אברבנאל – ממלכת סדום

1609753_10152672689051462_7434988258495991338_n

תחקיר חשוב מאין כמותו: נוקב ומטלטל ומדויק.

כל-כך הגיע הזמן לתחקיר כזה. הלוואי שיהיו לו השלכות מעשיות.

כבוד לעיתונאית רוני לינדר-גנץ.

אני מצוטטת בכתבה: http://www.themarker.com/markerweek/1.2431489

 


אתר ההיכרויות שלנו בכתב העת של APA

תמונת האתר

הסיפור של נפש אל נפש במאמר שלנו שהתפרסם במהדורת חודש זה של Psychiatric Services, כתב העת של APA – האגודה האמריקנית לפסיכיאטריה.

ראו כאן: http://ps.psychiatryonline.org/data/Journals/PSS/930708/1178.pdf 


פטור מוחלט מהגבלות בבחירת בי"ח

גב' רויטל טופר-חבר טוב, סמנכ"ל במשרד הבריאות של האגף לפיקוח על קופות חולים ושירותי בריאות נוספים

להלן מכתב מטעם משרד הבריאות – האגף לפיקוח על קופות החולים ושירותי בריאות נוספים:

מחלות קשות ופרוצדורות המוחרגות מהסדרי הבחירה – פניית משרד הבריאות לקבלת התייחסות 19-8-14

19 אוגוסט 2014

לכבוד

מנהלים כלליים קופות החולים

מנהלי בתי-חולים כלליים

יושבי ראש מועצות לאומיות

 שלום רב,

 הנדון : רשימת מחלות קשות ופרוצדורות המוחרגות מהסדרי הבחירה

 בימים אלו אנו שוקדים ופועלים ליישום מסקנות הוועדה לחיזוק מערכת הבריאות הציבורית (להלן "ועדת גרמן").

סעיף 70 למסקנותיה של ועדה גרמן, בפרק העוסק בהסדרי הבחירה, מציין כי "הסדרי הבחירה לא יחולו על חולים במחלות קשות ורשימת פרוצדורות כפי שיקבע על ידי משרד הבריאות בהתייעצות עם קופות החולים, בתי החולים ומשרד האוצר. ככל שישנן משמעויות תקציביות, יקבע יחד עם האוצר".

לקראת יישום הסעיף, אבקשכם להעביר אלינו רשימת מחלות קשות ופרוצדורות, אשר לדעתכם יש לפטור אותן מהסדרי הבחירה ולאפשר בהן בחירה חופשית עפ"י המצוין בסעיף 70 למסקנות הועדה, כמוצג לעיל.

את המלצותיכם יש לשלוח לתיבת המייל  pkupot@moh.health.gov.il עד ל- 18/9/2014.

בברכה,

רויטל טופר-חבר טוב

סמנכ"ל לפיקוח על קופו"ח

 ושירותי בריאות נוספים (בפועל)

 

העתקים:

פרופ' ארנון אפק, מנכ"ל משרד הבריאות

ד"ר ורד עזרא, מ"מ ראש מנהל רפואה, משרד הבריאות

עו"ד נתן סמוך, המשנה ליועצת המשפטית, משרד הבריאות

מר אורי שמרת, רכז תחום בריאות, משרד האוצר

עו"ד שמעון רייפר, סגן נציב קבילות הציבור לחבב"מ, משרד הבריאות

מר ניר קידר, סגן ראש המינהל לתכנון אסטרטגי וכלכלי, משרד הבריאות

איתי קלטניק, רו"ח, האגף לפיקוח על קופות חולים ושירותי בריאות נוספים, משרד הבריאות

________________________________________________________________________________

שימו לב לשורה אחת מהמכתב הנ"ל:

"לקראת יישום הסעיף, אבקשכם להעביר אלינו רשימת מחלות קשות ופרוצדורות, אשר לדעתכם יש לפטור אותן מהסדרי הבחירה ולאפשר בהן בחירה חופשית עפ"י המצוין בסעיף 70 למסקנות הועדה, כמוצג לעיל."

אין ספק שמחלות נפש כגון סכיזופרניה וכו' ראויות לתואר קשות, ויש לפטור אותן מהסדרי הבחירה ולאפשר בהן בחירה חופשית.

אולם מה קורה בפועל תחת זאת? מגבילים אותנו (ע"ע הנוהל החדש של משרד הבריאות בנושא האשפוז הפסיכיאטרי) תוך אפליה חמורה ופסולה שלנו לעומת החולים ברפואת הגוף.

על פי סעיף 35(א) לחוק טיפול בחולי נפש: "לא תישלל זכות מזכויותיו של חולה ולא תוגבל בדרך כלשהי אלא על פי חוק". האם ברור לכול שכל נוהל שמגביל את זכויותינו בהשוואה לחולים פיזיים לא זו בלבד שאינו על פי חוק אלא הוא עומד בסתירה לחוקים נוספים מלבד חוק טיפול בחולי נפש, כגון חוק יסוד כבוד האדם וחירותו, חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלויות ואמנת האו"ם שאושררה על ידי ממשלת ישראל ב-2012? 

האם לא ברור לכול שנחוצה השוואה מוחלטת בין זכויותינו לאלה של חולים פיזיים?

ליתר דיוק, יש להשוות בין זכויותינו לבין אלה של מי שאיתרע מזלם לחלות במחלות קשות.


הנוהל החדש – לעג לרש

8870412

אתמול השתתפתי, די חטופות למרבה הצער, ביומן צהריים "בחצי היום" ברשת ב'  בנושא הנוהל החדש של האשפוז הפסיכיאטרי.

כשקראנו את המשפט הראשון בנוהל החדש: "ככלל מטופל הזקוק לאשפוז יוכל לבחור את בית החולים בו ירצה להתאשפז"  נמלאנו שמחה. חשבנו שהמאבק הממושך שלנו נשא פרי לבסוף. לאכזבתנו הרבה, הסעיף הבא של הנוהל החדש מגביל את הבחירה רק בבית חולים שהתפוסה בו אינה עולה על 95%. מכיוון שבבתי חולים פסיכיאטרים רבים (ובכל בתי החולים הסבירים) התפוסה עולה כיום על 95%, הרי שמגבלה כזו מרוקנת מתוכן את אפשרות הבחירה. הדבר דומה לאדם שנכנס לקנות בחנות כשבכיסו 95 ₪, ומוצע לו ברוחב לב לבחור בכל פריט שבו יחשוק; אלא שכל המוצרים בחנות עולים מעל 100 ₪, ומי שהציע לו את העסקה "הנדיבה" ידע זאת מראש. זהו לעג לרש.

ואיך בכלל ייוודע לאדם הזקוק לאשפוז או לבני משפחתו מה מצב התפוסה בבתי החולים? כרגע אין שום מנגנון שיאפשר זאת, ואין כל שקיפות. משרד הבריאות חייב לפרסם באתר האינטרנט של המשרד מידע בזמן אמת היכן יש מקום פנוי, כמו גם מוקד טלפוני, וכן יאפשר לאדם ליצור קשר עם אדם המוסמך לאפשר שיבוץ גם בבית חולים עם תפוסה מלאה. התערבות אקטיבית של המערכת מוצדקת רק כדי לסייע לאדם לממש את בחירתו במקום בו קיימת תפוסה מלאה.

כמו כן, הנוהל קובע כי במקרה בו לא התאפשר לאדם להתאשפז בבית החולים בו בחר, יופנה לאשפוז בבית החולים באזור מגוריו. מובן שאין הצדקה במצב זה לכפות עליו מחדש להתאשפז בבית החולים האזורי. יש לקבוע כי במקרה בו ביקש אדם להתאשפז בבית חולים מסוים והדבר לא התאפשר בשל תפוסה מלאה, תינתן לו האפשרות לבחור בעדיפות השנייה או השלישית שלו במקום אשפוז אחר.

 פרסומת ישנה לחזיות אמרה: "ללכת עם ולהרגיש בלי". כזהו הנוהל. לכאורה מקדם אמירה ליברלית ונאורה היישר מתוך שיח זכויות האדם, אך בפועל ממשיכים חברי הגילדה להגן על נוהל האזוריות השערורייתי ולשמר אותו היטב. 

עוול נוסף שעולה מן הנוהל הוא הדרת נושא האשפוז הכפוי. אין הצדקה לשלול זכות בחירה באשפוז בכפייה למעט מאנשים עם רמת אלימות גבוהה שיש להם צרכים מיוחדים.

ככלל אנו סבורים כי צריכים לחול על האשפוז הפסיכיאטרי אותם הסדרים שיחולו על האשפוז הכללי ברוח המלצות ועדת גרמן. זכויות האדם שלנו אינן ניתנות למיקוח, ולא נסכים לשום אפליה בנושא זכות הבחירה בינינו לבין שאר החולים. אפליה כזאת מנוגדת לחוק יסוד כבוד האדם וחירותו, לחוק שוויון זכויות אנשים עם מוגבלויות ואפילו לחוק טיפול בחולי נפש, שבו נכתב במפורש כי לא תוגבל שום זכות של חולי נפש אלא על פי חוק. הנוהל המוצע הוא לפיכך בלתי חוקי בעליל.

קיבלנו הבטחה משרת הבריאות יעל גרמן, בתיווך לשכתו של חה"כ דב חנין, כי השרה תאשר את הצעת החוק שלנו* בנדון בוועדת שרים לענייני חקיקה, בתנאי שנסכים למתווה פשרה. האחרון אמור לגשר בין בחירה חופשית לחלוטין, כפי שדרשנו בהצעת החוק, לבין הסדרי בחירת בתי החולים כפי שהם מפורטים בהמלצות דו"ח ועדת גרמן. בימים אלו מתגבשים המתווים אשר יאפשרו מימוש המלצות ועדת גרמן לעניין זכות הבחירה במקום אשפוז. על מנת לאפשר יישומן גם באשפוז הפסיכיאטרי, יש לדון במתווים הרלוונטיים לאשפוז זה במסגרת הליך שיעגן בחוק את המתווה הראוי והמוסכם.

*הצעת החוק שלנו נוסחה יחד עם עו"ד נטע דגן מנהלת הקליניקות במרכז האקדמי למשפט ועסקים.

 אנא קראו נוהל הסדרת האזוריות – מכתב לד"ר טל ברגמן – מכתב מופתי שנכתב ע"י עמותת בזכות בתגובה לנוהל החדש.

נוסח דומה התפרסם היום במעריב השבוע. ראו עמ' 18 כאן.

נספח:

From:דליה וצביאל
Sent: Wednesday, March 26, 2014
To: health info
Cc: דליה וצביאל
Subject: בקשה

 

לגב' ציונה חקלאי שלום רב,

האם אפשר לקבל את אחוזי התפוסה השנתיים המעודכנים בכל בתי החולים הפסיכיאטריים? (לא מצאנו בדו"ח השנתי)

בברכה,

דליה וצביאל רופא

___________________________________________________________________

שלום רב

להלן טבלה של אחוז תפוסת מיטות בבתי חולים פסיכיאטרים לפי בקשתך.

 

מוסד 2012 2013
שער מנשה 101.8 100.3
יהודה אברבנאל 88.3 88.4
מזרע 110.1 108.5
באר יעקב – נס ציונה 90.2 90.7
לב השרון 106.3 106.0
טירת הכרמל 91.1 92.7
בריאות הנפש ב"ש 87.0 90.8
מרכז ברה"נ ירושלים 98.4 97.3
גהה 99.5 97.1
שלוותה 119.4 124.9
נוה שלוה 74.9 70.6
נוה יעקב 73.5
אילנית 108.2 114.8

 

בברכה

מרים אבורבה

 Israeli_Ministry_of_Health_logo

מנהל מידע ומחשוב, אגף המידע

ירמיהו 39, ת.ד 1176 ירושלים 9101002

טל: 02-5082195

 


הכל צפוי


סוגרים חשבון


עצומת תמיכה מצד בכירי אנשי המקצוע

להלן המכתב ושמות החותמים (184 איש ואישה):

הנדון: בחירת בית חולים – אפליה קשה כלפי פגועי נפש

לח"כ  _____________

אנו – החתומים מטה – תומכים במתן זכות בחירה בבית חולים פסיכיאטרי במקום אשפוז לפי אזור מגורים.

בשונה מכלל החולים – לפגועי הנפש אין ברירה היכן יטופלו. כך קורה שאשפוזם – גם אם נעשה בהסכמה – הוא למעשה אשפוז בכפייה במוסד שבו לעתים קרובות חוו חוויות טראומטיות, כמו למשל: שימוש בכוח מופרז כדי "להרגיע" את החולה, קשירה למיטה משך שעות ארוכות גם לאחר שהחולה נרגע, פגיעות מיניות ועוד. החולים בד"כ לא נוטים להתלונן וזאת משום שהתשובה הקבועה היא שהם מדמיינים ושהחוויה היא חלק ממחלתם (החולים מפחדים שיעלו להם כתוצאה מכך את מינון הכדורים).

פגועי הנפש נמצאים בתחתית הסולם של מערכת הבריאות בכל הנוגע לזכות המוסד המטפל. בראש פירמידת זכות הבחירה נמצאים חולי הסרטן הרשאים לבחור בכל בי"ח שירצו. תחתיהם מצויים החולים ה"כלליים" הכפופים להסדרי קופות החולים שלהם, שמאופיינים במידות שונות של גמישות. רק פגועי הנפש כפופים ל"הסדר האזוריות" עתיק היומין: מנותבים לבתי חולים פסיכיאטריים באופן קשיח מבלי יכולת תמרון בין בתי החולים ובלי כל התחשבות ברצונם. הסדר זה פוגע בשוויון, באוטונומיה, בכבוד האדם של בעלי המוגבלות הנפשית ובזכותם לבחירה חופשית. מעבר לכך – הוא הופך את בתי החולים למונופולים שהכנסותיהם מובטחות מראש כך שאינם צריכים להתחרות ביניהם על שירות ואיכות הטיפול. ההבחנה בין חולים "רגילים" לפגועי נפש היא שריד לגישה פטרנליסטית מהעבר שלפיה אנשים עם מוגבלות נפשית אינם כשירים לקבל החלטות בעצמם.

צביאל רופא ודליה וירצברג-רופא פנו פעמיים לבג"ץ בטענה שהסדר האשפוז השורר אינו מעוגן בחוק ואף לא בנוהל, אלא מתבסס על הסכם ישן מ-1978 (הסכם מנצ'ל-דורון בין מנכ"ל קופת חולים כללית לבין מנכ"ל משרד הבריאות) שבוטל באותה שנה. הכרעת בג"ץ באוקטובר 2010 הורתה: "יש לבחון את הנושא מחדש ולברר אם ההסדרים המעשיים הקיימים היום נותנים מענה הולם", והעתירה נדחתה. בעקבות העתירה שונו הנהלים ב-1.7.2012. נוצר נוהל החרגה מהאשפוז לפי מקום מגורים לפי קריטריונים קשיחים. למשל, סעיף המפרט כי רק לאחר 5 אשפוזים חוזרים וכושלים במשך פרק זמן של שנתיים – תישקל בקשת החולה, וגם זאת ע"י מנהל ביה"ח בהתאם  ל"ייחודיות המקרה ונסיבותיו". בנוסף, הליך הנוהל כרוך בביורוקרטיה מפותלת ומסובכת, ולא סביר להקשות כך על אדם טרום אשפוזו. בהכרעת הבג"ץ השני בדצמבר 2013 השופטים הביעו אהדה וביקשו לחכות עד יישום הרפורמה ביולי 2015 ולאחר בחינת הנוהל מ-2012 (הם גם הורו לנסח בו הגמשה כלשהי).

לאור כל הנ"ל אנו פונים אליכם ומפצירים בכם בכל הכבוד הראוי כי תירתמו להעברת הצעת החוק טיפול בחולי נפש תיקון – בחירת מקום אשפוז. אנא חשבו מה הייתם רוצים עבור בן משפחה או קרוב שלכם? עניין זה מצוי בתחום אחריותכם וזו גם הזדמנות לתיקון היסטורי בהתייחסות המפלה והמקפחת כלפי אלה שהגורל הֵמֵר להם.

