. הייתי אנטי-פשיסט פעיל במאבק נגד הנאציזם ונכלאתי כתוצאה מכך. אני זוכר את המצבים הנוראים שבהם מצאתי את עצמי אז. ריח נורא, ריח המוות. התחושה הייתה כמו להיות באולם אנטומיה שבו גופות מנותחות. שלוש עשרה שנים אחרי שסיימתי את הלימודים הפכתי למנהל מוסד פסיכיאטרי, וכאשר נכנסתי לבניין בפעם הראשונה, הוא החזיר אותי מיד למלחמה ולכלא. לא היה ריח של צואה, אבל היה שם ריח סמלי של צואה. הייתי משוכנע שהמוסד הזה הוא אבסורד מוחלט, שכל תפקידו הוא לפרנס את הפסיכיאטרים שעבדו שם."
התהליך נכפה על המערכת מתנועה שפעלה מתוכה באופן חסר תקדים בעולם המערבי. המוסדות באיטליה נסגרו על ידי האנשים שעבדו בהם. בעשותם כן אנשים אלה ביטלו את מקום עבודתם לנצח. איש אינו משמש כיום בתפקידים שבזאלייה ועמיתיו מילאו בשנות ה-60 וה-70 כמנהלי בתי חולים פסיכיאטריים. אף אחד כיום אינו מנהל בית חולים פסיכיאטרי באיטליה. התנועה שלו פעלה נגד האינטרס העצמי שלה באופן שהיה היפוכו של יחסי פטרון-לקוח, פטרנליזם ונפוטיזם. זו הייתה שלילה עצמית לטובת מטרות חברתיות מוסריות.
דווקא לאחר שבוטלו בית החולים הפסיכיאטריים הפסיקה הפסיכיאטריה באיטליה להיות תחום פריפריאלי ברפואה, ושולבה בשירותי הבריאות הכלליים. ביטולם של בתי החולים הפסיכיאטריים אילץ את הפסיכיאטריה להשתלב בקונטקסט החברתי של הקהילה: אורגנו מרפאות חוץ במחוזות השונים, ומחלקות פסיכיאטריות הוקמו בבתי חולים כלליים. מטופלים הובאו על-ידי כך למגע קרוב יותר לחיים הרגילים ולמשפחותיהם, ונדחה הרעיון של מחלה נפשית כמשהו שונה או מסוכן.
המודל החדש הצריך את ארגונם האזורי של שירותי בריאות הנפש סביב בתי חולים כלליים, וכלל מרפאות קהילתיות, שירותי רווחה, ושירותי בריאות כלליים, תוך יצירת רצף טיפולי. "אגף בריאות הנפש", שהיא גוף ציבורי שפועל לצד משרד הבריאות, אחראי למניעה, לטיפול ולשיקום האוכלוסייה המבוגרת, כולל שירותי חירום בבית ובבית חולים. "המרכז הפסיכוסוציאלי" מספק טיפול אמבולטורי וביתי, שיקום תעסוקתי, והתערבויות חירום, בשיתוף פעולה עם שירותי חברה ורווחה. בנוסף למחלקה פסיכיאטרית אקוטית בבית החולים הכללי, ישנם מרכזי יום, קהילות שיקומיות, ועוד. האידיאולוגיה של מודל זה שמה את מניעת הצורך באשפוז פסיכיאטרי בראש סדר העדיפויות. המניעה אינה נעשית רק באמצעי פרמקולוגי, פסיכותרפויטי, או שיקומי, אלא בשילוב כולם.
כל זה החל להתרחש באיטליה החודש לפני 40 שנה. המצב בארץ הקודש, לעומת זאת, רחוק מכך ת"ק על ת"ק פרסה. הפסיכיאטרים הקונבנציונליים אינם אוהבים אותו בדרך כלל, ומדברים סרה בו ובמפעל חייו, אך עבור שאר העולם הוא נתפס כגיבור התנועה העולמית לשינוי הפסיכיאטריה.
"אמו מאשה (מרשה קלוניצקי), ליטאית בעלת מזג נדיב וסוער, שממנה ירש כהן את הנטייה לדיכאון, התאשפזה באגף הפסיכיאטרי של 'אלן ממוריאל' ב-1957. מוסד זה נודע לשמצה בעברו בשל שותפות בפרויקט הסודי ה-MK-Ultra של CIA, שבחן היבטים בשליטה מוחית mind control באמצעות תרופות תוך שימוש בהתעללויות ובחסך חושי. הניסוי שנחשף ב-1977 נערך במוסד אלן ממוריאל בין השנים 1956 ל-1964 על-ידי מנהל המוסד ומייסדו יואן קמרון".
המאמר זכה למאות שיתופים, ונכלל לאחר כשבועיים בחמשת הפוסטים הנצפים ביותר בבלוג הנוכחי שלי שכבר מלאו לו חמש שנים. פרסמתי את המאמר גם באתרים ובדפים רשמיים של היוצר ובכמה פורומים באתרי מעריצים. לפי סטטיסטיקות האתר, קוראים רבים הגיעו מרחבי העולם. האם ייתכן שצילומי המוזיקאי הנודע לצד המושג המוכר MK-Ultra הציתו עניין מחודש בפרשה ההיא? גם מי שאינו קורא עברית יכול להכניס בקלות כמה שורות לתרגום גוגל.
את הגילוי שלי במאמר פיתחתי בהתבסס על רמז לקוני באחת מבין למעלה מ-500 הערות השוליים שהתפרסמו בעמודים האחרונים של הביוגרפיה עבת הכרס (443 עמודים) של לאונרד כהן מאת סילבי סימונס, שיצאה לאור ב-2012. לאחר מכן, כשהעמקתי יותר בנבירה ברשת, גיליתי שהמידע כבר משמש כר פורה לקונספירציות בכתיבתם של שניים, שמשתפים פעולה זה עם זה בניסיון להכפיש את שמו של כהן בנושאים שונים.
תשעה ימים לאחר שהעליתי לאוויר את המאמר שלי התפרסמה ב"הארץ" כתבה בנושא הפרויקט שעליו כתבתי תחת הכותרת: קנדה מכה על חטא: כך ביצע ה־CIA ניסויים בשטיפת מוח של מטופלים במונטריאול. הכתבה ב"הארץ" תורגמה מכתבה של "הגרדיאן" שגם היא התפרסמה חמישה ימים אחרי המאמר שלי. ראיינו בה את הנכדה במקום את הבת של קורבן הניסויים המפורסמת ביותר, וילמה (ואל) אורליקוב, שנפטרה ב-1990.
להפתעתי גיליתי את כל הסיפור עצמו, מילה במילה, בכתבה מ-2009 ב"גלוב אנד מייל", עיתון קנדי ותיק ונפוץ שעומד בשורה אחת עם ה"טיימס" הבריטי ו"הניו יורק טיימס" האמריקאי. הרי היא לפניכם. "הגרדיאן" פשוט חזר על הסיפור הזה, והביא בסופו התפתחויות בתביעות המשפטיות מהשנה שעברה.
מעניין למה ואיך נזכרו לפתע פתאום בשערורייה הישנה, לאחר שהעליתי אותה באוב אצלי בבלוג; צירוף מקרים תמוה, שכן לא צצו שום גילויים חדשים לאחרונה. שמחתי שקרן נויבך שמה לב לכך והזמינה אותי להתראיין בנושא. אשאיר לחוקר מומחה במדעי התקשורת לנתח מה אירע כאן, וזאת במסגרת השתנות אופייה של עבודת העיתונות בעידן שבו אנו חיים.
על הפסיכיאטר מחולל השערורייה
ד"ר יואן קמרון, פסיכיאטר ממוצא סקוטי שחי מצעירותו בארה"ב ואחר כך בקנדה, הוזמן בשנת 1943 לאוניברסיטת מק'גיל במונטריאול, אחת האוניברסיטאות היוקרתיות ביותר בעולם, לייסד את החוג לפסיכיאטריה. קמרון הזמין לצוות המייסד מומחים מרחבי העולם. באמצעות מענק מקרן רוקפלר ואחוזה שניתנה במתנה מסֶר יו אלן נוסד "אלן ממוריאל" במונטריאול כמכון מחקר של אוניברסיטת מק'גיל. קמרון היה המנהל הראשון שעמד בראשו. ד"ר קמרון נחשב לאחד הפסיכיאטרים הנאורים והמובילים ביותר בקנדה ואף בעולם כולו. הוא גם היה הנשיא הראשון של איגוד הפסיכיאטריה העולמי. חבריו נהגו להתלוצץ שאזל מלאי הכיבודים האפשריים עבורו. ד"ר קמרון אף שימש כעד מומחה במשפטי נירנברג ואבחן את רודולף הס כלוקה באמנזיה. בביוגרפיה שלו התוודה הס שזייף את האמנזיה.
קמרון הבחין בין אוכלוסיות חלשות לחזקות. אלה שהיו עם חרדות או חוסר ביטחון שהוטרדו ממצבו של העולם כונו חלשים. הם התקשו להתמודד עם החיים וקמרון חשב שיש להרחיקם מהחזקים כי השפעתם רעה. זו למעשה תפיסת האֶאוּגֶנִיקָה שעקרונותיה החלו להתגבש בתחילת המאה ה-20; יושמו באידיאולוגיה הנאצית ועדיין תקפים חלקית.
קמרון האמין שלפסיכיאטריה יש תפקיד חברתי מרכזי בעניין הזה. כפי שנוקטים אמצעים נגד התפשטות זיהומים מידבקים, כך בדיוק יש לעשות לגבי חולי נפש ומחלות נפש, שגם הן מידבקות. מוזיקת רוק נעשתה לדעתו על ידי חולי נפש והדביקה המונים. דוגמה אחרת שנתן מעניינת יותר: הוא כתב מאמר על הדרך שבה הרעילו השלטונות בגרמניה הנאצית את תודעת האזרחים באמצעות הפצת חרדות ונוירוזות.
ד"ר יואן קמרון
המוסד "אלן ממוריאל" בניהולו הופעל על בסיס "דלת פתוחה", המאפשר לחולים לעזוב אם ירצו, בניגוד ל"דלת הסגורה" שהייתה נהוגה אז. בשנת 1946 ייסד קמרון את המודל של אשפוז יום הראשון מסוגו בצפון אמריקה (נועד למנוע אשפוז מיותר ולאפשר למטופלים להישאר בקהילה ובמשפחה). אבל אז, בתהליך הדרגתי, החל הרופא הנאור והנערץ לבצע ניסויים מוזרים במטופליו, שהלכו ונעשו מוזרים יותר ויותר, עד כדי כך שהרס את מוחם של מאות אנשים.