בכבוד רב ובתקווה שתירתמו לעשייה בנושא חשוב זה,

 

על החתום:

פרופסור יגאל גינת – יו"ר עמותת "רעות", ירושלים

פרופסור חנוך ירושלמי – ראש חוג בריאות נפש קהילתית – אוניברסיטת חיפה

פרופסור מרק גלקופף – מרצה בחוג לבריאות נפש קהילתית – אוניברסיטת חיפה

דוקטור טליה גרין – מרצה בחוג לבריאות נפש קהילתית – אוניברסיטת חיפה

דוקטור כרמית-נעה שפיגלמן – מרצה בחוג לבריאות נפש קהילתית –  אוניברסיטת חיפה                                         

דוקטור גליה מורן  – מרצה בחוג לבריאות נפש קהילתית – אוניברסיטת חיפה

דוקטור נעמי הדס לידור – מנהלת בי"ס לשיקום – מכללת קריית אונו ומרצה בחוג לריפוי בעיסוק ברמת אביב – תל אביב

דוקטור מקס לכמן – מנהל תחום הדרכה, הכשרה והטמעת מודלים

אילנית חסון – פסיכולוגית שיקומית, מרצה בכירה ומנהלת שותפה לשירות בקהילה של המחלקה לפסיכולוגיה, אוניברסיטת בר אילן

אבי לוי – מנהל שרות לעבודה סוציאלית, חטיבה פסיכיאטרית, בי"ח רמב"ם

נועה לוי – רכזת קורס מנהלים, מנהלת פיתוח בית הספר לשיקום, קרית אונו

סיגל וקס – מרצה ומדריכה בכירה בשיקום

חיית ברגר – מנהלת איזור צפון – חונכות שיקומית "נתן"

תמי רוזן – מנהלת מקצועית – פרויקטים שיקומיים

מירה גרשון – סמנכ"ל  "קבוצת פרויקטים שיקומיים" , "קידום", מרכז

דנה לבוק-גל – רכזת ליווי תוכנית: "צרכנים נותני שירות" , אזור השרון

שרה ברגמן, עו"ס, רכזת קורס צנ"ש , אקדמיה בקרית אונו

עליזה פלד – מנהלת לשעבר של הוסטל רעננה, רכזת קורס צנ"שים – שנה א אקדמיה בקרית אונו

מנדי לוי – מדריך שיקום ומנחה בקורס צנ"שים – באקדמיה בקרית אונו

נחמה בצון – מרצה ומדריכת שיקום בקורס צנ"שים באקדמיה בקרית אונו

דינה סלע – רכזת אזור המרכז, תכנית צנ"שים

בלה יופה – רכזת אזור המרכז תכנית צנ"שים, מטפלת באומנות

ברוך גרינוולד – עו"ס בכיר מומחה , מנהל היחידה לעבודה סוציאלית , המרכז לבריאות הנפש באר יעקב-נס ציונה                    

נבילה אבו סאלח – מנהלת שיקום – מחוז צפון, קבוצת "שכולו טוב"

נוסייבה ברייה – מרפאה בעיסוק , מרכז שיקום , מחוז צפון

רותם נפש ממן – מנהלת מפעל מוגן, מכון סאמיט

יעל רוזנברג – מנהלת מפעל מוגן "אסא טכנולוגיות"– האגודה לבריאות הציבור

מיכל שכטר, רכזת דיור מוגן אלונים

שיר ורבניר, דיור מוגן אלונים

מלי במרוי – רכזת דיור מוגן אלונים

עדי פז רזגן – מנהלת הוסטל "בית לשלום"

אורית אויש – מנהלת מקצועית , מת"ש

דברוה גלאובר – מנהלת הוסטל "מבצע קדש", פתח תקוה

אלה גלעדי , מנהלת מועדון תעסוקתי , אנו"ש , נתניה

ימית כהן, מנהלת שירותי דיור מוגן, אנו"ש, נתניה

סמדר בו-לולו – מנהלת הוסטל "בית אסתר" , חברת "שלו" בראש העין

מורן הרפז– מנהלת הוסטל לצעירים – ק.ט.ב. – ת"א

עדי אש לבקוביץ – מנהלת דיור מוגן "של פרויקטים", ב"ש ונתיבות

יפית יעקב – מנהלת דיור מוגן אזור השפלה , קידום פרויקטים שיקומיים

עדי פז רזגן –הוסטל "בית לשלום", שער מנשה

יפה מאיר – אחות בהוסטל "בית לשלום", שער מנשה

ליאורה חכמון – השמת כח אדם ותעסוקה נתמכת

אביטל עופר – רכזת תעסוקה נתמכת – עמותת "בית חם"

הדס נתן – סטודנטית בחוג לבריאות נפש קהילתית – חיפה

נימה ברהום – מדריכה שיקומית בהוסטל בית ענת – נוף הדרים

תלם עדי – המרכז לשירותים ומדיניות בתחום בריאות הנפש

רונית אליאל –מירקין – המרכז לשירותים ומדיניות בתחום בריאות הנפש

לילך רגנשטריף – המרכז לשירותים ומדיניות בתחום בריאות הנפש

קורינה דרייזן – המרכז לשירותים ומדיניות בתחום בריאות הנפש

צור ציפי – מדריכת שיקום, הוסטל "בית הברושים", זכרון יעקב

רחל פטילון – מדריכת שיקום, עמותת "דרור", רעננה

מרון עפרה – מדריכת שיקום , עמותת "דרור", רעננה

קרן פולק – מתאמת טיפול בדיור מוגן , עמותת "דרור", רעננה

תמר סדן-לקס – עו"ס,  אנו"ש

עתליה מלאך –  עו"ס, אנו"ש

עינת מיוקוביץ – עו"ס – אנו"ש

גיא אביהוד – יזם בבריאות הנפש – מפעיל תכנית של תעסוקה בשוק החופשי ובתי מדרש קהילתיים

ענת ברקת – מנהלת סניף מכבי – שרותי בריאות

שושנה דקל – מדריכה בכירה בתחום הדיור במרכז יעוץ למשפחות אנו"ש

נעמה כץ – מרצה בחוג לריפוי בעיסוק, הקריה האקדמית בקרית אונו

ילנה דמטרייב – מתאמת טיפול – "עתיד חדש", אופקים

אירינה קוקוליאנסקי – מתאמת טיפול, "עתיד חדש",חברת אופקים

אורלי צבר, מדריכה בכירה , עובדת במספר אירגונים כפרילנסר

אוסנת ואתורי – מנהלת דיור מוגן לבודדים, "ידיד נפש" בצפון

סופיה שלו – רכזת מקצועית – "דרך הלב", יוזמה צפונית

רות קדם – רכזת אזור – "דרך הלב", יוזמה צפונית

מרינה רולניק – מנהלת דיור מוגן "אופקים"

אליאורה קייל – מלוות השכלה , חברת"נתן", חיפה והקריות

משה נצר – יוזם ומנהל אתר המידע ממ"ן

בורודוי אברהם – מדריך שיקומי, חברת ק.ט.ב

נסים קקון – מנהל למפעל שיקום מוגן סראב או"ע

ריב אבו דבאי, אשת שיקום במפעל מוגן סראב או"ע

תמר פרמינגר – מלוות השכלה – חברת "נתן", אזור רחובות, נס ציונה ,יבנה,

לודמילה שלייפר דניאלי , מטפלת באומנות, מפעל מוגן "אופק תעשיות", טירת הכרמל                                

אורית אייש מנהלת מקצועית , מת"ש

קרין אטיאס – "אופק תעשיות" – מפעל מוגן, טירת הכרמל

מאיה צליוק שרבני – סטודנטית לבריאות נפש קהילתית

יורם קפלן, עו"ס – מתאם טיפול, הוסטל בת גלים (ק.ט.ב.) , חיפה

וולפסון מיכל – מנהלת תכנון ובקרה, קרן לזלי נ. טאובר

 סמדר רובינשטיין – מנהלת קלאב האוס

רום הרוש – איש צוות בקלאב האוס

הדס  מעיין – מנהלת דיור מוגן, "כנרת", עפולה

לינה מכלין, מתאמת טיפול בדיור מוגן "כנרת", עפולה

נוגה עוגן, עו"ס, דיור מוגן "כנרת", עפולה

קרן בן שלום, עו"ס, מנהלת מקצועית בחברת שלו

חיה אבירם, פסיכותרפיסטית, , מנהלת מרכז "ציפור הנפש שלי"

דפנה לוי, עו"ס עמותת "גוונים".

לטבק טניה, מדריכה בעמותת אנו"ש

מילי בן שטרית – עו"ס בבי"ח "מזרע"

אמיר סעד – מנהל הוסטל "כרמל"

ולדיסלב ניזל, תומך אסוף נתונים, פרוייקט "מדד תוצאה"

רצון אלה-חגית, מנחה בקורס קשת באקדמית קרית אונו

ליבי הרפז, מנהלת שיקום  קבוצת "שכולו טוב"

נילי גרעיני – עובדת משפחות במל"ם , כרמיאל

סלביה אזולאי _ מנהלת תחום משפחות, עמותת אנו"ש

חוה פלר, דיור מוגן, מכון סאמיט, ירושלים

אלונה דם, דיור מוגן של החברה אופקים, שייך לחברת "עתיד חדש" בחיפה

שרה שולמן – חונכת במת"ן

ורד פיינה – חונכת, מדריכת שיקום ומדריכה חברתית – אנו"ש

חיה סגל רבינוביץ – חונכת

אורית פוברג – חונכת ומדריכה שיקומית

עדי נעמן – אחראית שילוב קהילתי, משרד הבריאות

דינה ברק –   מנהלת שירותי תמך בקהילה – משרד הבריאות

עמית ימין – מרצה ומדריכה

דניאל זרביב – מדריכת שיקום

עמי ויזל – מתאם טיפול

דינה פטאל – עו"ס

שלמה קרבינל – פסיכולוג שיקומי

שמוליק ורדי – מתאם טיפול

 שחף רם-און בלטנשטיין – סטודנטית

אודי מריל

נועה וינוק

נעמה גלזר צבר

ג"רמיה פנחס סומוגיו

אילן בן דב – עו"ס, מדריך שרותי שיקום

לודמילה שליפר דניאלי

קרין אטיאס

 ברגמן פיק שמעון

יעקב אזולאי

יוני קוסובסקי

מאירה שבילי – עו"סית קהילתית

פולינה איפראימוב – מטפלת באמנות

ערן וישנקו

שרון רגב אמיתי

אודי מרי

 דפנה הרן  – חוקרת במכון ברוקדייל בתחום בריאות הנפש

גיורא ענבר – פסיכותרפיסט – פרקטיקה פרטית

רותם דירקטור ת"א , מוזיאון ת"א

יקיר פניני – ג"וינט ישראל

נועה גז – מטפלת באומנות ומדריכת שיקום – יפו

שרי ערד – מדריכת שיקום עמותת "אנו"ש" , נתניה

נהרדא נורית – מדריכת שיקום עמותת "אנו"ש", נתניה

רעות מור יוסף – עמיתים , ירושלים

מור כהן – עמיתים, בית שמש

הדר אבני – עמיתים, ראשון לציון

קרן-אור צורי –  O.R.S. בית הלוחם , חיפה

רבקה הכט – הוסטל בית רעות

עדי חורף – הוסטל בית רעות

חוה קיספיין – הוסטל בית רעות

מאשה רוזובסקי – מדריכת שיקום הוסטל "נאות מרגלית", עמותת מרפא לנפשרחובות

עדי פליישמן –  רכזת תכנית עמיתים, מתנ"ס פ"ת

יפעת עוקב-אלידע – בית היוצר , רעננה

רביטל אילוביץ – בית היוצר, רעננה

מיכל כרמל – בית היוצר רעננה

מירה לפידות – אוצרת, מוזיאון ישראל

אריה בכר – בית היוצר, רעננה

שלומית קושניר – או.אר.אס – חונכת שיקומית

רינה קליין – ארגון עוצמה

ויקי דיין –  "אנו"ש" , בית שמש

שירית לוי – "אנו"ש" קרית גת, בית שמש, מודיעין

יונה שמואל מרכז למ"ה – מועדון החם

אורי שרמן – רעותנה – קהילה תומכת, עמותת רעות

אלומה גבעולי – סל שיקום, ירושלים

פנינה ברט – סל שיקום , ירושלים

סימה לוי – מרכז למ"ה מועדון החם

יעל שביט שוטלנד – צרכנים נותני שירות

איילת צוקרמן – צרכנים נותני שירות

נטע צור –  מדריכה במועדון נכי צה"ל , ת"א

תרזה שלו –   "           "           "          "

אורלי בן-גל – ”           "           "          "

עליזה סיטבון – יוזמה דרך הלב

אורית גורן – מדריכת נגרות להלומי קרב ופגועי נפש במועדון מש"הבט

דבורה סוכר – מורה לויטראז", מועדון "שלהבת", גני תקווה

רוני סמחוף ניר – מדריכת שיקום – עמותת גוונים

דקלה בן שבת – מנהלת תפעולית דיור מוגן ומרכז העשרה, עמותת גוונים

יאנה קליימן – מדריכת שיקום דיור מוגן , עמותת גוונים, אשקלון

נורית פרטליס, רכזת תיאום סקרים – יוזמה דרך הלב

משה רותם – סוקר איכות – כפר סבא

רונן ימין – מפעיל סדנאות קרמיקה במועדון נכי צה"ל

ריטה אליהו – עו"ס ב"אנו"ש" , דיור מוגן, נתניה

יקירה אברך – רכזת בריאות הנפש בשטח, ארגון בזכות

עדית סגוסף – ארגון בזכות

נעה אסולין – רכזית עמיתים, רמת גן

אביטל גרא – רכזת עמיתים אור יהודה

נטלי רייצק, רכזת עמיתים רמלה

ריזוליו דניאלה – רכזת תוכנות חלונות, ירושלים

ענת הררי – עו"ס, חלונות, ירושלים

רונית בן חמו – חלונות ירושלים

ענבל בועז – "יאללה מבלים אחרת", שכולו טוב

טובאל אנדורפר – מדריך ב"שיר חדש", רמות, ירושלים

אורה בולט, – עו"ס, "שיר חדש", רמות, ירושלים

אריאל לוין – עו"ס בהוסטל "אופק" , עמותת מרפא לנפש

גליה יויספון – מדריכת שיקום, עמותת ידיד נפש

מתן קולומבוס – רכז דיור מוגן – ידיד נפש

זיוה רן – עו"ס מרכז יה"ל

רונית בוזלי, מרפאה בעיסוק רכזת מרכז יה"ל

שלומי ליאני, עו"ס מרכז יה"ל

 ענת שליו – מייסדת ומנהלת מית״ל (מרכזי יעוץ ותמיכה במשפחות מתמודדים), משרד הבריאות

תמי קויפמן – רכזת מרכז משפחות של יה"ל (ראשון לציון)


תומכים בהצעת החוק שלנו

c334b731-b4db-4525-bfa7-30132090d23d

עוצמה – פורום ארצי של משפחות נפגעי נפש (ע"ר)

 

לכבוד

ח"כים נכבדים

יוזמי ותומכי תיקון חוק הטיפול בחולי נפש, חופש בחירת מקום האשפוז

שלום רב,

הנידון: חופש בחירה באשפוז פסיכיאטרי

עמותת "עוצמה" תומכת בתיקון החוק, כלומר מתן זכות לפציינט לבחור את מוסד האשפוז. כי תחרות על שם טוב ומוסד מבוקש תורמת רבות לשיפור הטיפול והמלונאות. בנוסף לכך, אשפוז פסיכיאטרי אורך שבועות ואף חודשים ורוב האשפוזים הם אשפוזים חוזרים. ולפציינטים רבים היו חוויות קשות, ויש רתיעה ופחד מלחזור לאותו מוסד.

בשטח ניתן יהיה לממש זאת, לפי הודאת האחראים במשרד הבריאות, אם התפוסה (עומס) בבתי החולים תרד מתחת ל- 90% (כיום התפוסה היא למעלה מ- 100%). דרך המלך להגיע לכך היא במימוש החופש לפציינטים  במשבר (ולמשפחותיהם) לבחור בטיפול חלופי ללא לינה בבתי חולים. זוהי מסגרת מוכרת בארץ, בעולם ובנוהלים קיימים שנקראת מסגרת "טיפול יום אינטנסיבי" ("half-way-in") שנמשך  גם כן כמה שבועות או חודשים וניתן במרפאות בקהילה או במחלקות יום של בתי חולים כלליים (וגם פסיכיאטריים).

אבל בשטח שורר מחסור חמור במקומות במסגרות הללו (מיטות של "טיפול יום") ובפועל, חופש בחירה בהם כמעט שאינו קיים. הם צריכים להיות זמינים, במאות רבות, בכל המרכזים העירוניים הגדולים בארץ. ואז מתוך כ-20 אלף אשפוזים פסיכיאטריים כל שנה, כמה אלפים יבחרו בפועל במסגרות טיפול יום, על כל התוצאות הברוכות:

  1. העומס (תפוסה) בבתי חולים פסיכיאטריים יירד מתחת ל-90%), דבר שישפר את איכות הטיפול ותנאי המלונאות וכאמור יאפשר מתן חופש בחירת מקום האשפוז.
  2. כל היעדים הרפואיים של האשפוז המלא מושגים במסגרות טיפול יום, שמחירו נמוך יותר מאשפוז מלא ואינו כרוך בסטיגמה החברתית של אשפוז במוסד פסיכיאטרי. הטיפול מתנהל בשעות הבוקר בלבד ובכך מאפשר לרוב הפציינטים להמשיך באורח חיים רגיל בקהילה, כולל תעסוקה.

לסיכום, עמותת "עוצמה" תומכת בתיקון החוק ודורשת כי הממשלה וקופות החולים יתגברו באופן מאסיבי את מסגרות "טיפול יום אינטנסיבי" בכל המרכזים העירוניים בארץ.

בברכה,

פרופ' אלי שמיר

יו"ר עמותת "עוצמה"

והמכתבים המעולים של עמותת אנושמכתב תמיכה בהצעת החוק לבחירת מקום אשפוז

ושל ארגון בזכות מכתב תמיכה מבזכות – זכות בחירה במקום אשפוז (ראו נא קישורים כי אין אפשרות להעתיק קובצי PDFׂ)


בית הכלא של הנפש

כיצד מחריף הממסד את מצבם של מתמודדי הנפש

 מתמודדי נפש אינם יכולים לבחור את המוסד שבו הם אמורים להתאשפז ולכן רבים מהם נמנעים מאשפוז ומצבם מחריף. הצעת חוק חדשה מנסה לשנות את המצב

 

צביאל רופא ודליה וירצברג-רופא

04.05.2014 "הארץ"

 אשפוזים פסיכיאטריים נחוצים לנזקקים להם, אך הדרך שבה הם מתנהלים במוסדות דורשת שינוי מהותי; התנאים הפיזיים ירודים מאוד ברוב המוסדות בגלל מחסור בתקציבים, וגם יחסי האנוש משפילים ומקוממים במקרים רבים. ובנוסף לאלו, מתמודדי נפש אינם יכולים לבחור את המוסד שבו הם אמורים להתאשפז, כיוון שכל אדם בישראל משויך למוסד אחד ויחיד לפי כתובת מגוריו. זאת בשל הסדר האזוריוּת באשפוז הפסיכיאטרי, שנקבע על פי הסכם מנצ'ל-דורון מ-1978, שבו חולקה הארץ ל-23 אזורים. הסכם זה בוטל בתוך שנה והסדר החלוקה לאזורים למעשה מעולם לא עוגן בהוראה או בתקנה או בנוהל כלשהו, ובוודאי שלא נשען על חוק מדינה. כך נוצר מצב אבסורדי שבו מתמודדי נפש פוחדים לא רק מההתקף של מחלתם, אלא גם מעצם המחשבה על חזרה לבית החולים האזורי שבו לרוב סבלו באשפוזים הקודמים מתנאים פיזיים ירודים ומיחסי אנוש לא ראויים.

 לכן, מצב זה גורם לרבים מנפגעי הנפש לפחד כה גדול עד שהם נמנעים בכל כוחם מאשפוז. כך מצבם הנפשי מידרדר וסבלם וסבל משפחתם הולך ומתעצם. כאשר הם מגיעים בסופו של דבר לאשפוז מצבם קשה יותר ומשך האשפוז מתארך – מה שגורם גם לעלות גבוהה יותר למדינה.

 על רקע זה הגשנו את עתירתנו הראשונה לבג"ץ באוקטובר 2010. ביקשנו לבטל את הסכם האזוריות ולאפשר בחירה חופשית במיקום האשפוז. עתירתנו נדחתה, אך עם זאת, בפסק הדין הורו השופטים למשרד הבריאות לנסח בכתב נוהל כלשהו שיתחשב ב"היבט הבעייתי" שהעלינו, כזה שיחליף את הסדר האזוריות. כלומר, בית המשפט הותיר בפנינו פתח לעתור שנית.

 àéåøéí

איור: עדי עמנואל

 שנתיים חלפו ולא קם נוהל שכזה. במקביל זרם לידינו בפרק זמן זה מידע כואב מהשטח. עמותת "בזכות" הפנתה את תשומת לבנו לאירוע קשה במיוחד: אישה שלטענתה נאנסה על ידי איש צוות בתוככי המוסד שבו שהתה. היא פנתה לפסיכיאטר המחוזי וביקשה בכל מאודה להתאשפז במוסד אחר, אך זה סירב. בעקבות כך, במאי 2012 עתרנו שנית וחודשיים לאחר מכן משרד הבריאות הוציא נוהל חדש.

הצרה היא שנוהל זה אינו מאפשר בחירה ורק מפרט מצבים שבהם ישקול משרד הבריאות אשפוז בבית חולים מחוץ לאזור. מי שיבקש לעבור למוסד אחר ייתקל כפי הנראה בפרוצדורה ארוכה ומייגעת, שיכולה להימשך שבועות וחודשים ארוכים. אסור לשכוח שמדובר בדרך כלל בבקשות של מתמודדי נפש העומדים לפני אשפוז בשל מצב נפשי אקוטי. ברור לחלוטין כי ברגעיהם החלשים ביותר לא יהיו מסוגלים לצלוח הליך ביורוקרטי כה ארוך ומתיש, וכי לא עומד לרשותם הזמן לכך. אם בכל זאת מתמודד נפש כלשהו יצליח להגיע לסוף מסלול המכשולים ויקבל הפניה לבית חולים אחר, הדבר יקרה ככל הנראה לאחר שכבר ישתחרר מהאשפוז בבית החולים שממנו כה ירא.

ממשרד הבריאות נמסר כי "כחלק מההיערכות לרפורמה בבריאות הנפש ובהמשך לבקשתה של השרה, הנוהל בנושא עודכן. כאשר תפוסת בית חולים תאפשר זאת בזמן מועד הפנייה לאשפוז, תתאפשר בחירת מקום אשפוז בין בתי חולים על בסיס מחוזי, ובפריפריה: על בסיס דו-מחוזי (צפון וחיפה, דרום וירושלים). אנו מנסים למצוא איזון מיטבי בין הזכות של אדם לבחור מקום אשפוז לבין זכותו ורצונו של אדם אחר אשר יגיע לחדר מיון בית החולים דקות ספורות לאחר קודמו, לחזור ולשמר מקום ואנשי סגל אשפוז מוכרים מאשפוז קודם, בעת שיא של משבר נפשי. יש לזכור כי תפוסת בתי החולים גבוהה בדרך כלל מ-100%. הביורוקרטיה לא מהווה בעיה ומסתכמת ביצירת קשר מוקדם עם מנהל בית החולים או הפסיכיאטר המחוזי".

לפני כחודש וחצי הוגשה הצעת חוק על ידי דב חנין (חד"ש), וביוזמתנו, למען זכות בחירה במקום האשפוז. אנו מקווים כי המדינה תהיה קשובה למצוקתנו ותכיר בעוול שנעשה לנו. גם לנו מגיע לבחור בית חולים, אולי אף יותר מאשר לחולים אחרים, וזאת בעיקר בשל מצבם הקשה של רוב בתי החולים הפסיכיאטריים. בחירת מקום האשפוז תבטל את המונופול של כל מוסד באזורו ועשויה ליצור תחרות בין המוסדות שתוביל לשיפור דרמטי בתנאי האשפוז.

לאחר ביקורת נוקבת שהטחנו במערכת בריאות הנפש, נאמר לנו: "יש הרבה אור במערך טיפולי הנפש". ייתכן. עם זאת, אין לשכוח עובדה בסיסית: כאשר בודקים את מוסריותה של כל מערכת, השאלה החשובה אינה כמה אור יש בה, אלא עד כמה רב בה החושך. במקרה זה מדובר בחושך השורר במחלקות הסגורות, שמסב נזק לאלפי אנשים בשנה.

צביאל רופא הוא מתמודד נפש, פעיל חברתי ומחבר הספר "על המסלול ממחלה להחלמה"; דליה וירצברג-רופא היא מתמודדת נפש, דוקטורנטית בבית הספר למדעי התרבות באוניברסיטת ת"א ופעילה למען זכויות מתמודדי נפש

 malam_logo - עותק

מצורף בית הכלא של הנפש (PDF  – עמוד "הארץ" המודפס) ולינק לגרסת אתר "הארץ":

http://www.haaretz.co.il/news/health/new-research/.premium-1.2306144

 

 

 


מביטים מערבה מכאן

תמונה אבא ואני

"בגיל 14 נשלח בני וירצברג לאושוויץ, שם נבחר לשרת את ד"ר יוזף מנגלה, ושרד. כמי שלחם ב-1948 בשורות הפלמ"ח רצה וירצברג להוכיח שהיהודים לא "הלכו כצאן לטבח", אבל ספר העדות שכתב נבלע בהמולת אלבומי הניצחון של מלחמת ששת הימים. הוא נכנס לדיכאון, והתאבד. עכשיו, כעבור 40 שנה, מוציאה בתו מהדורה נוספת של הספר" (מוסף "הארץ", 13.2.2009 מאת דליה קרפל)

הסיפור של אבא שלי: http://bit.ly/1hEl4Ug

הסיפור באנגלית: http://www.haaretz.com/mengele-s-errand-boy-1.270010

ערך ויקיפדיה בעברית: http://bit.ly/1iYyTPU

ערך ויקיפדיה באנגלית: https://en.wikipedia.org/wiki/Beni_Virtzberg

ערכים בוויקיפדיה ברוסית: http://bit.ly/1lfanek (על הספר) וגם: http://bit.ly/1uwpsfJ (על אבי)

צדק פואטי – תיקון היסטורי: http://bit.ly/1lSc1Rq

בתמונה: אבי ואני בביקור מבאר שבע בטיילת הרברט סמואל, משקיפים אל הים לצד הוויליס סטיישן שלנו, 8.5.66 (אני בת 8; בכיסו קופסת סיגריות אסקוט; שנתיים לפני המפץ הגדול)


הבוקר אצל קרן נויבך


מה קורה באמריקה עכשיו?

900929302 ישראל – 2012

אתר אינטרנט ממשלתי בארה"ב מספק החל מ-17 באפריל השנה נתונים להשוואה בין בתי חולים פסיכיאטריים לפי מדדי איכות ושביעות רצון. הנתונים הם לגבי 1,753 מסגרות פסיכיאטריות בתקופה שבין 1 באוקטובר 2012 עד 31 במרס 2013.
 אומר גורם ממשלתי: "מטופלים ובני משפחותיהם זקוקים לעובדות שיסייעו להם להחליט החלטות מושכלות באשר לטיפול הרפואי, ובחירת ביה"ח הפסיכיאטרי המתאים היא החלטה חשובה."
(“Patients and their families need facts to help them in making informed decisions about healthcare, and choosing the right facility for inpatient psychiatric care is an important decision to make,” said CMS Administrator Marilyn Tavenner)
 ושוב, הפעם לאט:
ב ח י ר ת  ב י ה"ח  ה פ ס י כ י א ט ר י  ה מ ת א י ם  ה י א   ה ח ל ט ה   ח ש ו ב ה.
 חברי כנסת נכבדים, וכל מי שיכול להשפיע על המחוקקים ועל מקבלי ההחלטות, אנא עזרו לנו לקדם את הצעת החוק בדבר בחירת מקום האשפוז.
 ראו כתבה  והנה האתר עצמו.

שבויים של משרד הבריאות

העיתונאי רן רזניק ואני 16/4/14 ערוץ 2 " עושים סדר" עם גל גבאי

"שבויים של משרד הבריאות – ההגיון אומר שמערכת הבריאות צריכה לנהוג רגישות מיוחדת בכל מה שקשור בטיפול בחולי נפש, להקל עליהם ולא להקשות. המציאות הפוכה- דווקא לחולי הנפש מערכת הבריאות לא מאפשרת חופש בחירה, כופה עליהם היכן להתאשפז…"