הטכנולוגיה שהתפתחה בקצב מואץ הובילה אותו למחשבה שהשיג פריצת דרך מדעית גדולה: תיקון מוח אנושי פגום כביכול על ידי "ניקוי" יסודי והפיכתו ללוח חלק. שיטתו נקראה psychic driving ו-depatterning. קמרון חשב שפיתח דרך להכחיד סכיזופרניה, כביכול, באמצעות מחיקת התכנים והזיכרונות של תודעת ה"מטופל" ושתילת זיכרונות ותכנים חדשים. במושגי ימינו ניתן לכנות זאת כסוג של פרמוט ותכנות. עמיתו לשעבר של ד"ר קמרון, ד"ר פיטר רופר, סיפר: המטרה הייתה באמת למחוק את דפוסי המחשבה וההתנהגות שהזיקו לחולה, ולהחליף אותם בהתנהגות אחרת ובדפוסי מחשבה בריאים. התוצאה בפועל הייתה יצירת צמחים אנושיים.
פרויקט MK-Ultra
סוכנות הריגול האמריקאית השיקה את הניסויים לאחר סיום מלחמת קוריאה ב-1953, בעקבות שובם של החיילים האמריקאים מהשבי הקוראני. התברר שחלקם החזיקו באידיאולוגיה קומוניסטית והיו ביקורתיים מאוד כלפי אורח החיים האמריקאי. ניסויים אלה נמשכו בתקופת המלחמה הקרה הראשונה עד 1964. ב-CIA היו משוכנעים שהקומוניסטים מצאו את המפתח לשטיפת מוח, וניסו לפתח בכל מחיר שיטה משלהם. במסגרת הפרויקט שנקרא MK-Ultra מימנו ה-CIA סדרה של ניסויים סודיים לשטיפת מוח במקומות שונים, ומ-1956 עד 1964 גם במוסד היוקרתי שניהל קמרון. הממשלה הקנדית טענה לאחר חשיפת הפרשה שלא ידעה על הפרויקט, ושהמימון נעשה באופן בלעדי על-ידי הקרן ל"חקר האקולוגיה האנושית" במסגרת אוניברסיטת מק'גיל.
בין השנים 1957 ל-1961, ה-CIA העביר כ-62 אלף דולר לכיסו הפרטי של ד"ר איוון קמרון, מנהל בית החולים אלן ממוריאל, אבל אין "אקדח מעשן" המוכיח שקמרון ידע כי המימון הגיע מה-CIA. הניסוי הסתיים ב-1964 וקמרון מת שלוש שנים אחר כך מהתקף לב בזמן טיפוס הרים.
שיטות "הטיפול" שלו היו איומות באופן שהיום הוא בלתי נתפס, כאילו נהגו במוחו של תסריטאי סרטי אימה יצירתי במיוחד: שימוש אינטנסיבי ב-LSD, היפנוזה, השמעה של מסרים מוקלטים במשך 16 שעות ביממה ברציפות, ובמקרים מיוחדים במשך כל היממה. ב"הארץ" בכתבה שתורגמה מ"הגרדיאן" סופר כי "במקרים מסוימים הושמעו המסרים חצי מיליון פעמים". המסרים נלקחו משיחותיו של קמרון עם כל מטופל, והתמקדו במשפטי מפתח טעונים מאוד עבור אותו המטופל. בשבועות הראשונים המסרים היו שליליים ובאחרונים התחלפו במסרים חיוביים. בשלב הראשון המאושפזים זרקו את האוזניות, ולכן סגרו אותן בתוך קסדות נעולות. אחרי שהמאושפזים נטרפו והחלו להטיח את ראשיהם בקירות, החליט קמרון להשרות עליהם תרדמת ב"חדרי שינה" בעזרת תרופות [קוקטייל השינה שניתן שלוש פעמים ביממה: 100 מ"ג תורזין (טרוקטיל); 100 מ"ג פנובארביטאל; 100 מ"ג Seconal סקונל; 150 מ"ג Veronal ו-10 מ"ג פנרגן (Promethazine)], ולהשמיע להם את ההקלטות כרצונו במשך פרק זמן ממוצע של 15 עד 30 יום של שינה תחת סימום, ובמקרים מסוימים עד 65 יום, בשילוב מינון מאסיבי של נזעי חשמל – שלוש פעמים ביום.
החולים לא קיבלו הסברים ולא נתנו את הסכמתם (הכוונה ל"הסכמה מדעת" או informed consent). האנשים הצליחו לעתים לקום ממיטותיהם ולהתהלך כסהרוריים, ונראו משתינים על הרצפה. הצרחות במחלקה הפכו עניין שבשגרה ולא שינו דבר בהתנהלות הצוות. חלקם הצליחו לבטא את תלונותיהם ברהיטות יחסית (תועדו ציטוטים בתיקים הרפואיים), אבל ייחסו את דבריהם למצבם הנפשי.
קמרון כתב על שלושה שלבים נפרדים שעובר המטופל הטיפוסי שלו – בדרך כלל אישה. בראשון, הסובייקט איבדה הרבה מזיכרונה אבל עדיין ידעה איפה היא, למה היא שם, ומי האנשים שטיפלו בה. בשלב השני היא איבדה את תחושת הזמן והמרחב, אבל עדיין רצתה לזכור. אי יכולתה לענות על שאלות כמו "איפה את?" ו"איך הגעת לכאן?" גרמה לה חרדה ניכרת. בשלב השלישי, החרדה נעלמה לגמרי. קמרון כתב כך על המצב שהגיעו אליו מטופליו בשלב השלישי: "מצב דחק מעניין ביותר של צמצום טווח הזיכרונות המשמש בדרך כלל להעשרת הדיבור. המטופל מדבר אך ורק על תחושות הרגע הנוכחי וכמעט רק במונחים קונקרטיים. דבריו אינם מושפעים כלל מזיכרונות קודמים, וגם הם אינם נשלטים בשום אופן על ידי ציפיותיו לעתיד. הוא חי בהווה. כל הסימפטומים הסכיזופרניים נעלמו, ויש אמנזיה מוחלטת של כל אירועי חייו".
יותר ממחצית מטופליו של קמרון לא התאוששו לגמרי מניסויים אלה (ר' בצילום הבא). אציין רק שהיו אפקטים מיוחדים להעצמת "הטיפול" בקרב מטופלים קשי עורף, אבל לא הצלחתי להתמודד נפשית עם התיאורים, ודילגתי עליהם. הפרטים נלקחו מהספר "The Search for the Manchurian Candidate " של ג'ון מרקס, שהכתבה הראשונה ב"ניו יורק טיימס" התבססה על מחקריו.
ד"ר דונלד האב, שהיה ראש החוג לפסיכולוגיה באוניברסיטת מק'גיל במקביל לכהונתו של קמרון כראש החוג לפסיכיאטריה, אמר עליו: "הוא פעל בהשראת אוסף רעיונות מחריד שלא היה ראוי להתייחסות אינטלקטואלית. אם בוחנים את הדברים שעשה ושכתב, הם מעוררים גיחוך. אם היה לי סטודנט לתואר שני שהיה מעלה רעיונות דומים, הייתי משליך אותו לכל הרוחות. קמרון לא היה מוצלח כחוקר; הוא בלט בגלל כישוריו הפוליטיים". כרגיל במקרים אלה איש לא העז לומר דבר בגלוי בזמן ביצוע הפשעים בגלל עמדות הכוח וההשפעה של האיש.
העיתונאי ניקולס הורוק התבסס בכתבה על עבודתו ג'ון מרקס, דיפלומט לשעבר במשרד החוץ האמריקאי, שחקר את פעולות ה-CIA באמצעות חוק חופש המידע. שנתיים לאחר מכן פורסמו גילוייו של מרקס בספרו שהוזכר לעיל: "The Search for the Manchurian Candidate".
ג'ון מרקס בצעירותו
הניסויים באלן ממוריאל במונטריאול היו רק חלק קטן ממכלול. התברר כי כמה מכוני מחקר, מוסדות רפואיים בולטים ובתי חולים ממשלתיים בארה"ב ובקנדה היו מעורבים בפרויקט חשאי בעלות של 25 מיליון דולר שביצעה סוכנות הביון האמריקאית כדי ללמוד לשלוט במוח האנושי.
לאונרד רובינשטיין, מהקרן ל"חקר האקולוגיה האנושית" שהייתה הצינור בין ה-CIA לד"ר קמרון, סיפר בכתבה ב"ניו יורק טיימס" על הקשר עם המפעיל מסוכנות הביון, הקולונל ג'יימס מונרו: "זה היה קשור ישירות לשטיפת מוח. הם חקרו שטיפת מוח בקרב חיילים שהיו בקוריאה. אנחנו במונטריאול התחלנו להשתמש בכמה מהטכניקות האלה". רובינשטיין סיפר גם כי הם קיוו שטכניקות שטיפת המוח יכולות להועיל לטיפול בחולים ולמחוק רגשות והתנהגויות שליליים.
הניסויים נעשו גם על אנשים בריאים. רובינשטיין סיפר כי במהלך ניסוי בחסך חושי הושמו כ-20 עד 30 אחיות בחדרים אפלים ודוממים למשך חצי שעה. "זה הרבה זמן", אמר רובינשטיין. אחות אחת נתקפה חרדה וחשבה שיש נחשים מתחת לכיסא. כמה חודשים לאחר מכן לקתה בסכיזופרניה והזדקקה לאשפוז. רובינשטיין הוסיף כי לחוויות כאלה יכולה להיות השפעה עמוקה על אנשים מסוימים.
חבר הפרלמנט אורליקוב פתח בהליכים משפטים וב-1980 תבע את ה-CIA בשם אשתו ושמונה מטופלים נוספים (על הפיצויים בהמשך). ב-1980 חשפה העיתונאית אדריאן קלרקסון, לימים מושלת קנדה, בתוכנית תחקירים the fifth estate קנדית את גודל הטרגדיה האנושית, וכמה אנשים סיפרו את סיפוריהם בפומבי בפעם הראשונה. היא ראיינה גם את ג'ון ג'יטינגר הפסיכולוג הראשי של ה-CIA בתקופה ההיא, שחלקו בפרשה התמקד בפיתוח מבדקי אישיות. ג'יטינגר סיפר מדוע ה-CIA פנו דווקא לקמרון.
בספרה "דוקטרינת ההלם" כתבה נעמי קליין שה-CIA לא חיפשו אצל ד"ר קמרון שיטה יעילה לשטיפת מוח בלבד, אלא התלהבו מעצם יצירת שיטת עינויים חדשה שעשויה "לחלץ מידע ממקורות עמידים", קליין הוסיפה שמחקרים אלה שימשו לכתיבת מדריכי עינויים המשמשים עד ימינו במתקן המעצר בגואנטנמו (פרק 1 "מעבדת העינויים" עמ' 37–63).
הפיצוי
המשפט שניהל חבר הפרלמנט דייוויד אורליקוב בשם רעייתו ושמונה מקורבנות הניסויים הנוספים נמשך 8 שנים. ב-1988, ה-CIA הסכימו לשלם לתשעה מהחולים 750,000$ בסך הכל בהסדר מחוץ לבית המשפט (קצת יותר מ-80 אלף דולר לכל אחד).