צביאל ואני "עושים סדר" עם גל גבאי

10156158_809017062461555_5913084054763252475_n


הוראה מקדימה בפסיכיאטריה

signing
הוראה מקדימה בפסיכיאטריה (Psychiatric advance directive – PAD) היא מסמך משפטי שמתאר את רצונותיו של האדם לצורך יישומם בעתיד במקרה שיסבול מהפרעה נפשית בדרגה שתמנע ממנו להחליט החלטות לגבי עצמו באופן אפקטיבי. המסמך מספק מידע על הטיפול המועדף או הבלתי רצוי מפסיכיאטרים או מגורמים מקצועיים אחרים בתחום בריאות הנפש. האדם יכול גם למנות מיופה כוח שיקבל סמכות לקבל החלטות עבורו. ההוראה המקדימה בפסיכיאטריה נותנת מענה לאובדן האוטונומיה והבחירה בזמנים של משבר נפשי, ומאפשרת לאנשים להביע את רצונותיהם ואת העדפותיהם, ולתכנן את אופן הטיפול בזמן משבר עתידי.
מדינות רבות בעולם יישמו חקיקה מקבילה עבור חולים הלוקים במחלות נפש כדי לאפשר זאת ובהן  קנדה, אוסטרליה, ניו זילנד, סקוטלנד, אנגליה, וב-25 מדינות בארה"ב.
ב-1990 עבר בקונגרס האמריקאי חוק Patient Self-Determination Act המחייב להודיע לכל חולי בתי החולים, מוסדות סיעודיים, ארגונים לשירותי בריאות בבית, מוסדות הוספיס וספקי שירותי בריאות אחרים לתת למטופלים מידע באשר לזכותם למתן הוראות רפואיות מקדימות הן ברפואת הגוף והן ברפואת הנפש, כולל  הזהרות מסוימות, המדגישות כי המטפלים חייבים למלא הוראות אלה. החוק הפדראלי מבטיח שאנשים הלוקים במחלת נפש זכאים להשתמש בהוראה מקדימה ולפרט בה שורה של נתונים הכוללים העדפות ובחירות בתחומי טיפול שונים. גם הרופאים ושאר צוות בית החולים הכופים התערבויות טיפול שונות  חייבים לציית להנחיות אלה.  עם זאת, במדינות שבהן נחקקה הוראה מקדימה בפסיכיאטריה קיים בהנחיות סעיף המקנה לאנשי המקצוע זכות לסרב לאכיפת המסמך ככתבו וכלשונו, אם מעריכים כי העדפותיו האישיות של האדם סותרות את ההערכה הרפואית ועלולות להביא להחמרה או להיעדר טיפול הולם במצבו. עם זאת, בכל מקרה של סירוב לאכיפת המסמך, יש להציג בצורה מפורטת את הסיבות שהובילו להפעלת שיקול הדעת בנדון.
הנחיות אלה גם מספקות מידע רב וחיוני לגורמים המטפלים המסייע להצלחת הטיפול. למשל, היסטוריה של תופעות לוואי לתרופות שונות. כמו כן, רשימת סימפטומים בזמן משבר, תרופות מועדפות, בחירת בית החולים ו/או סירוב להתאשפז בבתי חולים מסוימים, רשימת אנשי קשר בזמן חירום, הנחיות מיוחדות לצוות המטפל, הנחיות כלליות בעניין תזונה, אלרגיות וכו'.  
ממחקרים שנערכו באוניברסיטת דיוק עולה ששימוש בהנחיה מקדימה בפסיכיאטריה משפר את שביעות רצון המטופל מהטיפול, את תחושת העצמאות והאוטונומיה ארוכות הטווח, את הרווחה ואת היכולת לקבל החלטות בנוגע לחייו בקרב מי שלוקה במחלת נפש חמורה. מסמכים אלה הופכים יותר ויותר נגישים דרך העברה אלקטרונית ומספקים גישה מיידית למידע רלבנטי על מקרים יחידים. סקר בקרב 600 אנשים מקצוע, פסיכיאטרים, פסיכולוגים ועובדים סוציאליים, הראה כי רוב רובם של אנשי המקצוע מצדדים בהוראה פסיכיאטרית מקדימה וסבורים כי תתרום להצלחת הטיפול.
מצגת אודיו קצרה המסבירה מה נכלל בהוראה המקדימה בפסיכיאטריה
אתר שבו מידע מלא ומקיף בנושא הוראה מקדימה בפסיכיאטריה
מאמר בנושא (בעברית) מתוך כתב העת של יספר"א (עמ' 3–4)
הנחיות פסיכיאטריות מקדימות, כתב עת הרפואה כרך 153 חוברת 1 ינואר  2014
ערכת הנחיות מקדימות לאשפוז עתידי עבור מתמודדים עם הפרעות נפשיות, בפיתוחה של קרן לזלו נ. טאובר בשיתוף המרכז לבריאות הנפש באר שבע (שימו לב לסעיף המאפשר בחירה בין בתי חולים, כאשר בארץ אין בחירה ומוכתב למתאשפז בית חולים מסוים אחד בלבד לפי כתובת מגוריו)
המידע הנ"ל הפך היום לערך בוויקיפדיה: http://bit.ly/1gkugKG

המיתוס של 120% אחוזי תפוסה

בניגוד להצהרות על 120% אחוזי תפוסה בבתי החולים הפסיכיאטריים בישראל, מתברר – לפי נתוני אגף המידע של משרד הבריאות – כי התמונה שונה לחלוטין. אחוזי התפוסה ב-5 מתוך 8 בתי החולים הממשלתיים נופלים ממאה אחוז. בית החולים היחיד שתפוסתו גבוהה כמוצהר הוא שלוותא השייך לקופת חולים כללית, והסיבה פשוטה: אנשים רבים משנים כתובות בתעודת הזיהוי כדי להתקבל לבית החולים היחיד בארץ הראוי לשמו הטוב.

From:דליה וצביאל
Sent: Wednesday, March 26, 2014
To: health info
Cc: דליה וצביאל
Subject: בקשה

 

לגב' ציונה חקלאי שלום רב,

האם אפשר לקבל את אחוזי התפוסה השנתיים המעודכנים בכל בתי החולים הפסיכיאטריים? (לא מצאנו בדו"ח השנתי)

בברכה,

דליה וצביאל רופא

 ___________________________________________________________________

שלום רב

 להלן טבלה של אחוז תפוסת מיטות בבתי חולים פסיכיאטרים לפי בקשתך.

 

מוסד 2012 2013
שער מנשה 101.8 100.3
יהודה אברבנאל 88.3 88.4
מזרע 110.1 108.5
באר יעקב – נס ציונה 90.2 90.7
לב השרון 106.3 106.0
טירת הכרמל 91.1 92.7
בריאות הנפש ב"ש 87.0 90.8
מרכז ברה"נ ירושלים 98.4 97.3
גהה 99.5 97.1
שלוותה 119.4 124.9
נוה שלוה 74.9 70.6
נוה יעקב 73.5  
אילנית 108.2 114.8

 

בברכה

מרים אבורבה

 Israeli_Ministry_of_Health_logo

מנהל מידע ומחשוב, אגף המידע

ירמיהו 39, ת.ד 1176 ירושלים 9101002

טל: 02-5082195 

 

 


החזיקו אצבעות להצעת החוק הטרייה

yTIK016726_wa

http://oknesset.org/bill/8283

 

הצעת חוק: פגוע נפש יוכל לבחור באיזה מוסד פסיכיאטרי להתאשפז
פגועי הנפש כבולים כיום לבית חולים הקרוב לביתם ■ לטענתם, ההסדר פוגע בזכויות האדם שלהם ומבטל כל סיכוי לתחרות בין בתי החולים הפסיכיאטריים

08:24

26.03.2014

מאת: רוני לינדר-גנץ

הצעת חוק חדשה שמוביל ח"כ דב חנין (חד"ש), ושעליה חתומים עוד 13 ח"כים ממפלגות העבודה, יש עתיד ומרצ, קובעת כי אדם בעל מוגבלות נפשית יוכל לבחור את בית החולים הפסיכיאטרי שבו יאושפז, גם אם אושפז בעבר במקום אחר.

בנוסף, לפי הצעת החוק, פגוע נפש יוכל לתת הוראה מקדימה שבה יקבע באיזה בית חולים ברצונו להתאשפז, או למנות אדם שיחליט עבורו – אם בעת אשפוז עתידי לא יהיה כשיר לקבל את ההחלטה.

את הצעת החוק יזמו בני הזוג דליה וירצברג רופא וצביאל רופא, שניהם מתמודדים עם מחלות נפש, שנאבקים בנושא הסדרי האשפוז הפסיכיאטרים בשנים האחרונות. כיום, פגועי הנפש משוללי זכות בחירה וכפופים ל"הסדר האזוריות", שבו הם מנותבים לבתי חולים באופן קשיח לפי מקום מגוריהם – בלי יכולת תמרון בין המוסדות, ובלי התחשבות ברצונם. זאת, בניגוד לחולי סרטן וחולים "כלליים", שזוכים לדרגות שונות של בחירה במוסד המטפל.

מאבקם של בני הזוג כלל עתירות לבג"ץ בטענה כי ההסדר שכובל אותם לבית חולים אחד פוגע בשוויון, באוטונומיה ובכבוד האדם של בעלי המוגבלות, והופך את בתי החולים למונופולים, שאינם צריכים להתחרות ביניהם על השירות ואיכות הטיפול – ומכאן התנאים הקשים השוררים ברבים מהם.

דליה ו צביאל רופא

בני הזוג דליה וצביאל רופא צילום: דודו בכר

בעקבות עתירתם הראשונה הוציא משרד הבריאות נוהל שהיה אמור להגמיש את ההסדר, אך לטענת פגועי הנפש היה בלתי־מספק ואף הוסיף קשיים ביורוקרטיים. עתירה נוספת שלהם נמחקה לפני שלושה חודשים. כעת מתכוננים בני הזוג רופא להפיכת מאבקם לציבורי, בתקווה להביא גם לחקיקה.

הצעת החוק, שנוסחה בעזרת עו"ד נטע דגן מהקליניקה לשינוי חברתי במרכז האקדמי למשפט ולעסקים ברמת גן, קובעת עוד כי בחירתו של חולה בעת אשפוז מרצון תגבר על ההוראה המקדימה שנתן, כלומר מותר לו להתחרט בזמן אמת. עם זאת, הצעת החוק המאפשר לפסיכיאטר המחוזי לקבוע עבור החולה את בית החולים שבו יאושפז, במקרה שבו נדרשת התמחות ייחודית שאינה קיימת במוסד שבחר.

 http://www.themarker.com/news/health/1.2279735

ראיון רדיו בנושא שנערך איתי היום ברשת א': http://cafe.themarker.com/post/3078765/

 

 

 


אתמול ב"לונדון את קירשנבאום"

ד"ר גדי לובין, ראש אגף בריאות הנפש במשרד הבריאות, ואני בעימות טלוויזיוני על נושא זכות הבחירה במוסד הפסיכיאטרי בתוכנית "לונדון את קירשנבאום", 20/3/14


מדיניות מבית היוצר של סדום 2014

{7000EEF6-87FC-4F7F-AE07-3914349A0A55}

כמה תקוות תלינו בוועדת גרמן ובהקמת רשות חיצונית שתפתור את המצב האבסורדי שבו משרד הבריאות הוא גם הבעלים של בתי החולים וגם הרגולטור והמפקח עליהם.

 קיווינו, אף שידענו שאנו חיים בסדומחלם. והנה התבשרנו בידיעה המצורפת:

 "הרשות לא תכלול את בתי החולים הממשלתיים הפסיכיאטריים והגריאטריים".

 וכותבת לינדר-גנץ: "ההתעלמות של הוועדה מבתי החולים שמטפלים בחולים החלשים ביותר במערכת היא טעות שרק מחזקת את התחושה שמדובר ב'חצר האחורית' של מערכת הבריאות".

ואנו מוסיפים: איך הם לא מתביישים? זו מדיניות בזויה וחדלת אישים, נקלית, נואלת ונפסדת, נתעבת ושפלה.

 http://www.themarker.com/news/health/1.2267132


צביאל היה הלילה אצל יוסי סיאס

סיאס בעל קול חדר המיטות, מתפייט ומלטף, וצביאל הלוגי – נמרץ וחד. שילוב מוזר. :)

צביאל התראיין הלילה אצל יוסי סיאס ב-103 FM


יום האישה 2014

יום האישה 2014

 


עיירה בלגית מול צהלה ואור עקיבא

ביום שני האחרון נורו יריות מרובה אוויר אל מעון של בעלי מוגבלויות בשכונת צהלה בתל אביב (כנראה טעות שאינה משנה את התמונה הכללית). אחר כך קראנו שזה רק קצה הקרחון לתופעה רחבה של התנגדות התושבים לשילוב מוגבלים בקהילתם (ע"ע יעקב אדרי באור עקיבא), אבל אנחנו יהודים רחמנים בני רחמנים, אור לגויים. הנה דוגמה מהגויים שהיו נאורים מאיתנו כבר לפני מאות שנים. הם לא פחדו מ"משוגעים". בזמנם לא הייתה תקשורת שפמפמה והעצימה את הסטיגמה:  

העיירה שמחבקת פגועי נפש כבר 700 שנה

במשך מאות שנים טיפלה העיירה הבלגית הקטנה חֵיל (Geel) בפגועי הנפש על ידי שילובם המוחלט של החולים בחיי היום־יום ואימוצם כבני משפחה. מדוע זכו השיטות המיושנות ויוצאות הדופן שלה להצלחה גדולה, ולמה דווקא עכשיו – כשהיתרון הברור של סוג הטיפול הזה בולט מאי פעם – העיירה משתנה?

 Geel-by-Gary-Porter

בסוף שנות ה–30 היו כבר קרוב ל–4,000 דיירים בקרב האוכלוסייה המקומית, שמנתה 16 אלף איש. ברחבי בלגיה נודעה העיירה כאקסצנטרית והפכה למושא של בדיחות סרות טעם (“חצי מחיל משוגעים, והיתר חצי משוגעים!”), אך בעיירה עצמה כמעט שלא הורגשה פגיעה בחיי היום־יום. הבדיחות המקומיות נטו ליסוב סביב הבלבול התכוף בין תושבים לדיירים וסביב הקושי לזהות את ההבדלים ביניהם. הדיירים היו מודעים היטב לכך שהתנהגות פרועה בציבור עלולה להסתיים בשליחתם חזרה "פנימה"; הבעיה היתה לרוב הפוכה, הם הצטנעו יתר על המידה מתוך חשש למשוך תשומת לב. 

[...]

מהסיפור של חיל אכן משתמע כי ניתן להגביל את תפקידה של הפסיכיאטריה, אולי באופן דרמטי: לא להעמיד אותה במוקד שירותי בריאות הנפש, אלא בשוליהם, כתמיכה לקהילה. בעולם אידיאלי, האם המוסד הפסיכיאטרי המודרני לא יתכווץ חזרה לגודלו של בית החולים מהמאה ה–19, איזשהו "פנים" דיסקרטי, רחוק ככל האפשר מחייהם של מרבית המטופלים? 

ואני מוסיפה:

יתכווץ לא לגודלו של בית חולים מהמאה ה-19 (קטן ואינטימי), אלא לגודלה של מחלקה פסיכיאטרית בבית חולים כללי.

http://www.haaretz.co.il/magazine/the-edge/.premium-1.2249235

 


פיקוח נפש במדינת סדומחלם

 

צביאל רופא

מבוא

הלו, משטרה?

   כן.

כאן דורון ירדני, בואו מהר!  יש כאן מישהו ששוכב על הרצפה ומרביצים לו…

   מה הכתובת, אדוני?

מחלקה 3-ב' בית חולים אברבנאל.

   (שתיקה על הקו.  ניתוק)

אמנם אנחנו אזרחי המדינה ומקבלים ממנה שירותים מדי פעם, אך לא כאשר אנו זקוקים להם יותר מכל. למשל, לא כאשר אנו מאושפזים בבית חולים לחולי נפש. שם המדינה מפקירה אותנו. שם אנו נמצאים בחושך. כמעט כמו בן זייגר. שם, בניגוד לכל חולה השוהה בכל בית חולים אחר, איננו עוד אזרחים הזכאים לשירותים אלמנטאריים, אפילו אם אנו מאושפזים מרצון, אפילו אם אנו מתייסרים אך צלולי דעת. דעו לכם כולכם: אתם אזרחי מדינת ישראל כל עוד לא עברתם את סף המחלקה הסגורה.

-         אבל סליחה, בית החולים הפסיכיאטרי לא אמור להגן עליך?

-         להגן עליי? תגיד, אתה מתבדח?

-         אבל רגע, לא אמור להיות פיקוח של משרד הבריאות?

-         פיקוח? אתה עד כדי כך מנותק מהמציאות?!

אתם מבינים מה זה להיות שכוח אל? פירושו, למשל, להיות מאושפז במחלקה סגורה בבית חולים פסיכיאטרי במדינת ישראל הנאורה לכאורה. שם אמורים רופאים לטפל בחולייך. אך אם מישהו – מאושפז אחר או איש צוות – יכה אותך, או ינסה לאנוס אותך, ואפילו אם ינסו לרצוח אותך – איש לא יעזור לך, אפילו אם תהיה בר מזל ותצליח להתקשר למשטרה. כי איש לא יגיע. לא מיד, לא בכלל, גם לא אם תתבוסס בדמך.

כאן הייתי אמור להביא בפניכם כתבות ותחקירים מהתקשורת, שחשפו פגיעות קשות באנשים הסגורים במחלקות בתי החולים הפסיכיאטריים, כמו גם של הכלואים שנים ארוכות במוסדות אחרים ברחבי הארץ. לצערי הרב, לא קשה להמציא כתבות שכאלה, אך נראה כי כלל אין צורך בכך; פשוט מפני שאין איש במדינת ישראל שלא נחשף במוקדם או במאוחר לזוועות שדלפו לתקשורת, ועדיין דולפות בקצב כמעט קבוע. קל וחומר, שמי שעוקב כמוני ומתעד בקפידה במשך שנים ארוכות כל פיסת מידע, נחשף לכמויות עצומות של חריגות חמורות שמתפרסות על פני כל הארץ מאז קום המדינה. גם מי שנחשף לעתים רחוקות יותר ובאופן ספוראדי למידע הכואב, ועיניו בראשו, מבין היטב שזהו רק קצה קצהו הקרחון. עם זאת, רבים אינם יודעים עד כמה פשה הנגע בצמרת משרד הבריאות.

הדג מסריח מהראש

אולי רק מעטים זוכרים שבשנים 2003-2002 נערך סקר מקיף מטעם משרד הבריאות ב-17 מוסדות ומסגרות פסיכיאטריים. העיתונאי רן רזניק פרסם את תוצאותיו הקשות בעיתון "הארץ" תחת הכותרת דו"ח: אווירת פחד וטיפול כושל בבתי"ח פסיכיאטריים. אלא שלא ניתן היה לתקן את הליקויים שנמצאו; מדוע? הנה ראו להלן קטעים מתוך הכתבה של רזניק:

"תוצאות הסקר לגבי כל אחד מבתי החולים הפסיכיאטריים מוסתרות לא רק משר הבריאות דני נוה וממנכ"ל משרדו הפרופ' אבי ישראלי, אלא אפילו מהד"ר אלכסנדר גרינשפון, ראש שירותי בריאות הנפש במשרד הבריאות. זאת בעקבות ההחלטה של הנהלת המשרד ב-2002 בראשות הד"ר בועז לב (אז מנכ"ל המשרד) להיענות לדרישה של איגוד מנהלי בתי החולים הפסיכיאטריים וההסתדרות הרפואית שהסקר יתקיים רק בתנאי שתוצאותיו לפי בתי חולים לא ייחשפו אפילו בפני המשרד עצמו. בעקבות זאת המשרד אינו מסוגל לערוך בקרה אפילו על אותם בתי חולים שבהם נמצאו ממצאים קשים על יחס מחפיר לחולים". ("הארץ", 28/5/04)

דהיינו, טיוח המחדלים הגיע עד צמרת משרד הבריאות. במצב זה נשאלת השאלה: כמה תלונות העולות מהשטח מטויחות? ואכן, חיים שדמי ורוני זינגר דיווחו ב"הארץ" כי תלונות של נפגעי נפש על התעללות והזנחה מצד הצוות בבתי החולים הפסיכיאטריים אינן  זוכות להתייחסות בלשון המעטה: חולי נפש חוששים להתלונן: טענותינו "מטויחות" קראו להלן את הקטע הבא מתוך הכתבה:

"חנה גור מעמותת 'עוצמה', המסייעת לחולי נפש, מספרת שהעבירה בשנה האחרונה לפחות 10 תלונות לשירותי בריאות הנפש במשרד הבריאות ולמשטרה. לדבריה, עד היום לא קיבלה כל התייחסות. גורם בכיר בשירותי בריאות הנפש מסכים עם הטענות בדבר התעלמות; לדבריו, המשרד 'מטייח' את הטיפול בתלונות, והדבר מחייב את הוצאת הטיפול בתלונות מידיו של משרד הבריאות לפיקוח של גוף חיצוני"") .הארץ", 6/10/02)

הדג מסריח מהראש גם ברמת בית החולים. נהוג להטיל את כל האחריות לעוולות על הצוות הסיעודי, בעיקר על כוח העזר שרמתו ירודה מבחינה מקצועית ומבחינת יחסי האנוש, אלא  שאיננו רואים – למרבה הצער – שהפסיכיאטרים הבכירים, מנהלי בתי החולים ומנהלי המחלקות, משליטים את מרותם על הצוותים למען אכיפת יחסי אנוש הומאניים. ולמה כך? זו כבר שאלה מסובכת יותר. ואולם לי ברור שאם כל מנהל בית חולים ומנהלי מחלקות היו אוספים את אנשי הצוות ומתרים בהם שיתנהגו אל המאושפזים בכפפות של משי – גם בתקיפות אם עולה הצורך – וגם היו מוסיפים שכלפי מי שימרה את פיהם יופעלו סנקציות קשות – היינו רואים תמונה שונה לחלוטין במוסדות האלה. חובתם המוסרית הראשונה והבסיסית של מנהלי בתי חולים הפסיכיאטריים היא לנסות לאכוף על כל הצוותים יחס הומאני ככל האפשר.

אבל המנהלים הללו לא נדרשים ברצינות על ידי איש לשפר את יחסי האנוש שם, כי החברה הישראלית אינה דורשת מהדרגים המנהלים את בתי החולים הפסיכיאטריים לקחת אחריות על המחדלים המתרחשים בין כותלי המוסדות שאותם הם מנהלים ואשר בגינם הם מקבלים משכורות גבוהות והטבות כמנהלים. הגיע הזמן לשנן היטב, שמנהל – אינו רק  ארבעת הכ"פים: כוח, כבוד, כסף, כיסא – מנהל זו אחריות מנהלית וגם הסקת מסקנות אישיות אחרי מחדל.

מה שכואב לי

מאז שפורסמו הכתבות שהובאו לעיל חלף כעשור אך עולם כמנהגו נוהג: חולה נפש מוכר, שהגיע לפני כשנתיים להתאשפז בבית חולים לחולי נפש במצב קשה, נדחה, יצא ממתחם בית החולים והתאבד. אביו הגיש תלונה למשרד הבריאות, אך הממונה על פניות תביעות הציבור במשרד העביר את הטיפול לאגף בריאות הנפש. בהמשך הוקמה ועדת חקירה שפעלה באיטיות בלתי מוסברת וזימנה את האב לעדות רק אחרי כשמונה חודשים למרות פניות חוזרות ונשנות.

כואב, כואב מאוד שבמדינת ישראל הנאורה רק לכאורה יש שווים יותר ויש כאלה שאיש לא סופר אותם. ואני באמת מאמין לאנשי המקצוע בתחום בריאות הנפש בישראל שרצונם לעזור ולסייע לנפגעי הנפש. ואולם בד בבד, כאשר תופסים אותם על חם, הם די שאננים, וזאת למה? כי מילה שלהם מול מילה של "חולה נפש" – למי יאמינו?

ואם קורה באופן נדיר שחולה אוזר אומץ ומתלונן ל"ועדת האתיקה של הפסיכולוגים" או לכל גוף ציבורי הקרוב לממסד, המערכות המיומנות היטב בגרימת ייסורי דין, יתישו בדרך כלל את האומלל באמצעות סחבת אינסופית. ואם כבר יואילו לטפל בתלונתו, לרוב ימצאו דרך פשוטה ואלגנטית לטייח אותה. הם פשוט מגנים בכל מחיר, אפילו אם הוא לא חוקי ולא מוסרי, על כלי העבודה המקצועיים שלהם, כמו גם על הקולגות אנשי המקצוע שהם בשר מבשרם.

ויש לדעת שלעתים קרובות, בייחוד במחלקות הסגורות של בתי החולים הממשלתיים, מכאיבים לחולים ומשפילים אותם מפאת השחיקה, אך לעיתים מזומנות גם ממניעים מקצועיים; מתוך ניסיונות מלאי כוונות טובות לטפל בשיטות מכאיבות. ראו על כך בהרחבה ברב המכר ששמעו יצא בכל העולם והפך לקלאסיקה בתחום: "בגנות הפסיכותרפיה" מאת ג'פרי מייסון (במיוחד הפרק על ד"ר רוזן ושיטתו הנלוזה "האנליזה הישירה", החל מעמוד 147).      

ואני שואל: האם מישהו יודע מה קורה במחלקה סגורה כלשהי במדינת ישראל ב-02:00 בלילה למשל? ובכן, אל תשלו את עצמכם בעניין זה, איש גם לא יודע מה מתרחש שם בחצות היום.

ואיך אפשר לדעת? הרי מפי הצוותים רק לעתים נדירות מאוד תצא לתקשורת עדות כלשהי. זה טבעי, כי הצוות לא יהיה מוכן להכפיש ו/או להפליל את עצמו ואת מטה לחמו; ובדרך הטבע כמעט תמיד יהיה מגובש לקליקה שלא זולג ממנה דבר לעולם החיצון. אך כבר ראינו כי כאשר יוצא אירוע חריג וחמור מבעד לקירות השותקים, יוצא שמעו למרחקים. ובנקודה זו רבים טוענים נגדי "שיש גם הרבה אור" במוסדות הפסיכיאטריים. אולם יש לזכור: כאשר בודקים את טיבה של כל מערכת ביקום, השאלה המתבקשת אינה כמה אור יש בה, אלא עד כמה רב בה החושך! גם כאשר נבקש לבחון אם אדם מסוים הוא הגון, נבדוק אם מעד, ולא נתעכב על השנים שבהן נהג כראוי.

ברור כשמש שבמערכת הזאת יש גם לא מעט אור. יתירה מכך, אני הראשון להעיד  שיש בבתי החולים הפסיכיאטריים הרבה אור. מי כמוני, שנעזר שם פעם אחר פעם, יודע זאת. איני רואה את מערך ברה"נ בישראל בשחור-לבן, בוודאי שאיני עושה דמוניזציה. לעניות דעתי, השאלה הרלוונטית לענייננו היא: מה היקף הפעילות הטיפולית השוטפת אשר אינה עומדת בקריטריונים של חוקי מדינת ישראל? שלא לדבר על החריגות הבוטות מאמות מידה מוסריות טריוויאליות.

גם אם מדובר באחוזים בודדים של חריגות שוטפות, זה פשוט נורא וזועק לרפורמה מרחיקת לכת, כי יש לשים לב ש"אחוזים בודדים" בשטח הם עשרות אלפי נפגעי נפש מקום המדינה ועד היום. החזון הרחוק, למרבה הצער, הוא ביטול הסגרגציה של בתי החולים הפסיכיאטריים ושילוב מחלקות פסיכיאטריות בכל בתי החולים הכלליים, כפי שנעשה כבר לפני 36 שנה באיטליה בהנהגתו של הפסיכיאטר פרנקו בזאלייה. אם יימצא רצון טוב מצד המחוקקים לתקן, ניתן יהיה לבצע רפורמות מרחיקות לכת תוך כדי תנועה לעבר החזון הזה.

החתול מגן על השמנת בחירוף נפש

מאז קום המדינה משרד הבריאות הוא המפקח הרשמי מטעם החוק על בתי החולים של משרד הבריאות עצמו. בהתאם, כל שערורייה שהפיקוח של המשרד יחשוף תחזור כבומרנג רב עוצמה, ותכה במי? ניחשתם, בבית החולים השייך למשרד הבריאות. אתם הבנתם את זה? וכך יוצא שעל הנייר יש פיקוח; אי אפשר להכחיש זאת. אבל בממלכת חלםסדום שלנו זה "ללכת עם ולהרגיש בלי" (פרסומת ישנה לחזיות). והאבסורד חוגג כבר 65 שנים תמימות אך מלאות עוולה. בניגוד לכל היגיון ובניגוד לכל סדרי שלטון מתוקנים, החתולים כבר שנים שומרים על כל השמנת.

אפילו החלטת ממשלה מפורשת ב-2003 לסגור את אברבנאל, על קופת השרצים שהוא נושא, לא יצאה אל הפועל. דומה שוועד העובדים של אברבנאל הצליח לכופף את ממשלת ישראל בכבודה ובעצמה. לכן לא פלא ששירותי ברה"נ בישראל פשוט כמעט לא משתנים ולא מתפתחים ולא צומחים באופן משמעותי. מסביבם הכול מתפתח, אך לזה הבא בשעריהם דומה כי הזמן עצר מלכת. אולי אף נסוג. גם לא שומעים את זעקת הדלים הרחוקים. החתול ששומר על השמנת אף אינו מתרגש מנביחות הכלבים בעקבות השערורייה התורנית שמכה גלים, שכן השיירה חוזרת ועוברת כבימים ימימה.

נחוץ שינוי מבני דחוף

ברור כשמש שנדרש שינוי מבני במשרד הבריאות עצמו, שמאז הקמתו נמצא בניגוד אינטרסים. מדובר בסוג של דיסוציאציה חמורה שאולי מתאימה להגדרה של  "ריבוי אישיות"; פעם הוא מיניסטריון, פעם הוא רגולטור, פעם הוא מבטח, פעם הוא ספק שירותים, פעם הוא מתמחר, ופעם הוא המפקח, וחוזר חלילה. אם הדבר לא היה כה עצוב, היינו צוחקים בפה מלא.

הרפורמה בבריאות הנפש לא הולכת לשנות מצב זה באופן מהותי. בתי החולים הפסיכיאטריים יישארו בבעלות המדינה, רק הכסף יחליף ידיים. כבר שבעה חודשים שהוועדה לחיזוק מערכת הבריאות הציבורית מתכנסת כמעט מדי שבוע כדי לדון בדרכים לסייע לרפואה הציבורית בישראל, ומסקנותיה צפויות להיות מוגשות בעוד שבועות אחדים. בימים אלה ממש אנו נושאים אליה עיניים למודות אכזבות. האם גם הפעם ישאירו את קבוצת הנכים הגדולה ביותר בישראל מחוץ למחנה?

 נחוץ פיקוח שיהיה יעיל ונאמן בעיקר לזכויות החולה ולא לזכויות הצוות.

דרוש פיקוח שיעלה על פני השטח את מה שמנסים להסתיר.

פיקוח יעיל ומסור על טיפול באנשים עם מוגבלויות לא רק ידווח בנאמנות על הרעות החולות המתרחשות אלא בעיקר אמור להיות כלי שייפתח שיניים חדות ומכאיבות. כלי שיגרום לכך שיעמידו אנשים לדין משמעתי ובייחוד לדין פלילי, במקרים שיש אפשרות משפטית לכך, וללא רחם שכן רחמים על האכזרים נוגסים קשות בהרתעה. יש להעמיד לדין ללא משוא פנים, ולהעניש בכל חומר הדין למען יראו וייראו.

יש צורך בחקיקה:

א) למען חובת המשטרה להיכנס לבתי החולים בהתקבל תלונה. במחלקות הסגורות לא מאושפזים רק אנשים "פסיכוטיים" – כאלה שאינם מסוגלים להבחין בין ימינם לבין שמאלם; ראשית, כ-75% מכלל המאושפזים בבתי החולים הפסיכיאטריים הם מאושפזים מרצון, כלומר אשפזו את עצמם והם רשאים להשתחרר בכל רגע בו ידרשו זאת (לפחות על פי החוק). שנית, גם רוב החולים המגלים סימנים פסיכוטיים, עדיין נמצאים עם רגל אחת לפחות במציאות. בהתאם, כואב להם כאשר מתנכלים להם ופעמים רבות הם מסוגלים בהחלט להתלונן במשטרה. כאמור: מדינת ישראל הפקירה ועדיין מפקירה אותם עד עצם היום הזה.

ב)  פיקוח חיצוני באמצעות חקיקה. גם ברגע זה מתעללים במישהו בחשכת המחלקות הסגורות; מישהו שגורלו מעניין את מדינת ישראל כקליפת השום. זה מתרחש במקומות שמשום מה מכונים בפי העם "בתי חולים" או "מוסדות", ובהם מתענים נפגעי נפש, אוטיסטים, מפגרים וכו'. איש אינו יכול להושיעם, אך גרוע מכך: נראה כי איש גם אינו מעוניין אפילו לחשוב עליהם לפעמים. ואין פלא, המדינה נותנת לנו דוגמה ומסר ברור כבר למעלה משישה עשורים ברציפות.

ג) התקנת מצלמות – אור הפלאש מחטא – ברזולוציה גבוהה תרתי משמע, שיכסו את כל החללים בבתי החולים הפסיכיאטרים. המצלמות תהיינה נתונות לפיקוח משטרתי בלעדי, או לפיקוחו של גוף חיצוני אמין ומסור אחר. שאלת מפתח: האם זו הפרת צנעת הפרט? כתבה לי מישהי: "זה פוגע בפרטיות של החולים וגם יש את העניין של חיסיון רפואי". אין ספק שמערכת בריאות הנפש בדיוק כך מתרצת את התנגדותה הנחרצת להצבת מצלמות במחלקות. כל התירוצים האלה עומדים על כרעי תרנגולת אל מול המעשים הנוראיים המתרחשים במחשכי המחלקות לעיתים קרובות מדי. ביטחונם וכבודם של המאושפזים עומד מול פרטיותם. ביטחונם האישי המעורער וכבודם הרמוס גוברים עשרות מונים על כל שיקולי הפרטיות. יותר ויותר נשמעות תגובות של נשים, שהיו מאושפזות במחלקות סגורות, שמצהירות בלי שום פקפוק, שהן מעדיפות מצלמות בכל החללים, כולל האינטימיים, על פני סיכון לא מבוטל של הטרדה, אלימות, התעללות ואונס במהלך האשפוז. התועלת עולה על הנזק עשרת מונים.