במהלך השנים שחלפו עד ההכרה הפומבית במה שעברו המטופלים ב"אלן ממוריאל", הממשלה בקנדה התנערה מאחריות, וטענה כי לא ידעה על הניסויים. בפועל הממשלה הקנדית מימנה את הניסויים ב"אלן ממוריאל" בסכומים גבוהים יותר מאלה ששילמו האמריקנים. הניסויים של ד"ר קמרון מומנו בסכום של חצי מיליון דולר על-ידי המחלקה הפדרלית של הבריאות והרווחה של קנדה בשנות החמישים. כאשר גילתה זאת לינדה מק'דונלד, אחת קורבנות הניסויים, היא תבעה את ממשלת קנדה ב-1988. ב-1992 נפסק כי יש לפצות אותה לצד 76 קורבנות נוספים של ד"ר קמרון במאה אלף דולר כל אחד, בתמורה לחתימת ויתור על הזכות לתבוע את הממשלה או את בית החולים. עם זאת, הוצהר כי הדבר נעשה מ"מניעים הומניטריים" ללא לקיחת אחריות וללא הכרה בעוול.
לקראת מותו ב-1998 ביקש חבר הפרלמנט אורליקוב מחברו למפלגה הדמוקרטית החדשה, סוונד רובינסון, להמשיך את המאבק ולדרוש פיצוי ממשלתי עבור קורבנות הניסויים ובני משפחותיהם, והמאבק אכן נמשך.
בשנת 2004, לאחר עוד קרב משפטי, קבע שופט קנדי כי עוד 250 קורבנות, או יורשיהם, יהיו רשאים לבקש פיצויים מממשלת קנדה. אליסון סטיל, בתה של אחת הקורבנות, נקטה צעדים משפטיים נגד ממשלת קנדה ב־2015, והגיעה לפשרה בשנה שעברה. היא קיבלה פיצוי בסך 100 אלף דולר קנדי בתמורה לחתימה על הסכם סודיות. לדברי עורכת הדין שלה, אלן סטיין, היו מקרים נוספים שבהם נחתמו הסכמי סודיות.
סיפור אחד מני רבים
לסלי אורליקוב הבת של וילמה אורליקוב סיפרה: "הייתי בערך בת שבע כשאמי נסעה למונטריאול ב-1956 בפעם הראשונה. כשחזרה משם כבר הייתי בת 12. זה היה סיפור משפחתי קשה מאוד. אמי סבלה מדיכאון לאחר לידה ולא קיבלה טיפול הולם. היא הייתה חלק מהניסויים לשליטה במוח שהותירו אותה שבר כלי וכולנו נפגענו מכך". אורליקוב איבדה את זיכרונה, נסוגה לשלב ינקותי ואף לא שלטה בסוגרים. מסמכים משפטיים הראו כי קיבלה 16 מנות של LSD ומינון מאסיבי של נזעי חשמל. לאחר שנים של טיפול ממושך ויקר חזרה לתפקד במידה חלקית. היו לה רגשות מעורבים לגבי קבלת הכסף, כי ה-CIA לא הסכימו לקבל על עצמם כל אחריות. התגליות במהלך המאבק המשפטי כמעט קרעו את המשפחה.
וילמה (ואל) אורליקוב
"בהתחלה אמי חשבה שקמרון הוא אלוהים, ושהוא לא יכול לטעות", סיפרה הבת, "לאחר מכן כשהוכח שהרופא מומן על ידי ה-CIA, היא השתוללה מזעם והייתה מדוכאת זמן רב. לדעתי הממשלה הקנדית לא העניקה לקורבנות הניסויים תמיכה מספקת, ועדיין לא הודתה בעוול שנעשה להם. וכך גם ה-CIA. הם כן נתנו כסף לחלק מהאנשים ששרדו, אבל בשלב כזה שעבור רובם זה כבר היה מאוחר מדי".
ב-2006 התראיינה לסלי אורליקוב הבת של וילמה אורליקוב ל"סקוטסמן", עיתון סקוטי ארצי; ב-2009 התראיינה גם נכדתה של וילמה אורליקוב, האמנית שרה אן ג'ונסון לעיתון הקנדי "גלוב אנד מייל", וכעת ב-2018 מראיינים שוב את הנכדה שרה ב"הגרדיאן".
אל תחמיצו את יורשו של קמרון שטוען בסרט התיעודי הראשון מ-1979 כי הניסוי היה קשה לצוותים יותר מאשר למאושפזים, ואת תגובתה של וילמה (ואל) אורליקוב למשמע הדבר. אין חדש תחת השמש. החל מדקה 34:
הערה לסיכום
הנושא מעלה הרהורים קשים ביחס לכמה מאושפזים הלכודים בתנאי בידוד ממושך בבית החולים שער מנשה. בתוכניתה “סדר יום עם קרן נויבך” חושפת העיתונאית זה כשנתיים פרשיות קשות במוסד זה: קשירה בארבע גפיים לאורך שבועות ארוכים, כמו גם בידוד בתנאים תת-אנושיים שנמשך חודשים ואף שנים ארוכות. השמות (הבדויים) מתחלפים: סיון, טל, דניאל, נועם וכו’. ד”ר שרון שליו, מומחית בינלאומית להפרדה, בידוד וקשירות, קבעה כי התנאים בהם מאושפזים אנשים אלה בשער מנשה הם בגדר עינויים לכל דבר ועניין. כתבתי כאן על מה שקרה במוסד אלן ממוריאל לפני כשישים שנה. מעניין מה ייכתב בעוד שישים שנה על המוסד שער מנשה.
שני מראי מקום
מעבודתו של קמרון על depatterning ו-psychicdriving (הכותרות כה מלומדות)
המצב הטעון מתרחש בסביבה שהיא המוזנחת ביותר במערכת הבריאות, וככל הנראה בשירות הציבורי בכלל.
מצבם הפיזי הרעוע של בתי החולים הפסיכיאטרים נודע כבר שנים רבות, אבל לא השתנה ולמשרד אין גם תכנית בינוי עתידית לשינוי המצב.
"הצבע והטיח מתקלפים ויש נזילות מים, רטיבות ועובש; משקופי דלתות ומיטות שבורים; המקלחות והשירותים אינם ראויים לשימוש", כתב המבקר והוסיף כי התנאים החמורים הם 'ביזוי ופגיעה בכבודם של המטופלים'.
אבל מה שהכי מרעיש פה הוא עניין אחר: בתגובה הארוכה של משרד הבריאות – 5 פסקאות ארוכות ומייגעות – לא מוזכר אפילו במילה אחת פיתוח "הבתים המאזנים" – חלופות האשפוז שהאגף לבריאות הנפש עצמו ניסח את הסטנדרטים לרגולציה שלו. זה חמור מאוד.
מה דעתך על כך, ראשת בריאות הנפש במשרד הבריאות, ד"ר טל ברגמן-לוי?
מה דעתך על כך מנכ"ל משרד הבריאות, מר משה בר סימן טוב?
זו הייתה המכה הראשונה.
בכירי המקצוע תמיד מדגישים את בעיית התשתיות הנוראיות, שכן היא גם גלויה לעין כול וגם לכאורה לא באחריותם. אבל בכל הזדמנות הם מתנערים מסוגיית יחסי האנוש והגישה המקצועית של הצוותים, שכן לדבריהם כוח האדם הוא החוזקה של המערכת ומדובר באנשי מקצוע טובים ומסורים מאין כמותם. בחלומות.
עברנו את דוח בזכות על הקשירות; עברנו את מקרה "נועה" בשיבא; עברנו את ההמתנה הממושכת לפרסום מסקנות הוועדה להגבלות הקשירה; עברנו את ההמתנה הממושכת לפרסום הנהלים החדשים והתאכזבנו שהם לא היו אחד לאחד עם המלצות הוועדה…
חשיפה • במחלקה הפסיכיאטרית בביה"ח הדסה הזריקו למטופלת זריקת הרגעה והעבירו אותה בכוח לחדר הקשירות • מטופלת נוספת נקשרה במשך 5 שעות משום שסירבה לקבל זריקה • משרד הבריאות: המקרים ייבדקו
יולדת באפילה: ליאורה (שם בדוי) היא אישה צעירה, בסוף החודש השביעי להריונה, שאושפזה, בשל מצבה הנפשי הקשה, בחדר בידוד במחלקה הפסיכיאטרית בהדסה עין כרם • לילה אחד היא ילדה שם לבדה, בלי שאיש ייענה לקריאותיה • במהלך הלידה נחבט ראשה של התינוקת ברצפה וכיום היא סובלת משיתוק מוחין ומפיגור • בפסק הדין באחת הפרשות הרפואיות החמורות שנחשפו בישראל קבע בית המשפט שבית החולים התרשל בטיפולו במאושפזת • "ישראל שישבת" חושף: כך ניסה בית החולים הדסה עין כרם לחמוק מאחריות
אז מה יהיה, ד"ר טל ברגמן לוי?
מה יהיה, מר משה בר סימן טוב?
שימו לב שפעמיים לא פניתי לסגן/שר/סגן-שר הבריאות הרב יעקב ליצמן שעסוק בלהתחמק מעניינים בוערים. לפי דוח מבקר המדינה שהוזכר לעיל, לא רק שלא פעל כנדרש גם למניעת עישון, מתברר שהוא דווקא התערב באופן אקטיבי לטובת תעשיית הטבק, אבל העיקר שהשבת לא תיפגע.
אז אחרי שתי המכות היומיומיות וה"נורמליות" האלה אין מנוס מהמסקנה: ממלכת האשפוז בבריאות הנפש רקובה מהשורש. ולא רק היא.
כמעט סיימתי לכתוב, ואז ניחתה כמו פטיש 5 ק"ג המכה השלישית בכתבה נוספת:
ההסתדרות הרפואית קוראת להתעלם מהנחיות משרד הבריאות לצמצם קשירת מטופלים
יו"ר ההסתדרות טוען כי משרד הבריאות פרסם את ההנחיות בלי שהוקצו המשאבים הנדרשים כדי ליישמן בפועל. לדבריו יש צורך בתכנית למניעת צפיפות בבתי החולים הפסיכיאטריים והוספת תקנים
אנשי ההסתדרות הרפואית, אנא קראו על עבודתו של פרופ' זאב קפלן מנהל המרכז לבריאות הנפש בבאר-שבע. הנה ציטוט מכתבה שפרסמתי ב"הארץ" ב-22 ביוני 2015:
"ניתן ללמוד מן התוכנית (פיילוט) שמיושמת בימים אלו, החל מדצמבר 2014, במרכז לבריאות הנפש באר שבע. שם הגדירו את צמצום הקשירה כיעד מרכזי למרות ההחמרה בפרופיל המתאשפזים והאחוז הגבוה יחסית של המתאשפזים בכפייה. בדו"ח של המרכז על התוכנית דווח כי מינואר 2014 עד החלת התוכנית עמד מספר הקשירות לחודש על כ-90 בממוצע, ואילו מספר הקשירות הממוצע לחודש בשלושת החודשים מאז החלתה ירד לכ-30.
גם שעות הקשירה בפועל צומצמו – בסך הכל ירד מספר שעות הקשירה מ-650 בממוצע לחודש, לפחות מ-200 לחודש. במסגרת התוכנית הוחלט גם להצמיד איש צוות לכל מטופל שעשוי להתנהג באלימות. ורק אם אין זה עוזר – נעשה שימוש בחדר בידוד. קשירה היא רק חלופה אחרונה, וגם אז, על אחות חובה לבדוק את האדם הקשור כל חצי שעה ולהעריך את מצבו. בנוסף, היא יכולה להתירו לאור התרשמותה מחלוף מסוכנותו ולעדכן את הרופא בדיעבד. קיימת גם אפשרות להכניס בן משפחה על פי בקשת המטופל לחדר ההגבלה ובאישור מנהל המחלקה.
זאת ועוד, ננקטו קו של הסברה, חינוך למודעות ותרבות ארגונית המשדרים שקשירה היא שלילת חירותו של אדם ויש להשתמש בה אך ורק באין ברירה ובמקרים חריגים. שינוי מערכת נוקשה ומאובנת לא נעשה בן יום. בשלב ראשון יש לעגן את הפיילוט מבאר שבע בנוהל כתוב שיחייב את כל המוסדות בארץ, ובשלב מאוחר יותר לבטל כליל את הקשירה המשפילה והטראומטית ולאמץ חלופות."
את כל זאת עשה פרופ' זאב קפלן ללא תקציב ייעודי וללא תוספת בכוח אדם.
יש לכך הסבר אחר: רוח המפקד, או "במקום שבו אין אנשים היה איש".
בתקשורת מבליטים הופעות של אמנים במחלקות שבהן מאושפזים ילדים חולי סרטן, והדבר כמובן נכון וטוב וראוי, אבל מה עם הופעות בבתי חולים פסיכיאטריים שבהם מאושפזים – שבועות וחודשים – צעירים ומבוגרים?
מעבר למסר התרבותי והאנושי זה גם צעד נכון להקטנת הסטיגמה. ואם יאמרו האמנים שהם חוששים להופיע ב"בית משוגעים", הבה נספר להם על ליאונרד כהן שאהב להופיע במוסדות כאלה. השראה לא רעה, לא? הסכיתו ושמעו.
לאונרד כהן (21 בספטמבר 1934 – 7 בנובמבר 2016)
בוב ג'ונסטון המפיק של כהן בתחילת דרכו סיפר שכהן אמר לו: "אני רוצה לנגן בבתי חולים פסיכיאטריים", והוא אכן ארגן עבור כהן הופעות כאלה […]
המוזיקאי רון קורנליוס (שתיעד את הדברים ביומניו. דליה) נזכר בפעם הראשונה שלאונרד סיפר לחברי הלהקה על הכוונה שלו לנגן בבתי חולים פסיכיאטריים. "היינו במלון מייפר והוא אמר, 'אנחנו הולכים ליהנות מהסיבוב הזה. אנחנו הולכים לראות כל מיני ערים, ולפעמים גם לבלות בהן יומיים-שלושה. וכשלא נופיע אני רוצה להופיע במוסדות לחולי נפש.' אמרתי לו, 'מה? אני לא הולך להופיע בשום מוסד של פסיכים. כן, אני אופיע באלברט הול, אבל אל תביא אותי בחשבון לבית למשוגעים'. ואז הם דיברו ודיברו ודיברו עד שבסוף לאונרד אמר, 'רון, תבוא רק בפעם הזאת'. אחרי שראיתי מה המוזיקה עשתה לאנשים האלה, בסופו של דבר נהניתי מהרבה הופעות מהסוג הזה, והופענו בהרבה מוסדות כאלה בכל אירופה, בקנדה, אפילו בארה'ב". לאונרד לא אמר מדוע הוא רוצה לנגן במוסדות לחולי נפש, וחברי הלהקה לא שאלו. […]
ב-1974 סיפר לאונרד לעיתונאי סטיב טרנר, שהוא נמשך לבתי חולים פסיכיאטריים כי הוא "מרגיש שניסיון החיים של אנשים רבים במוסדות לחולי נפש עושה אותם קהל אוהד ליצירתי. במובן מסוים כשמישהו מתאשפז בבית חולים לחולי נפש מרצונו או בכפייה, הוא כבר הכיר בתבוסה אדירה. במילים אחרות, הוא כבר עשה בחירה. הרגשתי שמרכיבים של בחירה ותבוסה אלה תואמים מרכיבים מסוימים שמהם עשויים שיריי, ושתשרור הזדהות רגשית בין אנשים שחוו חוויות אלה לבין החוויות שתועדו בשיריי."
בראיון שהעניק בשנת 1969 אמר לאונרד, "תמיד אהבתי את האנשים שהעולם נוהג לכנות 'מטורפים'. נהגתי להסתובב ולדבר עם זקנים כאלה או עם מכורים לסמים. הייתי בסך הכל בן 13 או 14 ואף פעם לא הבנתי למה אני נמשך אליהם פרט לכך שהרגשתי איתם בנוח". היה בזה גם אלמנט של גורל לאור ההיסטוריה הפרטית שלו ושל אמו. […]
ב-28 באוגוסט 1970 הופיע ליאונרד כהן ולהקתו בבית חולים הנדרסון בסאטון בדרום לונדון, יומיים לפני הופעתו בפסטיבל האי וייט ב-1970 שבו נכחו 600 אלף צופים […] בניגוד לג'וני קאש, שהוציא שני אלבומי כלא (מהופעותיו בבתי כלא. דליה) שזכו להצלחה, לאונרד לא הוציא אלבום מההופעה בבית החולים הדרסון, אבל קיימת הקלטה של ההופעה והיא טובה. איאן מילן, שהיה גם טכנאי הקלטות חובב, הקליט את המופע על טייפ סלילים בעל ארבעה ערוצים.
הקונצרט התחיל בסביבות שבע בערב בעלייה גבוהת התקרה של המגדל. בחדר הייתה במה, אלא שהיא הייתה קטנה כל כך שלאונרד נאלץ לעמוד על הרצפה. הוא עמד מתחת לאחד החלונות הגבוהים והצרים שהקנו לחלל חזות של אולם תפילה. […]
לקהל אמר לאונרד, "אתמול בלילה דיברתי עם מישהו. רופא. אמרתי לו שאני בא לכאן. הוא אמר, 'יש כאן חבורה קשוחה של משוגעים צעירים'. לאונרד ניגן את צלילי הפתיחה של 'ציפור על תיל' והפסיק. "מתחשק לי לדבר. כשהיינו למטה מישהו הזהיר אותי שאתם לא מפסיקים לדבר. שזה פסיכוטי. שזה מידבק." נראה שכך היה. לאונרד דיבר הרבה בין 11 השירים ששר והשיר שהקריא בהופעה שנמשכה 80 דקות. ובדרך כלל נשמע הרבה יותר חופשי מאשר בקונצרטים הרגילים. הוא סיפר שהרומן שלו ושל מריאן דעך בהדרגה וגווע, וסיפר את סיפורי הרקע של השירים. […]
בסרט התיעודי מ-1965 (ר' בהמשך) כהן רשם על מראה: "caveat emptor", שפירושו "ייזהר הקונה" (כלל בדיני חוזים שלפיו המוכר אינו ערב לטיב הסחורה אלא אם התחייב במפורש) ואמר: "יידע אדם הצופה בי שאין זה נטול הונאה לגמרי".
במהלך ההופעה היה הקהל דומם, מרותק. כאשר לאונרד והלהקה סיימו שיר, היו מחיאות הכפיים נלהבות. "באמת רציתי לומר שזה הקהל שחיפשנו", אמר ליאונרד, ונשמע נרגש ומאושר, "אף פעם לא הרגשתי כל כך טוב בזמן הופעה מול קהל." נראה שפגועי נפש גרמו לליאונרד ולשירים שלו להרגיש בבית. בהמשך אותה שנה הופיעו ליאונרד והלהקה במוסדות אחרים לחולי נפש. "ההופעות האלה", אומר דונובן, "כל אחת ואחת מהן, היו אחד הדברים הכי טובים שקרו במהלך סיבוב ההופעות, עם הדרך שבה המאזינים התבייתו על מה שליאונרד עשה והאינטראקציה שלו איתם".
בתחילת נובמבר 1970 הם ניגנו בבית החולים הפסיכיאטרי נאפּה – צבר עצום של בניינים ניאו-גותיים מהמאה ה-19 שהתפרסו על שטח של 750 דונם במחוז היין של קליפורניה. בקליפורניה הייתה ללהקה זמרת ליווי זמני מישל פיליפס מלהקת האימהות והאבות. כמה ימים קודם לכן, בערב כל הקדושים, פיליפס נישאה לשחקן דניס הופר. ליאונרד שהופר ראה בו חבר היה בטקס. "אז גררנו גם את הופר לבית החולים, אומר ביל דונובן. "בדרך הוא לקח אסיד". החומר התחיל לפעול בדיוק כשהלימוזינה הגיע למוסד. כאשר התחילו להוריד את הציוד, הם ראו את אנשי הצוות מכניסים את המטופלים לבניין שבו הייתה ההופעה. רבים מהמטופלים היו בכיסאות גלגלים; אחרים הלכו כפופים וגררו רגליים. רבים מהמטופלים בבית החולים סבלו מפגיעות קשות וקיבלו טיפול תרופתי מסיבי; היה גם אגף לפושעים פסיכופתים. "כאשר הופר ראה את זה", מספר דונובן, "הוא התחרפן כאילו ראה את 'ליל המתים החיים' או משהו. הוא זינק בחזרה ללימוזינה, נעל את הדלת מבפנים ולא הסכים לצאת". ליאונרד, שהופיע לפני המטופלים, שר וניגן ודיבר קצת, ואחר כך ירד בקפיצה מהבמה והסתובב ביניהם עם הגיטרה, "וכל מי שהיה יכול לעמוד על רגליו הלך בעקבותיו סביב החדר וכולם עלו לבמה וירדו ממנה". […]
"נער אחד קם על רגליו והתחיל לצרוח על ליאונרד באמצע שיר עד כדי כך שהפסקנו לנגן. הצעיר אמר, 'יופי, אתה משורר גדול, אמן גדול, אתה בא לכאן, הלהקה שלך איתך, יש איתך בחורות יפות, אתה שר את כל המילים היפות וכל זה, אבל מה שאני רוצה לשאול אותך, חבר, זה מה אתה חושב עליי?
וליאונרד פשוט ירד מהבמה והחזיק את הבחור בזרועותיו, וחיבק אותו".