ד) מתן זכות לבחור את מוסד האשפוז – זהו פיתרון עקיף, כי הוא צפוי להביא לתחרות לא מבוטלת בין בתי החולים הפסיכיאטרים שבסופו של דבר תגרום לשיפור התנאים בבתי החולים הפסיכיאטריים. ברפואת הגוף מתאפשרת בחירה במוסד האשפוז. רק נפגעי הנפש מופלים לרעה: הם משוללי בחירה וכפויים להתאשפז רק במוסד אחד לפי כתובת מגוריהם. זו אפליה קשה ובלתי נתפסת הפוגעת בזכויות אדם אלמנטריות. דליה אשתי ואני עתרנו לבג"צ עוד ב- 2010, ושוב ב-2012 למען מתן זכות זו. בפסיקתו האחרונה קבע בג"צ: "אנו סבורים כי השאלות צריך שישובו ויתלבנו לקראת 2015", דהיינו המאבק עדיין נמשך וטרם נאמרה המילה האחרונה.

אז הנה אני מרים קול זעקה, וער לעובדה שזהו קול קורא במדבר (הלוואי שלא!), וכל שנותר בידי הוא להציע לחברי הכנסת הנכבדים להרים את הכפפה:

אני מבקש מחברי הכנסת הנכבדים למלא את חובתם: לחוקק חוקים שיביאו לשיפור המצב המזעזע ומביש הקיים מאז כינון המדינה ועד עצם היום הזה. השגתה של מטרה זו תשפיע בגדול על תנאי החיים הירודים והעלובים במוסדות. וגם, וזה העיקר, על שכיחות הפשיעה ועומקה במחשכי עשרות מוסדות לחולים כרוניים וגם לחולים אקוטיים המאושפזים שבועות ואף חודשים.

כמו שנאמר בפרקי אבות: "לא עליך כל המלאכה לגמור, ולא אתה בן חורין להיבטל ממנה."

פורסם באימגו: http://www.e-mago.co.il/magazine-2440.htm


המלצות בעקבות אלימות כלפי מאושפזים

ב-24 בדצמבר 2013 כינסה הח"כ פנינה תמנו-שטה דיון דחוף בוועדת העבודה והרווחה של הכנסת שכותרתו: "תלונות על אלימות והזנחה כלפי חוסים במוסדות פסיכיאטריים שלרוב אינן מגיעות להכרעה בבתי-המשפט, וזאת מבלי שישנו הסבר מניח את הדעת".

שימו לב לסדרת העובדות המדהימות הבאות:

1) בידי משרד הבריאות ובידי גורמי האכיפה בישראל אין נתונים על היקף האלימות כלפי מאושפזים במוסדות בריאות הנפש.

2) מהפרקליטות נמסר כי אי-אפשר לבדוק במערכת הממוחשבת באילו מהתיקים שנפתחו בפרקליטות בגין עבירות אלו היה קורבן העבירה אדם המאושפז בבית-חולים לבריאות הנפש.

3) מאותה סיבה אין אפשרות לקבל מהנהלת בתי-המשפט נתונים על הכרעות הדין וגזרי-הדין בתיקי אלימות ופגיעה מינית כלפי מאושפזים בבתי-חולים לבריאות הנפש.

4) לעמותות "אנוש", "בזכות" ו"עוצמה" אין נתונים על מעשי אלימות כלפי מאושפזים בבתי-חולים לבריאות הנפש.

 לדברי עמותת "בזכות", כמה תלונות הגיעו לעמותה בנושא זה לאחר שהוגשו קודם לכן למשטרה וזו סגרה את התיק, על-פי רוב מחוסר ראיות. לדבריה, כאשר אדם שהיה מאושפז מגיש תלונה במשטרה על שימוש באמצעי הגבלה שהופעל כלפיו שלא בצדק, ואילו המטפל מצדיק את המעשה כשימוש לגיטימי באמצעי, התיק ייסגר בשלב ראשוני זה, שכן קשה לקבל את עמדת המתלונן, שהיה שרוי במצב נפשי קשה (אין חדש תחת השמש; עיינו בכתבה מ-2002 חולי נפש חוששים להתלונן: טענותינו "מטויחות") לפי עמדת העמותה, מן הראוי שהמשטרה תערוך חקירה מעמיקה יותר במקרים אלו.

בעקבות פרשת האלימות וההתעללות במוסד נווה יעקב מינה ראש מינהל רפואה במשרד הבריאות צוות לתחקור האירוע ובראשו ד"ר ישי אוסטפלד, עוזר רפואי לראש מינהל רפואה במשרד הבריאות. הצוות הצביע בדוח שהוגש ביולי 2013 על מגוון רחב של נושאים הראויים לתיקון.

10 המלצות:

1)     סגירת המחלקות הסגורות בבתי-החולים הפרטיים

2)     שינוי הטיפול בתחלואת נפש כפולה

3)   מניעת מעשי אלימות נגד חוסים במערך בריאות הנפש

4)     שיפור מערך הבקרה

5)     חידוד והבהרה של סמכויות האכיפה של משרד הבריאות

6)   תוספת כלי אכיפה למשרד הבריאות

7)     קביעת נוהל למכרזים

8)     הסדרת המבנה ההיררכי בין המחוזות למטה הראשי של משרד הבריאות

9)     מערכת הקשרים עם ארגונים חברתיים

10) המלצות נוספות

אביא את פירוט סעיפים 3 ו-6

מניעת מעשי אלימות נגד חוסים במערך בריאות הנפש

 לדברי צוות התחקיר, לתנאי המגורים בבתי-החולים והצפיפות בהם ולרמת המטפלים יש השפעה ישירה על אווירת האלימות במוסד, ולכן הצוות המליץ כדלקמן:

1. קביעת תקנים בתחומים אלו:

א. צפיפות המגורים

ב. העסקת עובדים והכשרתם (בעיקר של כוח העזר)

ג. הדרכת מטפלים להתמודדות נכונה עם קשיים ועם אלימות

2. הקפדה על קיום ועדות למניעת אלימות ותקיפה מינית בכל מסגרת רפואית

3. התייחסות לתחום האלימות בבקרות

4. הסדרת השימוש במצלמות תיעוד שיאפשרו תחקור תלונות לאחר מעשה.

תוספת כלי אכיפה למשרד הבריאות

גורמים שצוות התחקיר ראיין טענו שאמצעי האכיפה העומדים לרשות משרד הבריאות לצורך טיפול בליקויים במוסדות אשפוז בריאות הנפש דלים, מאחר שיש שני אמצעי אכיפה בלבד: צמצום הפניית חולים למוסד, ובכך פגיעה בהכנסתו, או הוראה על סגירתו.

לפי צוות התחקיר, אפשר לבסס על את התשלום למוסדות האשפוז לבריאות הנפש על עמידה בכללים ועל דרגות איכות. שיטת תשלום דיפרנציאלית תהיה תמריץ לשיפור. כמו כן יש ליצור בחוזה ההתקשרות כלי של סנקציות שיוטלו ככל שתהיה חריגה מהכללים. הצוות המליץ לפתח אמצעי אכיפה נוספים.

עד כאן החומר מסוכם מתוך  דוח על אלימות כלפי מאושפזים – מרכז המחקר והמידע של הכנסת, 23 בדצמבר 2013

 ומדוע ההמלצות, הטובות ברובן, אינן ממלאות את לבנו באושר?

ראשית, משום שבמשך 65 שנה אנשים סבלו, עונו ומתו במוסדות אלה לפני שנזכרו להמליץ על כל אלה. שנית, מי יערוב לכך שהמלצות יפות ורבות אלה אכן ייושמו, בעיקר לאור העובדה שהמלצות החכמות והטובות מהעבר (ע"ע דוח ועדת שרשבסקי מלפני יותר מ-20 שנה) לא יושמו עד היום? שלישית, למה לשכלל עוד ועוד את אמצעי האכיפה בידי החתול ששומר על השמנת? הרי ברור כשמש שהפיקוח והבקרה על המוסדות האלה צריך להיות בידי גוף חיצוני ולא להישאר בידי משרד הבריאות. התשובה לכל השאלות האלה היא פשוטה: מנהלי בתי החולים הפסיכיאטריים הממשלתיים לא יאפשרו כל שינוי, וודאי לא כזה שיפגע בהכנסתו של בית חולים ממשלתי או יוביל לסגירתו. להלן הסבר ורקע:

 פרופ' אורי אבירם כותב (מתוך עבודת הדוקטורט של דליה גיא: "חקר תהליך תכנון הרפורמה בבריאות הנפש בישראל והניסיונות ליישומה, 1995–1998", 2004):

 "קבוצה אחת המתבלטת בתוך החלוקות השונות בעמדותיה המגובשות ובכוח הרב ובהשפעתה על מוקדי קבלת ההחלטות הייתה מנהלי בתי החולים הפסיכיאטריים. טיאנו, בעצמו מנהל המרכז לבריאות הנפש גהה, אמר כי 'המצב כיום במדינת ישראל הוא שכל המשאבים, הכוחות האקדמיים, כוחות ההוראה, מעצבי ההחלטות וקובעי המדיניות – יושבים בבתי החולים, אשר רכשו עוצמות חסרות פרופורציה ביחס למקום שבתי חולים אמורים לתפוס במערכת בריאות הנפש בכל מדינה מתוקנת'". (עמ' 216)

פרופ' אלי שמיר, העומד בראש עמותת עוצמה (פורום ארצי של משפחות נפגעי נפש), ניסח בריאיון לצורך המחקר הנ"ל את הבעייתיות שבמצב בצורה פחות מעודנת: "מי קובע מבחינה מקצועית את מסלול הקידום המינהלי בבתי החולים? מנהלי בתי החולים. אז מי שיילך נגדם לא יקודם… מנהלי בתי החולים שולטים על משרד הבריאות. מעמד האחראי מאוד חלש (הכוונה לראש אגף ברה"נ במשרד הבריאות; דליה) השיטה בנויה להיות מושפעת מלחצים אישיים וסקטוריאליים" (עמ' 99–100)

שתי הפסקאות האחרונות מדגימות כיצד משרד הבריאות מקיים הלכה למעשה את המדיניות שמתווים מנהלי בתי החולים הפסיכיאטריים.

ראשי אגף בריאות הנפש במשרד הבריאות לדורותיהם עוברים בסיום כהונתם לנהל בית חולים פסיכיאטרי. מנהלי בתי החולים הפסיכיאטריים הם הבוחרים בהם. ולכן ראשי האגף לא יחוללו רפורמות במהלך כהונתם במשרד הבריאות, כדי לא לחבל בעתידם המקצועי.

האלימות וההתעללויות יימשכו כל עוד לא תהיה לנו זכות בחירה בבית החולים, כל עוד מכסת המאושפזים מובטחת גם לבית החולים הכי ידוע לשמצה. אם תהיה זכות בחירה במוסד, כפי שמתאפשר ברפואת הגוף, בתי חולים קשים יתרוקנו, הכנסתם תיפגע – והם ייאלצו להשתפר באופן דרמטי.

אנא חתמו על העצומה:  http://www.atzuma.co.il/zchut


עצומה למען זכות הבחירה

דליה ו צביאל רופא

צילום: דודו בכר

עצומה למען זכות הבחירה

אנא חתמו על העצומה.

הטיפול והטראומה הפכו לישות אחת/ עיתון "הארץ"

הבחירה היכן לקבל טיפול נעצרת על סף דלתו של המוסד הסגור

בשונה מכלל החולים, לפגועי הנפש אין בחירה היכן יטופלו. כך, הם מאושפזים בכפייה במוסד בו עברו חוויה טראומטית, או נמנעים מטיפול כלל

רוני לינדר-גנץ
03.01.2014
 שרה (שם בדוי), אישה שסבלה בעבר מדיכאון חריף ועברה אשפוז פסיכיאטרי, נזקקה לפני כמה חודשים שוב לשירותי בריאות הנפש. כאשר פנתה מיוזמתה לבית החולים תל השומר, בישרה הרופאה התורנית כי הגיעה לכתובת הלא נכונה: בשל מקום מגוריה תוכל לשהות בבית חולים זה לילה אחד בלבד, ולטיפול ממושך תאלץ לשים פעמיה אל בית החולים לו היא "שייכת": אברבנאל שבבת ים.
מחאותיה לא עזרו. "למחרת הודיעה לי הרופאה הבכירה במחלקה כי עלי לעבור", סיפרה שרה. "לאחר שסירבתי אמרה: 'או שתעברי בהסכמה או שאני אוציא נגדך צו אשפוז כפוי, ואז ההחלטה כבר לא תהיה בידייך', וכך עשתה". עוד באותו היום אושפזה שרה בכפייה במחלקה סגורה באברבנאל, שם עברה לדבריה "שבעה ימי גיהינום, רק משום שרופאה החליטה שהיא 'מעיפה' אותי לבית חולים אחר לפי אזור מגוריי".
גם סיגל (שם בדוי), אולצה להתאשפז בניגוד לרצונה בבית חולים פסיכיאטרי מסוים, אף על פי שהתלוננה כי באחד האשפוזים הקודמים בו נאנסה על ידי אח במחלקה, ובאותה העת העניין היה עדיין בבירור במשטרה. מאחר שהייתה מודעת לכך שהיא משויכת לבית חולים זה, שבאזור מגוריה, סיגל פנתה עוד לפני האשפוז הבא שלה לפסיכיאטר המחוזי בבקשה כי יאפשר לה להתאשפז במקום אחר, אך נענתה בסירוב.