הקטעים הנ"ל (בפונט כחול. ההדגשות שלי) מהביוגרפיההמוערכת החיים של לאונרד כהן/ סילבי סימונס, הוצאת כנרת זמורה ביתן, 2013 (עמ' 232 – 236), להלןהביוגרפיה.
"מצאתי שאותם אנשים שאנחנו מכנים מוכי-גורל, הם הקהל האידיאלי להבין את השירים שלי", כך אמר אז הזמר שבקלות אפשר להגדירו כדיכאוני, "בעיקר משום ניסיון החיים שלהם, שהוביל אותם לבין קירות המוסד הסגור. גם אני חשבתי פעם על התאבדות, אולם הגעתי למסקנה כי יהיה זה לא הוגן כלפי אנשים שיוותרו בחיים אחרי. משום שמה קורה? אדם מסיים את חייו במו ידיו ומותיר אחריו את כל ידידיו ובני משפחתו, אחוזים רגשי אשמה לכל חייהם".
השיר"מי באש", Who by Fire, נכתב ב-1974 בעקבות חוויותיו ממלחמת יום כיפור (שהה בארץ כחודשיים) ובהשראת הפיוט "ונתנה תוקף" מתפילות ראש השנה ויום הכיפורים.
בווידאוהבא(החל מ-17:37 עד 21:05) מספרת הביוגרפית סילבי סימונס על התמודדותו של כהן עם התקפי דיכאון קשים החל מגיל 20. בהמשך, לאחר קטע שירה קצרצר של כהן, היא מדברת על הופעותיו במוסדות האלה ומסבירה חלק ממשיכתו לנושא.
כהן בא ממשפחה מיוחסת שהייתה בעלת אמצעים בילדותו. המשפחה ישבה בקנדה מצד אביו מ-1869. אביו נתן כהן חזר מהמלחמה בשירות צבא קנדה עטור אותות הצטיינות אך שבר כלי, ונפטר כשהיה בן תשע. אמו מאשה (מרשה קלוניצקי), ליטאית בעלת מזג נדיב וסוער, שממנה ירש כהן את הנטייה לדיכאון, התאשפזה באגף הפסיכיאטרי של "אלן ממוריאל". מוסד זה נודע לשמצה בעברו בשל שותפות בפרויקט הסודי ה-MK-Ultraשל הסי.איי.איי., שבחן היבטים בשליטה מוחית באמצעות תרופות תוך שימוש בהתעללויות ובחסך חושי. הניסוי שנחשף ב-1977 נערך בין השנים 1956 ל-1964 (בתקופה שבה שהתה שם אמו של כהן) על ידי מנהל המוסד ומייסדודונלד איוון קמרון. ברומן הראשון שלו "המשחק האהוב", שהיה סוג של אוטוביוגרפיה, סיפר כהן למורת רוחה של משפחתו המורחבת על אשפוזה של מאשה אמו ועל ביקוריו אצלה כשהיה כבן 23 (ר' ציטוטים מהרומן לקראת סוף המאמר[1]). הדבר מסביר את גישתו הטבעית למקומות אלה.
בקטע אחר בווידאו הנ"ל מספרת סילבי סימונס על ראיון ארוך שערכה עמו בעבר בביתו, שנמשך שלושה ימים. הוא סוג של יידישע מאמא, סיפרה ב-2013, כל הזמן משדל לאכול ולשתות. כמו כל יתר העיתונאים, שנוכחותו הנעימה השרתה עליהם תחושת קרבה רבה, חשבה שהצליחה לחשוף דברים משמעותיים ביותר אבל אחרי שעברה על החומר גילתה שכהן נותר מרוחק וחמקמק כמו בכל יתר הראיונות עמו.
כבר בלהיט הגדול הראשון שלו "סוזאן" יש שורה המעידה על היקסמות משיגעון: You know that she's half-crazy but that's why you want to be there.
נעמי שמר תרגמה שורה זאת כך: "דעתה טרופה עליה ולכן תרצה אליה". אבל לא יהיה מופרך לומר שבצעירותו תפס לאונרד כהן גם את עצמו כאדם שהוא half-crazy. הביוגרפית סימונס כותבת כי כאשר ראיינה אותו פרופ' לספרות סנדרה דג'ווא ב-1967 על דמיון מסוים בין כתיבתו לזו של ז'אן-פול סארטר, ענה לה כהן שההבדל ביניהם הוא שסארטר מעולם לא יצא מדעתו, וכי היום אנשים נוטים יותר לכתיבה של "סכיזופרנים כמוני". מאחר שדעתי לא נוחה מהתרגום אפשר לקרוא כאן את השאלה והתשובה המלאות במקור מספרה של החוקרת.
גם אם הביטוי "סכיזופרנים כמוני" הוא חסר כל משמעות קלינית, וכהן השתמש בו כמעין מטפורה תרבותית ותו לא, יש לכך משמעות פסיכולוגית אדירה. פירוש הדבר שלאונרד כהן לא רק אהב אותנו אלא אף ראה עצמו, לפחות בשלב כלשהו בחייו, כשייך לקבוצה.
הנה סרט תיעודי מ-1965 הנפתח בסיפור משעשע של לאונרד כהן על תקרית עם אנשי צוות (טיפוסית לסגנון האינטראקציה) כשביקר חבר במוסד פסיכיאטרי:
הוא היה חבר קרוב של המשורריםאירווינג לייטון ולואיס דודק, שהיו חלק מהגל השני של השירה המודרניסטית הקנדית. הוא טען שלא היה הופך למשורר מוכר בשום מקום אחר בעולם. לדבריו הם לימדו אותו לכתוב שירה והוא נחל הצלחה בזכות עזרתם ועידודם. ב-1955 סיים תואר ראשון בספרות אנגלית באוניברסיטת מקגיל במונטריאול. מיד לאחר מכן נשר מלימודי משפטים לאחר סמסטר אחד בגלל כישלון בבחינה בלטינית. הוא המשיך ללימודי תואר שני בספרות אנגלית, אך לא סיים.
"מחול המצורעים" The Ballet of Lepers היה הרומן הראשון שלו (1957) שלא ראה אור מעולם. 91 עמודים מודפסים במכונת כתיבה שנמצאים היום בארכיון באוניברסיטת טורונטו. היצירה נדחתה על-ידי המו"לים, וכהן האמין שהיא טובה יותר מ"המשחק האהוב", הרומן הראשון שפורסם ב-1963. הרומן השני, "מפסידנים יפים", יצא לאור שלוש שנים אחר כך ועורר תגובות חזקות מסוגים שונים. כהן עשה לא מעט ניסיונות להמשיך בכתיבת רומנים, אך הם לא צלחו. פעם אמר: "ידעתי שזה הספר האחרון שאכתוב, כי הכנסתי אליו את כל מה שהיה לי" (מהביוגרפיה, עמ' 152).
בן 34 סירב לקבל פרס ספרותי יוקרתי במילים: "העולם הוא מקום חסר רחמים, ולא אקח ממנו שום מתת". ראיוןזהנפתח בדבריו כי מ-1975 עד 1985 לא היה בו עניין מיוחד. "למעשה, שמי הפך לבדיחה", הוא אמר, "כשרצו לתאר מישהו מיואש, מלנכולי, דיכאוני ואובדני הזכירו אותי."ג'ניפר וורנסחברה קרובה ושותפה ליצירה, שאף תרמה לחידוש העניין ביצירתו של כהן ("הקימה לתחייה", לדבריו), תיארהכאןאת ייחודו.
דווקא מראיינת חצופה וחסרת רגישות – ששאלה אותו בבוטות על בעיותיו הנפשיות – חילצה ממנו תשובות כנות ורציניות. הוא התוודה שסבל מדיכאון רוב חייו: "אני יוצא מהארון", אמר. אמנותו, כך סיפר, הייתה סיפור הכיסוי. כשהמראיינת עזת המצח קבעה שהוא סובל ממאניה דפרסיה, הסביר שכל אחד סובל ממשהו.
כהן תיאר את האפלה והחרדה המשתקת שחווה כך: "כשאני אומר דיכאון אני לא מתכוון לדכדוך או לעצבות… זו מעין אלימות נפשית שמפריעה לך לתפקד כמו שצריך מרגע אחד למשנהו" (מהביוגרפיה עמ' 59). לדברי הפסיכיאטר ד"ר אלן שואוולטר, המנהל אתאתר המעריצים כהנצנטריקשלאונרד אהב, "ללא תצפיות מפורטות שאפשר לבסס עליהן דיאגנוזה, נראה לי שבמקרה הטוב נוכל לשער שהדיאגנוזה הבסיסית של ליאונרד כהן היא הפרעה דו-קוטבית ולא דיכאון מז'ורי" (מהביוגרפיה עמ' 110). כהן סיפר שהדיכאון בא "במחזוריות" (מהביוגרפיה, עמ' 269).
השינוי הגדול שעשה כהן בשנות השלושים לחייו, כשהפך ממשורר וסופר מוערך למלחין וזמר, נבע מכורח כלכלי, לאחר שהבין שלא יצליח להתפרנס מכתיבה בלבד. ב-1993 החליט לפרוש מהופעות ועבר להתגורר במנזר זן במאונט בולדי ליד לוס אנג'לס עד 1999. במהלך שש שנים אלה כיהן כעוזר אישי וכנהג של מורהו הוותיק ראש המנזררושי ג'ושו סאסאקישהיה בשנות ה-90 לחייו. בשנותיו האחרונות של הרושי, שמת בן 107, דבקה בו שערורייה בדבר הטרדות מיניות ממושכות של נזירים ונזירות מאז שנות ה-70. ב-1996 הוסמך כהן לנזיר בודהיסטי, והוענק לו שֵם דהרמה – ג'יקאן (Jikan 自閑 בסנסקריט – השקט שבין שתי מחשבות, לפי אחד הפירושים). רבים מהשירים שכתב בעת שהותו במנזר התפרסמו ב"ספר הכמיהה" בתרגומו של קובי מידן. לתפיסתו לימודי הזן לא סתרו את יהדותו, והוא אף המשיך לשמור שבת, וזאת לצד אהבתו המוצהרת לישו מילדותו, אז נהג להתלוות לאומנת הקתולית בביקוריה בכנסייה.
הביוגרפית שלו מספרת על חלומו מילדות להפוך לאיש צבא בעקבות אביו, שהיה אחד מקציני המילואים היהודים הראשונים של צבא קנדה. כהן נסע לקובה "לחפש מלחמה" זמן מה לפניהפלישההאמריקאית הכושלת למפרץ החזירים. "האמת לאמיתה היא שרציתי להרוג או להיהרג", סיפר לביוגרפית סימונס. כבר היה בן 26 ואמו המודאגת הפעילה קשרים בשגרירות קנדה בקובה כדי שיאתרו אותו וישלחו אותו הביתה. לרגע חשב שנקרא סוף סוף לפעילות מבצעית. הוא החליט להישאר שם כמובן. בביוגרפיה של סימונס מתואר הלך רוחו ביום הפלישה. סימונס אינה מגדירה את מצבו, אך ברור לי שהיה נתון בהלך רוח מאני. הוא מצוטט: "הרגשתי שאני מגן על האי מפני פלישה אמריקנית, ובה בעת מתכנן את הפלישה הזאת. אני הייתי המניע של הכל. לא יכולתי לראות את המגלומניה שבפרספקטיבה שלי באותה תקופה" (עמ' 83 ו-84 בביוגרפיה). כהן גם תכנן להתגייס לצה"ל במלחמת יום הכיפור, ולבסוף צורף לצוות הווי. רק בחמש השנים עד 2013, במהלך 387 הופעות, נהנה ליישם בחייו סוג של סדר ומשמעת צבאית שהסדירו את נטיותיו הכאוטיות.
J.S. – Why did you end the concert with a military salute, why do you do this after each concert you give?
L.C. – Because I don't consider myself a civilian. I consider myself a soldier, and that's the way soldiers salute.
J.S. – But…a soldier? On which side? In what sense?
L.C. – I will leave that to your imagination. I am a soldier. That's all. I don't want to speak of wars or sides.
(מתוך ראיון שערך ז'ורדי סיירה עם כהן בברצלונה ב-1974)
ככל שההיכרות שלי עמו העמיקה בקריאה על אודותיו, קריאת הטקסטים שחיבר, האזנה לשיריו וצפייה באינספור ראיונות עמו, התברר שאישיותו של האיש העמוק והמורכב הזה הייתה מלאה סתירות פנימיות, אבל אולי לא יותר מזו של רובנו. כהן לא נישא מעולם והיה ידוע כ-Ladies' man למרות הכחשותיו. לדבריו ניהל חיים של מתבודד, נמנע מאכילת בשר, הרבה בצומות לסיגוף הגוף (אך גם כדי "לשמור על רזון ועל פנים גרומות וחמורות סבר", לדברי הביוגרפית), ובילה את רוב ימיו בעבודה בישיבה מול שולחן. עם זאת,מריאן אילן, אהובתו המיתולוגית, העידה עליו כרבות אחרות, שהיה "רודף שמלות".
בהיותו בן 75 נשאל בראיון אם הוא מתחרט על כך שלא הייתה לו מערכת יחסית ממושכת אחת.במקום להשיב שר את "לא, אינני מתחרטת על דבר" של אדית פיאף, ואמר שבורך באמנזיה ושאינו בוחן את חייו כספר שניתן לעיין בו לאחור.פה סיפר גם על התמודדותו המתמדת עם דיכאון קליני בפרט וסבל נפשי בכלל. בהמשך הראיון אמר שבהשוואה לייסוריהם הקשים של בני האדם ברחבי העולם בתקופתנו, הסבל שלו הוא כאין וכאפס. בסוף כבו המצלמות, אבל רק לכאורה, והעיתונאי קבל על כך שלא דיברו מספיק על המוות, ומיהר להסביר שהוא עצמו מבועת מהמוות. ליאונרד גיחך ואמר בקולו המרגיע שאם היו מבטיחים לו שמותו לא יהיה כרוך בסבל רב, הוא אפילו מייחל לו.
ב-2008 נאלץ כהן בן ה-74 לחזור ולהופיע, לאחר שפרש מהופעות ב-1993. הדבר אירע בעקבותמעילה בכספיושהתגלתה ב-2004 בסכום של יותר מ-10 מיליון דולר על-ידי המנהלת המוזיקלית שלו. היא רוקנה את חשבונות הפנסיה שלו; הותירה אותו חסר כל ובחובות מס על הכספים שנעלמו. היה עליו למשכן את ביתו כדי לשלם לעורכי דין. במשפט נפסקו לזכותו כ-7 מיליון דולר, אך רק חלק שולם לו בגלל התמשכות ההליכים המשפטיים. תחילה היה מסויג מאוד מהצורך להופיע, אך בהמשך התאהב בהופעות החיות, וחש בחסרונן בהפסקות שביניהן.
בתחילתהווידאו הבאמהופעה בלוס אנג'לס ב-10 באפריל 2009 אומר כהן:
"חלף זמן רב מאז שעמדתי על הבמה הזאת, אולי 14 או 15 שנים. הייתי בן 60 בסיבוב ההופעות הקודם – רק ילד עם חלום משוגע. מאז לקחתי הרבה פרוזק, פקסיל, אפקסור, וולבוטרין, פוסלין וריטלין. הלכתי ללמוד פילוסופיות ודתות בקפידה ולעומק, אבל 'העליצות' תמיד המשיכה לפרוץ…"הביוגרפית שלו, סילבי סימונס, סיפרה שצרך כמויות גדולות של סמי מרץ (בצעירותו גם אופיום ולס"ד), וניצל בזכות שילוב של יצר הישרדות מפותח ויכולת התאוששות יוצאת דופן. כשסימונס שאלה אותו מדוע נטל סמי מרץ ענה: "התהליכים שלי, הנפשיים והגופניים, כל כך איטיים, שהספיד הביא אותי למקצב נורמלי" (עמ' 88 בביוגרפיה).
בנושא המאבק חסר התוחלת בדיכאון סיפר כהן: "ניסיתי את כל מה שהיה להם לתת לי, והרוב גרם לי להרגיש גרוע יותר מאשר לפני כן". אז אתה מומחה לנוגדי דיכאון? שאלה סימונס, וכהן ענה: "אני חושב שכן. אבל שום דבר לא עבד" (מהביוגרפיה, עמ' 269). לבסוף נמצא מה שכן עבד וסילק את הדיכאון, ולא מתחום הכימיקלים – ההקלה הגדולה, שהחיים במנזר הכשירו עבורה את הקרקע, באה דווקא לא מזן בודהיזם אלא מהינדואיזם בסיסי בשנת לימודים מרוכזת במומבאי אצל המורה ההודי ראמֶש בלסֶקאר. והיה דבר נוסף שהביא עמו הקלה: האינטרנט. כותבת סימונס בביוגרפיה: "לאונרד התאהב באינטרנט בלב שלם… הרשת אפשרה לו לתקשר עם העולם על פי התנאים שלו… כבר עתה הוא חי במעין מציאות וירטואלית… באינטרנט הוא מצא דרך מושלמת מבחינתו: לא להיות שם, ובאותה עת להיות נוכח שם לגמרי" (עמ' 302).
חלפו קרוב ל-40 שנה בין שני ביצועיו אלה לשירו Lover, lover, lover שנכתב בישראל בזמן מלחמת יום הכיפור:בראשוןכהן בן 42בשניכמעט 80, ולמרות יכולת קולית טובה יותר בביצוע הראשון, הביצוע השני מוצלח בהרבה בשל עוצמתו הרוחנית – תופעה נדירה וחריגה אצל בני אדם בכלל ואמנים בפרט.
כתב לוראן כהן במאמרו החשוב "הכמיהה לקדושה": "התקשורת הבינלאומית אינה מהססת לדבר על הופעותיו כעל 'חוויות רוחניות', כפי שציין ריצ'רד רוברט ביולי, בגיליון שהקדיש כתב-העת הצרפתי המשובחLes Inrockuptibles לליאונרד כהן: 'מאחר שהן פונות לחוכמתנו ולרגישותנו, הופעותיו של ליאונרד כהן מרוממות את הטוב ביותר שבנו. גם אם יאשימו אותנו ברגשנות, אנו אף נוסיף ונאמר כי מהופעותיו עולה צליל שבזמנים אלו של ציניות כללית ואינדיווידואליזם פראי אינו מוצא הרבה הזדמנויות להדהד: הן מעוררות את התחושה של אחווה וגם את האושר, למרות הכל, להשתייך לקהילה האנושית'."
בחרתי לסיום בשיר "You want it darker" מאלבומו האחרון שיצא ב-21 באוקטובר 2016. כהן נפטר 19 יום לאחר מכן. בשיר חזר על המילה העברית "הנני" (המלה "הנני" מופיעה בתנ"ך יותר מ-250 פעם. כמעט כל דמות תנ"כית מרכזית אומרת אותה, למשל אברהם אבינו נענה כך לקריאת האל להקריב את בנו; גם שמואל הנביא כנער שומע את קול אלוהים ונענה כך – שמיעת קולות בימים ההם הייתה סמל סטטוס) ועל הביטוי "אני מוכן, אלוהיי". בדקה האחרונה נשמעת שירת החזן, גדעון צלרמאיר, מבית הכנסת "שער השמים", שייסדו אבותיו של כהן.
"ההיבט הרוחני קיים בחיי כל אדם", אמר כהן, "ולא משנה אם הוא מתמודד עמו אם לאו". ובהמשך אמר: What I mean to say is that you hear the BatKol.” The divine voice. ; שומעים את הרובד העמוק הזה של המציאות האחרת כשהוא שר באוזנינו כל העת, אבל רוב הזמן אנחנו לא מצליחים לפענח אותו."
לאונרד (אליעזר, ג'יקאן) כהן בן 15, למטה, בבית הכנסת "שער השמים" בשכונת וסטמאונט במונטריאול. לזרוס כהן, סבא-רבא שלו, וסבו ליאון היו נשיאי קהילת בית הכנסת במונטריאול; אחיו הצעיר של לזרוס, צבי הירש כהן, היה הרב הראשי של מונטריאול; סבו מצד אמו, הרב שלמה קלוניצקי-קליין, היה מלומד ידוע ומחבר ספרים – כהן ניסח את הקוד המשפחתי ברומן הראשון שלו: "ג'נטלמנים ויקטוריאניים בעלי אמונה עברית".
[1] ציטוטים מ"המשחק האהוב", הוצאת חרגול 2009
"הוא עמד על המדשאה של בית החולים הפסיכיאטרי אלן ממוריאל והתבונן מטה במונטריאול. לפסיכים יש הנוף הכי יפה בעיר…
בחוץ התנהל ערב ריקודים טיפולי. חולים מפוחדים נאחזים באחיות. מוזיקת פופ מוקלטת, פנטזיות רומנטיות נלעגות מן הרגיל על הרקע הזה… הוא התבונן ברוקדים, והרעיף עליהם – כפי שאנו עושים בכל פגישה עם חסרי האונים – את כל האהבה המבולבלת שלא נמצא לה מקום אחר. הם חיו באימה…"
"ירוק? בז'? באוטובוס ניסה להיזכר בצבע החדר של אמו. ככה היה יכול להתעלם מהמחשבה שהיא שוכבת בו. גוון זהיר כלשהו שנקבע בוועידה רפואית…
בחדר הזה היא מעבירה את זמנה. יש ממנו מראה יפה של מורדותיו הדרומיים של מאונט רויאל. באביב מריחים שם את הלילך. אתה רוצה לפתוח את החלון לרווחה ולשאוף עוד מהניחוח, אבל אינך יכול. החלון נפתח רק עד נקודה מסוימת. הם לא רוצים התאבדויות שילכלכו את המדשאה…
אמו בהתה בתקרה. גם הוא הסתכל לשם. אולי קורה שם משהו ואיש לא יודע…
'את מרגישה יותר טוב, אמא?' נתן את האות.