 דליה ו צביאל רופא

בני הזוג דליה וירצברג־רופא וצביאל רופא. עתרו נגד הסדר האזוריות הכובל את פגועי הנפש לבית החולים באזור מגוריהם צילום: דודו בכר

 סיפוריהן של שרה וסיגל אינם חריגים בתחום בריאות הנפש. פגועי הנפש נמצאים בתחתית שרשרת המזון של מערכת הבריאות בכל הנוגע לזכות לבחור את המוסד המטפל: בראש פירמידת זכות הבחירה נמצאים חולי הסרטן, הרשאים לבחור בכל בית חולים שירצו, ותחתיהם החולים ה"כלליים", הכפופים להסדרים של קופות החולים שלהם, שמתאפיינים במידות שונות של גמישות. רק פגועי הנפש כפופים ל"הסדר האזוריות" עתיק היומין: מנותבים לבתי חולים פסיכיאטריים באופן קשיח לפי מקום מגוריהם – בלי כל יכולת תמרון בין המוסדות, ובלי כל התחשבות ברצונם.
ביום שלישי השבוע נמחקה עתירתם של בני הזוג דליה וירצברג־רופא וצביאל רופא, שניהם מתמודדים עם מחלות נפש, נגד הסדר האזוריות ונגד נוהל שפרסם משרד הבריאות בעניין. הנוהל שפורסם לפני כשנה וחצי אמור היה להגמיש את הכללים הקשיחים של הסדר האזוריות, ולאפשר חריגות בהן תינתן בחירה למאושפזים, אך לטענתם לא נתן מענה ראוי לבעיות בתחום, כי אם הוסיף סבכים ביורוקרטיים. השופטים הביעו אמפתיה לטענותיהם, אך לא ביטלו את ההסדר הקיים.
המאבק של הזוג וירצברג ורופא, אליו נושאים עיניים פגועי נפש רבים, החל לפני ארבע שנים, כאשר בני הזוג החליטו לאתגר את המערכת ולעתור לבג"ץ נגד מה שהם רואים כאפליה בין פגועי הנפש לשאר החולים בישראל. לווירצברג היה עניין אישי רב בכך, מאחר שלפני כ–20 שנה נפלה בעצמה קורבן להסדר האזוריות: "ב–1995 הייתי 'שייכת' לבית חולים מסוים, ורק המחשבה על חזרה אליו הכניסה אותי לחרדות. שמענו שיש טריק לעקוף את הסכם האזוריות באמצעות שינוי כתובת בתעודת הזהות – וכך עשיתי, שיניתי את הכתובת כדי להיות משויכת לשלוותא". אבל "הטריק" לא עזר. "כשהגעתי לשלוותא ונשארתי לבד עם הרופאה חשפתי את האמת על מקום מגוריי – במצב הנפשי בו הייתי, לא הייתי מספיק מתוחכמת כדי לשקר. ואז הגעתי בלית ברירה לאותו בית חולים ממנו חרדתי, וחוויתי שם חוויות קשות ביותר".
שנים רבות לאחר מכן, כשלצדה צביאל רופא, מייסד תנועת מתמודדי הנפש בישראל, החליטו בני הזוג להילחם בהסדר האזוריות והגישו עתירה בה טענו כי ההסדר שכובל אותם לבית חולים אחד פוגע בשוויון, באוטונומיה, בכבוד האדם של בעלי המוגבלות הנפשית ובזכותם לבחירה חופשית. מעבר לכך – הוא הופך את בתי החולים למונופולים שהכנסותיהם מובטחות מראש, ושאינם צריכים להתחרות ביניהם על השירות ואיכות הטיפול. לטענתם, ההבחנה הזו בין חולים "רגילים" לפגועי נפש היא שריד לגישה פטרנליסטית מהעבר, שלפיה אנשים עם מוגבלות נפשית אינם כשירים לקבל החלטות בעצמם.
עתירתם הראשונה של בני הזוג נדחתה, אך בית המשפט הורה למשרד הבריאות ליצור נהלים מעט גמישים יותר בכל הקשור לאשפוז פגועי נפש. כעבור כשנה וחצי, לאחר שראו כי אין כל שינוי בשטח – עתרו שנית, והפעם הצטרפו אליהם כידידי בית המשפט הארגונים "בזכות", "עוצמה" ו"אנוש", הפועלים למען זכויותיהם של פגועי נפש, ויוצגו על ידי עו"ד עדי ניר בנימיני מהקליניקה המשפטית של אוניברסיטת תל אביב.

צביאל רופא: "אנשים מפחדים פעמיים:

גם מהמחלה וגם מהמקום שאליו הם הולכים

חודשיים לאחר העתירה השנייה, פרסם משרד הבריאות נוהל חדש שכלל שורה של מקרים בהם תהיה התחשבות מצד המערכת בבקשתו של המטופל להתאשפז בבית חולים שאינו משויך למקום מגוריו. אלא שהמקרים שנבחרו, לטענת וירצברג ורופא, הם מקרי קיצון של ממש, ובהם למשל סעיף שאומר כי רק לאחר חמישה אשפוזים חוזרים וכושלים במהלך שנתיים – תישקל בקשת החולה, וגם זאת – "על ידי מנהל בית החולים, בהתאם לייחודיות המקרה ונסיבותיו". בנוסף, כדי "להפעיל" את הנוהל ולקבל אישור למעבר לבית חולים פסיכיאטרי אחר, נדרשים המטופלים לעבור מסלול ביורוקרטי מפרך.
בינתיים, בשטח, המציאות לא משתנה. "אני מאושפזת בפנימית תל השומר לאחר ניסיון אובדני, והפסיכיאטר המקסים, שמכיר אותי, מחליט שאמשיך טיפולי חשמל נגד דיכאון", כתבה מטופלת רק לאחרונה לווירצברג. "לאחר שעה חזר והתנצל: 'את שייכת לגהה, אינני יכול לעשות כלום בנדון'… אני מסרבת להתאשפז בגהה, נאלצת להשתחרר, ולחזור לחוסר אונים, לדיכאון ולמחשבות אובדניות". "אין שום בחירה בנוהל החדש – רק פלונטר ביורוקרטי סבוך מאוד, המוטל על כתפיו של אדם ברגע החלש ביותר שלו – לפני אשפוז פסיכיאטרי", כתבו וירצברג ורופא בעתירה המתוקנת שהגישו באמצעות עורך הדין כוכבי שמש.
תמיכה מעט מפתיעה קיבלו בני הזוג מפרופ' זאב קפלן, לשעבר ראש שירותי בריאות הנפש במשרד הבריאות והיום מנהל המרכז לבריאות הנפש בבאר שבע. במכתב שצירפו לעתירה כותב קפלן כי הוא תומך בעמדתם – וזאת בניגוד לעמדה הקבועה של עמיתיו. "ההתנהגות למטופלי בריאות הנפש צריכה להיות זהה לשירות הרפואי הכללי", הוא כתב. "בבחירת מקום טיפולי שלא באזור מגוריו של המטופל יש אמירה. דיסקרטיות והתרחקות מהאזור הינה סיבה מצוינת, כמו גם העדפה מקצועית, אובדן האמון ואי שביעות רצון".
מדוע המדינה מתעקשת כל כך על הסדר האזוריות הקשיח, ולא מוכנה לאפשר אפילו חופש בחירה בתוך המחוזות השונים (המדינה מחולקת לשישה מחוזות ו–23 אזורים)? ראש שירותי בריאות הנפש במשרד הבריאות, הפרופ' גדי לובין, מסביר כי "יש חשיבות גדולה בעולם הזה לשמירה הן על רצף טיפולי, והן על חיבור בין הטיפול בבית החולים לטיפול בקהילה. המחלות הפסיכיאטריות שמצריכות אשפוז הן כרוניות, והחיבור בין הגופים השונים מאוד חשוב".
בנוסף, לדבריו, "בתי החולים הפסיכיאטריים מתפקדים כבר היום בתפוסה של 100% באופן קבוע, ולפעמים אפילו 110%. המשמעות היא שאם יגיע למשל אדם מהדרום לבית חולים במרכז הארץ ויבקש להתאשפז שם, יקרו שני דברים בעיתיים: ראשית, הוא יתקבל לאשפוז בו יקבל שירות פחות טוב מאדם השייך לאזור, בשל העדר הממד המשלים של טיפול בקהילה. הדבר השני הוא שמאוחר יותר יגיע לשם אדם שכן שייך לאזור, אך יגידו לו: מצטערים, אין לנו מקום בשבילך, והוא יאלץ להתאשפז באזור אחר, שם יקבל טיפול פחות טוב. לכן הסיפור פה הוא של איזונים, ולכן בנינו נוהל שאותו אבחן שוב ואבדוק עד כמה אפשר להכניס בו איזונים".
באשר לטענת העותרים כי ההסדר הקשיח מנטרל כל סיכוי לתחרות בין בתי החולים, אומר לובין: "התחרות חשובה לנו ואנחנו פועלים על מנת להעריך את תפקוד בתי החולים: בקרות, מדדי איכות, שאלון משוב למטופלים ועוד. אבל בנסיבות שבהן שיעור מיטות האשפוז הפסיכיאטרי נמוך משמעותית מהממוצע ב־OECD – גם אם תתאפשר בחירה, אנשים ימלאו את מוסדות האשפוז בכל מקרה".
וירצברג ורופא סבורים כי אם היתה לפגועי הנפש זכות בחירה במוסד המאשפז, יותר אנשים היו פונים לטיפול. "אנשים מפחדים פעמיים: גם מהמחלה וגם מהמקום שאליו הם הולכים. אם המקום עצמו לא היה מקור לפחד אלא מקום שסביר להגיע אליו – זה היה מעודד אנשים להתאשפז מרצונם", אומר רופא. לובין אומר כי הוא שותף לדאגה הזו, "ובגלל זה אנחנו מחפשים את האיזונים המתאימים. המגמה היא של הגמשה של המדיניות ושל הנוהל".
העתירה של בני הזוג אמנם נמחקה, אך פניהם כבר להמשך המאבק: חקיקה שתבטיח כי לפגועי הנפש תינתן זכות בחירה במוסד המאשפז. למאמץ זה נרתם ח"כ דב חנין (חד"ש), בסיוע הקליניקה המשפטית של המרכז האקדמי למשפט ולעסקים רמת גן. ומה עם מאבק ציבורי? "בשביל מאבק ציבורי צריך לגייס חיילים", אומרת וירצברג, "אבל למרבה הצער אף אחד לא באמת מתעניין במה שקורה לנפגעי הנפש". 

גרסת הרשת: http://www.haaretz.co.il/news/health/.premium-1.2207007 (ארוכה יותר מהגרסה שלעיל)

גרסת הדפוס: כתבה בהארץ (מצומצמת יותר מהגרסה שלעיל)

אנא חתמו על העצומה: http://www.atzuma.co.il/zchut


קול קורא לבחינת הנוהל

304666

כל מי שיעמוד חלילה לפני אשפוז פסיכיאטרי וירצה להתאשפז בבית חולים שאינו משויך אליו, ויגיש בקשה לפי הנוהל החדש, ויקבל דחייה/סירוב מוזמן לפנות אליי לדוא"ל dz_r@017.net.il  ולמסור את הפרטים לצורך המשך המאבק שלנו על זכות הבחירה בבית החולים.

המטרה שלנו היא לבחון איך פועל הנוהל המיוחד. מאז שנכנס לתוקף (1 ביולי 2012) הוגשו 60 בקשות. רק 25 אושרו. כלומר, 35 אנשים נדחו. אנחנו מעוניינים לאסוף בקשות שנדחו כדי להכין תשתית ראייתית מוצקה לכך שהנוהל הזה פסול, וחייבים לתת זכות בחירה במוסד האשפוז ולהגביל חריגים, ולא המצב ההפוך שקיים כרגע: שמגבילים את כולם ומאפשרים את המעבר רק לחריגים.

מתברר שערכים כמו שוויון, מניעת אפליה, מתן זכויות אדם בסיסיות – כל אלה לא מרשימים את בית המשפט העליון. הם רוצים קונקרטיזציה.

לפי הנוהל, הפרוצדורה היא פנייה למנהל בית החולים שבו היה האשפוז הקודם, המעביר את הבקשה לראש שירותי בריאות הנפש במשרד הבריאות, והחלטתו של האחרון נתונה לערעור בפני הפסיכיאטר המחוזי, ואחריו הוועדה הפסיכיאטרית במחוז, ומשם ניתן להשיג לבית משפט לעניינים מנהליים.

על זה נאמר "תקנת סדום".


פסק דין בג"צ היום

8870412
לכל מי שמתעניין במה שקרה היום בדיון בג"צ – צביאל ואני איננו אנשי בשורות. בית המשפט הוכיח במקרה זה כי הוא חותמת גומי של הממשלה. לא התייחסו במילה אחת לכל הנושאים העקרוניים שבהם התמקדה עתירתנו. אנחנו עתרנו כדי לקבל זכות בחירה במקום האשפוז, אנחנו עתרנו בגלל האפליה הקשה והבלתי מוצדקת כלפינו, אנחנו עתרנו בשל מצבם הקשה של המוסדות הפסיכיאטריים הנובע בין היתר מהיעדר בחירה. במקום להתייחס לכל אלה התמקדו הדיון ושאלות השופטים בנוהל ובסעיפיו השונים – נוהל שהוציא משרד הבריאות כחודשיים לאחר עתירתנו. הנוהל הדרקוני הזה אינו נותן לנו המתמודדים שום בחירה, אלא – כרגיל – גורלנו נתון לחלוטין אך ורק בידיהם של בכירי המערכת הפסיכיאטרית. רק מתי מעט יוכלו להיעזר בנוהל זה, שאינו נותן מענה לכלל האוכלוסייה. ראינו את המראות ושמענו את הקולות ולא האמנו שאנחנו נמצאים בבית המשפט העליון של מדינת ישראל. כאילו השופטים לא קראו כלל את החומר הקשה שהגשנו להם. ואם קראו, לבם עשוי מאבן, והם התעלמו מהדברים. אנחנו הגשנו עתירה שעסקה בסוגיות עקרוניות של זכויות אדם, ואילו השופטים דנו בעתירה אחרת שעסקה בהיבטים טכניים של הנוהל, כך שהשתמע מאי ההתייחסות שלהם כי אין לנו זכות בחירה כלל. כל האירוע היה דומה למצב שבו חולה אנוש מגיע למיון כדי שיצילו את חייו, ובמקום לטפל בו הרופאים דנים במשבר הקואליציוני, כי לדעתם לחייו של החולה הזה אין כל ערך.

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק

 

בג"ץ  4090/12

 

לפני:  

כבוד השופט א' רובינשטיין

כבוד השופט נ' הנדל

כבוד השופט נ' סולברג

 

העותרים:

1. צביאל רופא

2. דליה וירצברג-רופא

3. עמותת "לשמ"ה"

4. יוכי צ'ובוטרו

נ  ג  ד

המשיבים:

1. ראש הממשלה

המבקשות להצטרף:

2. סגן שר הבריאות

1. בזכות – המרכז לזכויות אדם של אנשים עם מוגבלויות

2. עוצמה – פורום ארצי של משפחות נפגעי נפש

3. אנוש העמותה הישראלית לבריאות הנפש

עתירה למתן צו על-תנאי

תאריך הישיבה:

כ"ח בטבת התשע"ד

(31.12.2013)

בשם העותרים:

עו"ד כוכבי שמש

בשם המשיבים:

עו"ד ערין ספדי-עטילה

בשם המבקשות להצטרף:

עו"ד עדי ניר בנימיני; עו"ד שרון פרימור

פסק-דין

השופט א' רובינשטיין:

 עתירה זו מסבה עצמה על המשאלה, כי ההסדר הקיים כיום שבו מאושפזים חולי נפש ככלל בבתי חולים באזור מגוריהם יבוטל, ותחתיו תינתן בחירה חופשית לחולה הנפש לעניין בחירתו של בית החולים, בדומה לעיקרון הנוהג ברפואת הגוף. ברקע הדברים נוהל של משרד הבריאות שראשית תחולתו ב-1.7.12, ואשר נכתב בעקבות פסק דינו של בית משפט זה בבג"ץ 133/10 רופא נ' ראש הממשלה מיום 27.10.10.

 לצד הטענה העיקרית האמורה ששמענו מפי העותרים ומפי העמותות המבקשות להצטרף, שלפיה יוכל המטופל לבחור את מקום אשפוזו בכפוף לחריגים, בשונה מן הנוהל שלפיו העיקרון הוא אשפוז אזורי בכפוף לחריגים בכיוון ההפוך, נטען גם כי אין הנוהל הקיים (מ-1.7.12) נותן מענה למשאלה קונקרטית של מטופלים לשינוי מקום אשפוזם; משאלה זו באה ככלל בטרם אשפוז מרצון, ועל יסוד ניסיון קודם של המטופלים. עוד נטען, כי הרפורמה בבריאות הנפש העתידה להעביר ב-2015 את הנושא ממשרד הבריאות לקופות החולים, מצדיקה העמדת האשפוז במחלות הנפש באופני בחירה דומים לבריאות הגוף.