'אם אני מרגישה יותר טוב? יותר טוב בשביל מה? בשביל לצאת החוצה ולראות מה הוא עושה עם החיים שלו? תודה רבה. בשביל זה אני לא צריכה לצאת החוצה, בשביל זה אני יכולה לשכב כאן, בחדר הזה, ליד המשוגעים, אמא שלך בבית-משוגעים-'
'את יודעת שזה לא בית-משוגעים, אמא. זה פשוט מקום שאת יכולה לנוח-'
'לנוח! איך אני יכולה לנוח עם מה שאני יודעת? בוגד בתור בן, אתה לא חושב שאני יודעת איפה אני נמצאת? עם המחטים שלהם והנימוסים שלהם, אמא כזאת והוא נוסע לשחות-'
'אבל אמא, אף אחד לא מנסה לפגוע-'
מה הוא עושה, מנסה להתווכח איתה? היא הניפה זרוע אחת, חיפשה משהו על שולחן הלילה, אבל את הכל לקחו.
'אל תפסיק את אמא שלך באמצע, לא סבלתי מספיק? בעל חולה חמש-עשרה שנה, אני לא יודעת? אני לא יודעת? אני לא יודעת…?'
'אמא בבקשה אל תצעקי-'
'או! הוא מתבייש באמא שלו, אמא שלו תעיר את השכנים, אמא שלו תבריח את החברות הגויות שלו, בוגד! מה עשיתם לי אתם כולכם!…' (עמ' 122, 141-142)
רומן ראשון זה, כאמור סוג של אוטוביוגרפיה, יצא לאור ב-1963 והוקדש לאמו, שעמה היה לו קשר רגשי חזק. האשפוז שעליו מדובר אירע ב-1957, כשכהן היה בן 23. מאשה נפטרה מלוקמיה בפברואר 1978 (גם כהן לקה במחלה זו בסוף ימיו) בגיל 73. כשהתאשפזה חזר כהן למונטריאול כדי להיות קרוב אליה בזמן שנותר לה, וביקר אותה בבית החולים בכל יום עד מותה (מהביוגרפיה, עמ' 228). אם שני ילדיו של כהן, סוזן אלרוד (לא סוזן מהשיר) אמרה שאמו מאשה "הייתה מקור ההשראה הרוחנית שלו" (הביוגרפיה, עמ' 174).
בסתיו 1978 פרסם כהן ספר שירה "מותו של איש של אישה" (אישה בלשון יחיד) – 96 שירים ושירים בפרוזה – שגם אותו הקדיש "למאשה כהן, הזיכרון של אמי". גם באלבום המוזיקלי שיצא לאחר מכן, Recent Songs מודה כהן לאמו ברשימת הקרדיטים "על כך שהזכירה לי זמן קצר לפני מותה את סוג המוזיקה שאהבה". מדובר היה בשירים יהודיים-רוסיים סנטימנטליים שנוגנו בדרך כלל בכינור, וכהן שכר נגן כינור ארמני קלאסי להקלטות האלבום.
"ספר הכמיהה" שיצא לאור ב-2006 כולל שיר "אני מתגעגע לאמא שלי" ואת רצונו לומר לה ש"צדקה בקשר לכול". הביוגרפיה של סימונס נחתמת באזכור שיר שאהבה אמו, "סרנדה לחמור". האם אף למדה את צעדי הריקוד שלו. כהן מפזם ומדקלם את השיר; קם ממקומו ורוקד בגפו את "סרנדה לחמור". סוף.
ביום השנה למותו נחנך ציור קיר בן תשע קומות ברחוב קרסון (Crescent) בלב העיר. הציור פונה אל מאונט רויאל (הגבעה שנתנה למונטריאול את שמה) ומבוסס על דיוקן שיצרה בתו הצלמת, לורקה כהן
בנימה אישית:
עבורי היה לאונרד כהן בעיקר פס הקול של אהבתי הראשונה ב-1976 – קול שנבע מהמצולות, שאסף את ערפילי הנפש ופיזר אותם בו בזמן. הוא עדיין עושה זאת. יש להודות לי על שלא השתמשתי בשום נגזרת של השורש הפנט.
מצטטת פסקה שקראתי אצל ד"ר אורית טרופין, חוקרת ספרות ופסיכואנליזה:
"כדי לכתוב על משהו (או על מישהו) צריך להיכנס לו מתחת לעור, כמו טפיל, להניח אות במקום שבו המסמן החל להיטשטש, להניח כף רגל בעקבות שבהן הלך, לבקש לדעת את מה שהגוף זוכר, ללכת לאן שמוליכות המלים, לא קדימה, אלא בהליכה לאחור, אל הראשית. אז אפשר להרים את היד, לחקוק סימן, להמציא מחלה חדשה, להוסיף עוד סיפרה לספרות."
לסיכום, מעולם לא שמעתי על אדם אחר מלבד לאונרד כהן שחווה פעם אחת בחייו, כסטודנט מהוגן בן 21, חוויה שאני חוויתי פעם אחת בחיי, תיכוניסטית אבודה בת 17: הבטנו במראה והיא הייתה ריקה; לא הצלחנו לראות את ההשתקפות שלנו. המראה הפכה מכאן לאובססיה.
ספרו של אבי נקרא בנשימה עצורה וקשה להניחו מהיד, לפי עדויות אינספור. הנה מה שכתב עליו הסופר חנוך ברטוב, חתן פרס ישראל לספרות לשנת 2010, בחודש מאי 2011 (ההדגשות שלי):
לדליה שלום רב,
את כתובתך האלקטרונית קיבלתי מידידתי מיכל לניר, סמוך להופעת המהדורה החדשה, אך רק עכשיו קראתיו. מפיה שמעתי שאת שרויה באבל על הילקח גם אימך ממך, ואני מרשה לעצמי להשתתף באבלך. ועם זאת, אני מבקש לומר לך מלים אחדות על אביך, בני וירצברג, וספרו.
התחלתי לקרוא ולא יכולתי להינתק. זו אחת התעודות המזעזעות והאמינות ביותר שקראתי על חייו של ילד החל בחיים נוחים באלטונה (דודתי, אחות אימי, עם בני משפחתה היגרו מפולין לאותה עיר, והיא, בעלה, וילדם הפעוט נספו, ואילו שלושת [הילדים] הגדולים יותר הגיעו לאנגליה ובקום המדינה עלו לישראל) – נדון לחיות בגיהינום אושוויץ, חוויותיו של הנער מרגע השחרור עד לעלייה ארצה, השנים הקצרות בקיבוץ ושוב בסכנת-חיים מתמדת בפלמ"ח מחולדה עד ירושלים.
עוצמתו של הספר היא בכתיבתו המדוייקת, המצמררת גם באותם מקומות שהרוצח הגדול, מנגלה, נענה לבקשת הילד, אחד מאותם קורבנות ספורים שהותיר בחיים לצרכיו הברבריים ואף "מעניק" לו את חיי אביו המתרסק לעיניו.
קראתי ספרים לא מעטים פרי-עטם של ניצולים, וזה אחד ויחיד, לא אשכח אותו עוד. מה צר, שהספר במקורו לא זכה להתקבל כראוי לו, ושבעתיים כואב הלב כי עשרים שנה לאחר המלחמה גבר עברו על אהבתו למשפחה שהקים, וריסקו מרוב זיכרונות איומים.
אין בפי כל דברי נחמה, רק צורך להביע באוזנייך, דליה, משהו מהרושם הבלתי-נמחה שעשה עליי "מגיא ההריגה לשער הגיא".
הספר נקרא בנשימה עצורה. לכאורה סיפור חייו של אדם הוא שנלכד בסערה היסטורית. למעשה – השתקפותם של תולדות הדור לפנינו, תאור הנפילה המדהימה לתוך תהום השואה, וההתרוממות משם במפנה חד פלאי אל השחרור והגאולה. חיי אדם הם המקפלים בתוכם הסטוריה של עם. זכרון העבר אינו ניתן להמחות. מכוות אש היא בבשר החי של האומה עד סוף הדורות, כשם שמספר אושביץ יוסיף להיות מקועקע בזרועו של המחבר כל הימים.
ראוי ספרך שיקרא ע"י כל אלה שלא היו "שם" והמתקשים עדיין להבין לעתים את הוויתו של דור השואה. שהרי אותו נער הוא שעבר את מדורי האש של מחנות ההשמדה ושזכה בהנצלו להיות בין לוחמי תש"ח על שחרור ירושלים. ההבדל בין קרבן הרדיפות חסר הישע לבין הלוחם האמיץ והגאה כאן, – היה רק בכך שכאן ידע על מה הוא נלחם ולא עמד עוד בידים ריקות, כדבריך.
השכלת לתאר את המאורעות באופן מרתק, בכשרון רב ותוך גילוי יכולת הסתכלות חדה. הריני מברך אותך לפעלך החשוב.
בכבוד רב ובהוקרה,
גדעון האוזנר.
וברור שסטיבן ספילברג אמור להפוך את הספר לסרט… אבל העולם שותק.
היום בתוכניתה של קרן נויבך, "סדר יום", סיפר ד"ר צבי פישל (היו"ר הנבחר של איגוד הפסיכיאטריה) שהקשירות ירדו – עוד לפני חוזר המנכ"ל החדש – ב-60% ובחלק מהמקומות ב-90% ואז הוסיף:
"כדי להוריד עוד יותר את ההגבלות אנחנו צריכים יותר אנשים שיהיו עיניים בכל מקום; אנחנו צריכים יותר אנשים שיידעו להתערב בזמן ולא לחכות לאקטים אלימים; אנחנו צריכים יותר אנשים שכשקורה אקט אלים יהיה אפשר לטפל בו בצורה אחרת; אנחנו צריכים יותר אנשים כדי שהצוות ירגיש בטוח…"
נויבך שאלה מיד אם הפסיכיאטריה לא צריכה להשתנות כדי שסיטואציות כאלה לא יקרו. אוסיף במאמר מוסגר שחלק ניכר מהאנשים, 30%, מאושפזים בכפייה, לכאורה בגלל מסוכנות, אך החוק הנוכחי מאפשר בפועל אשפוז במגוון של נסיבות: חשש לפגיעה, כל פגיעה, גם כזאת שיש לה ביטוי מילולי בלבד, גם חשש לגמרי לא קונקרטי או מיידי, גם חשש להזנחה אישית קשה ועוד.
נויבך מעלה את האפשרות שמערכת המבוססת על כפייה היא לעומתית, היררכית, שעיקרה מתן הוראות, ציות וענישה – קשירה ובידודים, וכך מהווה כר פורה להתרחשויות בעייתיות.
על כך עונה ד"ר פישל: "אני חושב שתפיסת העולם שמיוצגת כאן היא תפיסה לא נכונה. אפשר לקחת מקרים שהם קיצוניים ולהגיד שהם מייצגים את הכל…"
רגע… הרי לקחת מקרים קיצוניים ולהגיד שהם מייצגים הכל זה לא בדיוק מה שאתה עצמך עשית בפסקה הראשונה כשדיברת על אקטים אלימים? ובמקום להודות שמקרים קיצוניים כאלה הם תוצאה ישירה של התרבות המוסדית שעליה מדברת נויבך, אתה שולל את דבריה כמייצגים תפיסה לא נכונה, כי הם נשענים כביכול על מקרים לא מייצגים? כך משלימים מעגל תודעתי מופרך, זלזול באינטליגנציה.
למרות האיסורים לבקר, לצלם ולתעד במחלקות האלה – האמת זולגת החוצה בזרם מתגבר; בעידן החשיפה והשיתוף ברשתות החברתיות אין אפשרות להסתירה עוד, ולכן כל הניסיונות האלה לזרות חול בעיני הציבור ולהציג תמונה מגמתית השונה מזו המציאותית דינם להיכשל. הרי אם היו מודים במציאות כמות שהיא, לא הייתה ברירה אלא להשתנות. ולא סתם להשתנות – מהקצה אל הקצה. אנא קראו את המאמר הבא ודמיינו עולם שבו פסיכיאטרים היו חתומים עליו, כפי שמן הראוי היה:
הוא חולה נפש, הוא פסיכי, הוא לא נורמלי. תודו, את הביטויים האלו אתם שומעים מדי יום ביומו, ולא רק ברחוב. פוליטיקאים, יחצ"נים וכל מי שרוצה להקצין את זעקתו, שולפים בלי לחשוב מונחים מתחום בריאות הנפש לתיבול דבריהם בתקשורת. כך נוצרת הסטיגמה, כך נולד הסטריאוטיפ על אלו שבאמת סובלים מהפרעות נפשיות
ד"ר אמיר טל (דוקטורנט בעת כתיבת המאמר) וד"ר ענת קליין
11.11.07 ynet
"מדובר בחולה נפש מסוכן לעולם ולעמו…" (יוסי ביילין על אחמדינג'אד), "אתם פשוט חבורה של חולי נפש מטורפים…" (פקידי האוצר לבנימין נתניהו ואנשיו, בעת ששימש שר אוצר), "צריך ללכת לחולי הנפש האלה ששופכים רוע…" (רני רהב על הטוקבקיסטים).
ציטוטים אלה, ועוד רבים אחרים, נאמרו על ידי אנשי ציבור ואנשי תקשורת כדרך לבטא את עמדותיהם. דימויים אלה מבטאים את הדרך שבה רואים הציבור ונבחריו את אלה המתמודדים עם מחלות פסיכיאטריות או מוגבלות שכלית, ומבטאים למעשה את היחס וההתנהגות כלפיהם.
למרות שמחלות והפרעות על רקע פסיכיאטרי הן תופעות נוירו-פסיכו-סוציאליות שכיחות באוכלוסייה (לפי ארגון הבריאות העולמי, אחד מכל ארבעה אנשים יתמודדו במהלך חייהם עם מחלה/הפרעה פסיכיאטרית), המתמודדים עם מצבים אלה עדיין סובלים מיחס שלילי והתנהגות מפלה בתחומי החיים השונים. על כן, אין להתפלא על כך שהמונחים "חולה נפש" ו"מפגר" משמשים כמילות הגנאי החריפות ביותר.
סטריאוטיפים ודעות קדומות
קצרה היריעה מלתאר את התפתחות הסטיגמה והאפליה כלפי המתמודדים או כלפי תופעת "השיגעון", אך מחקרים מצביעים על כך שהסטיגמה נרכשת במספר צורות של למידה חברתית. היא מורכבת מסטריאוטיפים, המציירים את המתמודדים כאנשים מסוכנים, בלתי צפויים, ילדותיים, חסרי אחריות ואשמים במחלתם. זה נובע גם מדעות קדומות שבאות לידי ביטוי ברגשות כגון: פחד, סלידה וכעס ומהתנהגות שבאה לידי ביטוי בחוסר רצון ליחסי גומלין בתחומי החיים השונים עם המתמודדים. מרכיבים אלה של הסטיגמה, שלעיתים מופנמים על-ידי המתמודדים עם בעיות פסיכיאטריות עצמם וגורמים לפגיעה בדימוי ובערך העצמי, מהווים חסם עיקרי לאינטגרציה החברתית שלהם.
הסטיגמה כלפי המתמודדים בהפרעות נפשיות מוזנת על-ידי אמצעי התקשורת. מחקרים מראים כי ביותר מ-75% מהמקרים בהם מוצגים "חולי נפש", הם מוצגים בצורה סטיגמטית המדגישה את המיתוסים המוכרים שנקשרו במשך השנים למתמודדים במחלות נפש. ההשלכות של סיקור והצגה מגמתית זו מרחיקות לכת, גם בתחום השיקום וההחלמה וגם בנושאים הקשורים לזכויות אדם בסיסיות.
טענה מרכזית של מחקרים רבים העוסקים בניתוח תכנים המופיעים בתקשורת היא כי האזכורים השליליים של הפרעות נפשיות, הם אלו שתורמים להנצחת עמדות שליליות של הציבור כלפי המתמודדים במחלות הנפש.
דיווחים המתמקדים באופן סנסציוני בתיאורים דרמטיים של תקיפה אלימה ורצח, המבוצעים במכוון על-ידי אנשים עם הפרעות נפשיות ומתארים את הפושע החשוד כפסיכופט, פרנואיד, דכאוני או סכיזופרני, תורמים ואפילו יוצרים את הסטיגמה שכל סכיזופרן או פסיכופט הוא גם פושע מוסכן בפוטנציה.
גם תיאוריהם של אנשים המתמודדים עם הפרעות נפשיות בדרמות טלוויזיוניות או בסרטי קולנוע – כאלימים ובלתי צפויים, כקורבנות או כבלתי מסוגלים להחזיק מעמד במקום עבודה – תורמים לסטריאוטיפים השליליים שלהם. סרטים אלה נתפשים כתורמים העיקריים לסטיגמה של כלל ההפרעות הנפשיות, לעמדות השליליות כלפי המתמודדים איתן ולתפישה, כי הם מסוכנים וכי יש להרחיקם מהקהילה על-ידי אשפוזם. בהקשר זה התקשורת טועה ומטעה, כיוון שרק מיעוט מקרב המתמודדים בהפרעות פסיכיאטריות מבצע פשעים חמורים ואחוז האלימות הכללית, המיוחס להפרעות הנפשיות, אינו עולה על אחוז האלימות בקרב הציבור הרחב (יוצא מן הכלל הוא השילוב של אלכוהול וסמים ומחלות פסיכיאטריות).
ה"משוגעים" של דיסני
במחקר אשר בדק את אחוז הפעמים בהם מוצגות דמויות עם מחלת נפש, או תיוג של "מטורף" או "משוגע" בכארבעים סרטים של וולט דיסני שהוקרנו בן השנים 1937-2001 , נמצא כי ברוב הסרטים (85%) לפחות לאחת מהדמויות בסרט משויכת מחלת נפש או שיגעון (לדוגמא, הדמות של מוריס מהסרט "היפה והחיה"; דמותו של ג'אפר מהסרט "אלדין"; ודמותה של גברת ג'מבו בסרט "דמבו"). בכל המקרים בהם מופיעה דמות שאליה משויכים איכויות "פסיכיות", היא מוצגת כדמות מפחידה, נלעגת, מנוכרת, מושמצת ובעלת מעמד חברתי נמוך. דימויים שליליים אלה עוברים כחוט השני לכל אורך שלבי החיים של האדם ומשמרות את ההבניה החברתית השלילית כלפי המתמודדים. אופרות הסבון בהן יש את המשוגע התורן (כתב הספורט הידוע לשמצה בסדרה "האלופה"), סרטים בהם מסתייעים ב"פסיכופט הרוצח" המשמר את המתח לאורך הסרט או לחילופין ב"משוגע הכריזמטי והמסכן" וכלה בהצגות ובמופעי בידור.
לתקשורת ההמונים, אם כן, יש את הכוח לשמר ולהנציח את הסטיגמה כלפי המתמודדים בבעיות הנפשיות או לחילופין לשנות את העמדות השליליות של הציבור. אנו תקווה כי קברניטי התקשורת יבחרו באופציה השנייה. אנו גם תקווה כי יתרחב המחקר העוסק בהשפעת הדימויים התקשורתיים של המתמודדים על הציבור הרחב ועל המתמודדים עצמם.
נסיים עם ציטוט של ד"ר פטרישיה דיגן, מתמודדת עם מחלת הסכיזופרניה, אחת מהמנהיגות של תנועת הצרכנים בבריאות הנפש, חוקרת מובילה ופסיכולוגית קלינית: "כל מה שידעתי על מחלות פסיכיאטריות היו הדברים ששמעתי תוך כדי צפייה בטלוויזיה או בסרטים. בעיני רוחי, מי שסימלו מחלות פסיכיאטריות היו ד"ר ג'יקל ומיסטר הייד, רוצחים פסיכופטים, משוגעים, מפגרים, חולי נפש, מטורפים, ובעלי אישיות מפוצלת. אלו הדברים היחידים שידעתי על מחלות פסיכיאטריות, ומה שהכי הפחיד אותי היה שהרופאים אמרו לי שאני אחת מהם". (סוף המאמר המצוטט)
ד"ר פטרישיה דיגן
הבנתם? הפסיכיאטרים שומעים כל זאת ואינם מוחים ואינם מסבירים. לא זו בלבד, הם אף מוסיפים שמן למדורה. זו האווירה החברתית הרצויה מבחינתם כדי שיתאפשר להם להמשיך את מלאכתם באין מפריע.
לרגל יום השנה למותו של אבי בני וירצברג התפרסמו דברים לזכרו על-ידי חברו גדעון ספיר ז"ל בעיתון קק"ל שם עבד 18 שנה כיערן עד מותו בגיל 39 – 8 ימים לפני שמלאו לו 40 (ר' עמ' 90 ו-91)
1. בעקבות דיון בוועדת ביקורת המדינה בדוח המבקר על מערך האשפוז בבריאות הנפש, שבו השתתפה ב-16 ביולי 2018,[14] נפגשה וירצברג-רופא עם כבוד שופטת העליון בדימוס דליה דורנר בלשכתה בבית המשפט העליון ב-29 ביולי שנה זו.
פרופ' משה קוטלר – אריה בחורף, ותמונה שאי אפשר להשליך עליה 
ביום השנה למותו נחנך ציור קיר בן תשע קומות ברחוב קרסון (Crescent) בלב העיר. הציור פונה אל מאונט רויאל (הגבעה שנתנה למונטריאול את שמה) ומבוסס על דיוקן שיצרה בתו הצלמת, לורקה כהן
עולם כמנהגו נוהג 