 לטענת המדינה, הגישה העקרונית – שגם באה לידי ביטוי בעתירה הקודמת הנזכרת – היא כי יש רצף וקשר מובנה בין אשפוז לבין מצב המטופל בקהילה, לרבות באשר למקום המשפחה, ועל כן יש טעם באשפוז על בסיס אזורי, אך עם זאת בידי מטופל לפנות ולבקש שינוי, ובמהלך השנה ומחצה שמאז הנוהל החדש היו כ-60 פניות כאלה, שכ-25 מהן נענו והאחרות נדחו, בעיקר מטעמי תפוסה בבתי החולים המבוקשים. הפרוצדורה היא פניה למנהל בית החולים שבו היה האשפוז הקודם, המעביר את הבקשה לראש שירותי בריאות הנפש במשרד הבריאות, והחלטתו של האחרון נתונה לערעור בפני הפסיכיאטר המחוזי, ואחריו הועדה הפסיכיאטרית במחוז (וראו סעיף 32 לחוק הטיפול בחולי נפש, תשנ"א-1991), ומשם ניתן להשיג לבית משפט לעניינים מנהליים (נוסיף, כי הדבר טעון הבהרה בנוסח הקיים של הנוהל).

 השאלה שמעוררת העתירה היא נכבדה ורגישה, והמציאות דינמית. המטרה צריכה כמובן להיות התחשבות מירבית ברצונו של החולה, אך שיקולים מקצועיים של רצף אשפוז-קהילה וגם שיקולים מעשיים של תפוסת בתי חולים יש להם מקום. על כן לדעתנו ראוי להבהיר בנוהל באופן מפורש, מעבר לרשימה שבסעיף 6 שבו הקובעת מקרים ספציפיים שבהם תישקל העברה מחוץ לאיזור, לרבות מקרי אלימות ופגיעה חלילה בעבר בבית חולים פלוני, או חילוקי דעות הגורמים פגיעה באמון, את אפשרות הפניה למעבר לבית חולים אחר; זאת – גם תוך הבהרת האמור בסעיף הנוהל שעניינו מנגנון הפעולה באופן שהדבר יובלט כדבעי.

כיוון שהנוהל עודו חדש יחסית מזה, וכיון שהנושא כולו עומד כאמור לעבור שינוי שמסגרתו טרם הושלמה מזה, איננו רואים מקום לטעת עתה מסמרות עקרוניים חדשים. אנו סבורים כי השאלות צריך שישובו ויתלבנו לקראת השינוי המסגרתי ב-2015, אך במקביל יש מקום כי יופקו לקחים מיישום הנוהל בתוך השנה המתחילה מחר, כך שבתום שנת 2014 יפורסמו ברבים הנתונים באשר לבקשות שהוגשו למעבר מן האיזורים; זאת, כדי שכל הנוגעים בדבר יוכלו לקבוע עמדה על פי הלקחים.

 בנתון לכך נמחקת העתירה, תוך שמירת טענות, בלא צו להוצאות.

 ניתן היום, כ"ח בטבת התשע"ד (31.12.2013).

 פסק הדין: http://elyon2.court.gov.il/files/12/900/040/T11/12040900.T11.htm

 מכר משפטן כתב לנו:
במשפט אזרחי יש הבדל דרמטי בין מחיקת תביעה לדחייתה. מחיקת תביעה אינה מקימה מעשה בית דין בעוד שדחיית תביעה יוצרת מעשה בית דין. המשמעות היא שבית משפט לא ידון שוב בתביעה אזרחית שנדחתה, אולם אין מניעה לדון שוב בתביעה אזרחית שנמחקה.
 בג"צ, לעומת זאת, אינו כבול בכללים של מעשה בית דין. אך עדיין המשמעות של מחיקת עתירה להבדיל מדחייתה היא חשובה ויותר מזה האמירה ביחס לשמירת הטענות: שבג"צ לא דן ולא הכריע בטענות לגופן, כלומר להבנתי בטענה העקרונית של זכות הבחירה, וממילא לא דחה אותן. משמעות הפסיקה היא שבג"צ, שיש לו שיקול דעת בעניין, סבור שלא נכון לדון בטענות אלה היום אלא להמתין לשינוי הצפוי ב- 2015 וכן לניתוח הנתונים לפי הנוהל ואז (במידה ותוגש עתירה ובהתאם לעניין) לדון בכך.
כלומר, בג"צ בהחלט פותח פתח רחב להגשת עתירה נוספת לאור ההתפתחויות העתידיות. אין בכך לומר שהעתירה תתקבל, אבל בהחלט פסק הדין לא מונע אותה. להיפך.
לא הייתי כמובן באולם, אבל מקריאת פסק הדין אני יכול להעריך שבג"צ ראה חשיבות בנושא זכות הבחירה, אבל לא כזכות מוחלטת, והוא ראה (או נאלץ לראות) טעם גם בנימוקי המדינה וכי לדעתו ההסדר צריך להיות מאוזן בין השיקולים, ואולי מבין השורות אפשר להבין שההסדר הוא לא מספיק מאוזן לטעמו, אבל לא במובן הדרמטי שאתם מכוונים אליו. 

על המסלול ממחלה להחלמה

007

צביאל רופא אוחז בספרו החדש

"אדם היה בחדר קטן במחיצת שד עצום ולא יכול היה לברוח ולהיפטר ממנו. השד הכה אותו על ימין ועל שמאל, מירר את חייו ועינה אותו…" – זאת דרך אחת לתאר התמודדות של אדם עם התקף של מחלת נפש.
"על המסלול ממחלה להחלמה" בנוי משלושה שערים: משלים מקוריים המסבירים עניינים מורכבים בלשון בהירה וציורית; רשימות קצרות המאירות זוויות שונות של הנושא ושל ההתמודדות היומיומית; ומאמרים אישיים ועיוניים, כולל שיטות להתמודדות עם החולי ולמניעתו.
מטרותיו של ספר זה הן לתת לציבור הרחב מידע מקיף בנושא בריאות הנפש, מידע המבוסס על התנסות אישית, להדגים כיצד ניתן לחיות חיים בעלי ערך ומשמעות לצד המחלה, ולהפחית את הסטיגמה כלפי נפגעי הנפש.
 צביאל רופא הוגדר קלינית כסובל מהפרעה דו-קוטבית (מאניה דפרסיה). נשא מאות הרצאות בפני כל סוגי הקהל. ב-1990 הקים את קבוצות התמיכה הראשונות לעזרה עצמית בתחום בריאות הנפש, ועד היום מנחה קבוצות כאלה.
צביאל רופא נחשף רבות בתקשורת במטרה לשבור את הסטיגמה. ב-1992 יזם והקים את עמותת "התמודדות – עמותת נפגעי הנפש בישראל", ואחר כך את ארגון מל"מ – מתמודדים למען מתמודדים". ב-1998 פרסם את ספרו "הקרב על השפיות", וב-2003 את "מישהו מטפל בך".
ב-2010 וב-2012 עתר לבג"צ לצד זוגתו דליה וירצברג-רופא למען זכות בחירה במוסד האשפוז הפסיכיאטרי, כלומר, השוואת זכויות נפגעי הנפש לאלה של שאר החולים.
ב-2012 יזם והקים את "נפש אל נפש" – אתר היכרויות ייחודי באינטרנט לאנשים המתמודדים עם מחלת נפש.
 012
שיהיה לצביאל ולספר בהצלחה… 

שופטי העליון סירבו לבקשת המדינה

כל החולים במדינת ישראל יכולים לבחור באיזה בית חולים ברצונם להתאשפז. היחידים שמופלים לרעה הם פגועי הנפש. הם פוחדים גם ממחלתם וגם מבית החולים שממתין להם. הם כפויים לקבל טיפול בבית החולים אחד בלבד שבאזור מגוריהם. חייבים לשים לזה סוף! חייבים לתת לנו את זכותנו הטבעית לבחור את מקום הטיפול. בחירה חופשית תשפר באופן דרמטי את תנאי האשפוז, כי מקומות קשים יעמדו בפני סכנת סגירה בשל מיעוט המתאשפזים בהם.
 בעקבות עתירתנו הראשונה ב-2010 ורק לאחר הגשת עתירתנו הנוכחית ממאי 2012 הוציא משרד הבריאות נוהל חדש ב-1 ביולי 2012.
 לכאורה מפורטים בנוהל קריטריונים לאשפוז מחוץ לאזור, אבל העניין תלוי ברצונם של מנהלי בתי החולים. אין שום בחירה. יש רק פלונטר ביורוקרטי סבוך מאוד, בלתי מעשי בעליל, המוטל על כתפיו של אדם ברגע החלש ביותר שלו – לפני אשפוז פסיכיאטרי (עליו לדעת על קיום הנוהל, לדעת מהו הסעיף ההולם את מקרהו, לפנות למנהל בית החולים שבו רצונו להתאשפז, ואם הלה מסרב מסיבה כלשהי, עליו לפנות לפסיכיאטר המחוזי שאינו נוטה להתערב בשיקולי מנהלי בתי החולים במקרים כגון אלה. או-אז הוא רשאי לפנות לבית המשפט המחוזי בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים). במקום להקל על החולה ולסייע לו, המדינה דורסת אותו ורומסת את זכויותיו ברגל גסה.
 ביום ראשון שעבר הגשנו עתירה מתוקנת שנועדה בראש ובראשונה לתקוף את הנוהל החדש. העניין התעכב שלא באשמתנו כי הלכנו שולל אחרי הבטחות סרק ("אל תבטחו בנדיבים"). את העיכוב הזה ניצלה המדינה השבוע, כדי לטעון את הטיעון הלא ייאמן הבא:
 "תיקון העתירה בטענה כי פורסם הנוהל נועד בעיקרו של דבר לאפשר לעותרים להוסיף טענות שלא נטענו בעתירה המקורית, והוא בבחינת מקצה שיפורים".
 הנוהל הביזיוני של משרד הבריאות חותר לקבע באופן בלתי הפיך את שלילת זכות הבחירה שלנו, זו שניתנת לכל חולה אחר באופן אוטומטי ובלתי מותנה. האם טחו עיניהם מראות כי הנוהל המחפיר הזה מהווה סיבה מספקת להגשת עתירה מתוקנת? (אמנם הוספנו בהזדמנות זאת עוד כמה טענות, אך לא הן עיקר העניין)
משרד הבריאות ביקש מבית המשפט למעשה, וללא בושה, לדחות את בקשתנו לתיקון העתירה: "אשר-על-כן מתבקש בית המשפט הנכבד לשקול את האמור לעיל במסגרת הכרעתו בבקשה לתיקון העתירה…"
למזלנו, את שופטי בג"צ לא ניתן להוליך באף, לפחות לא במקרה זה, והנה החלטתם משלשום:
"העתירה תתוקן כמבוקש, תוך שמירת זכותה של המשיבה לבקשה ארכה, ככל שתידרש, מחמת תיקון העתירה".

בית סוטריה

נקודות עיקריות מהרצאתו של פרופ' פסח ליכטנברג  בכנס "הקולות שבתוכנו" משלשום:
 נשאלת השאלה האם "סכיזופרניה היא "ישות אבחנתית" או שם המשמש לשפה מקצועית משותפת? (לאחר ההרצאה שאלתי את פסח מה דעתו על עמדתו של הפסיכיאטר והתיאורטיקן הארי סליבן שגרס כי סכיזופרניה אינה "ישות מחלתית" אלא "הפרעת חיים קשה" הממוקמת בקצה עקומת הנורמליות. הוא ענה לי שהרופאים בכל זאת צריכים לרשום אבחנה כלשהי. למדתי מכך, ואולי אני טועה, שהוא נוטה לצדד בעמדת סליבן)
 שם חלופי חדש למחלה זו: Psychosis Susceptibility Syndrome (אולי אפשר לתרגם: תסמונת רגישות-יתר לפסיכוזה), כלומר רגישות לסטרס. פסיכוזה דומה במקרים רבים להשפעת טראומה שגורמת להפרשת יתר של דופמין (נוירו-טרנסמיטור) וקורטיזול (הורמון לחץ) גם שנים לאחר שקרתה. הפרשת יתר של דופמין נצפית גם בהתקף של סכיזופרניה. מה שולף את הסכיזופרניה? התעללות רגשית, גופנית ומינית, הזנחה פיזית ורגשית, בריונות, חוויות מלחמה, אובדן הורים בגיל מוקדם, טראומה…
 בנוגע לסכיזופרניה אין שום בדיקת דימות (הדמיה) שיכולה להעיד על הימצאות המחלה. כלומר, אין ממצאים נוירו-פסיכולוגיים כלשהם כדי להגיע לאבחנה. הדרך היחידה היא באמצעות התנהגות (כולל דיבור וביטוי מחשבות).
 פעם היה נהוג לחשוב שהפרעות נפש כגון סכיזופרניה הן "בעיה רגשית"; ב-20 שנה האחרונות עברו לכנות זאת "מחלות מוח", אבל אנשים לא קונים את זה, והדבר אף מחזק את הסטיגמה.
 במחלקה פסיכיאטרית אין מספיק צוות, אין פעילות, אין הקשבה – לכן נותנים הרבה תרופות ומשיגים "שקט תעשייתי" (מרגיעים את הצוות…) הצוות הסיעודי נמצא בחזית המחלה. מחלקה כזאת אינה המקום המתאים לאנשים במשברים כאלה!
 האלטרנטיבה: בית סוטריה (מתפקד כבר בהצלחה בארה"ב ובאירופה) – מקום לאשפוז אקוטי שבו לא יותר מ-12 מטופלים. הצוות רב תחומי כשהדגש אינו על דיפלומות אלא על יצירת קשר, להיות עם המטופל.
____________________
בכניסה לכנס חתמנו על עצומה שדורשת ממשרד הבריאות לממן פיילוט של בית סוטריה כזה בארץ. בחישוב כלכלי הוא זול יותר מאשפוז רגיל. איפה הכסף? יותר ממיליארד שקל בשנה מושקעים במרכזים הרפואיים שעבר זמנם.
אנו אסירי תודה שזכינו להכיר את פרופ' ליכטנברג שהשיב לנו את האמון והאמונה באדם שברופא.
 

קרב מאסף

"פרופ' קוטלר מתריע כי עד מחצית 2015 חצי מהמשפחות בעולם יהיו חד-הוריות, ועד 2020 אחד מכל שלושה אנשים יסבול ממחלת נפש" – איזה חלק ממשפט זה מופרך יותר? הראשון, השני או החיבור ביניהם? שאלה קשה. ככה זה כשיוצאים למסע הפחדה…

פרופ' קוטלר הוא יו"ר איגוד הפסיכיאטריה. האיגוד יוצא למאבק לשיפור תנאי העבודה של הפסיכיאטרים ולהוספת תקנים; ראו כתבה המאבק על הנפש – אבי יופה-מעריב 19.8.13 מאת אבי יופה

שנים ארוכות הם שתקו ואפשרו למערכת המנוונת להתקיים בתת תקצוב ובתת תנאים עבור החולים. עכשיו הם מתעוררים כשהבומרנג של מצב עניינים זה פגע במקצוע שלהם והוביל להידלדלות השורות ולתקנים החסרים.

בדרך הם "מוכרים" את החולים: "כיום החולה הממוצע המאושפז הוא חולה קשה עם רמת אלימות גבוהה" – כך חרצו את דין כולם במשפט אחד, וליבו את הסטיגמה הקשה ממילא.

הפחתת מספר המיטות ביחס הפוך לגידול האוכלוסייה מוצגת כאילו מדובר במחדל ולא ברפורמה מבנית, כפי שהיא נהוגה בעשורים האחרונים בעולם המערבי, של העברת מרכז הכובד לקהילה.

הדינוזאורים נלחמים על ממלכותיהם – בתי החולים הפסיכיאטריים – הקיימים ללא כל הצדקה אמיתית, ובהם אין זכויות אדם לחולים.


ראיון רדיו הבוקר

ECT-0

על החלטה תקדימית של ביהמ"ש המחוזי בת"א:

אסור לכפות טיפולי חשמל על חולים פסיכיאטריים

ההחלטה ניתנה בעתירה שהגיש האגף לסיוע משפטי במחוז ת"א והמרכז של משרד המשפטים; העתירה עסקה בזכותו של כל אדם, גם מאושפז בכפייה, לא לעבור טיפול נגד רצונו, בייחוד טיפול בחשמל, שהוא טיפול פולשני בעל השלכות רפואיות.
בשבוע שעבר התקשר אליי פרופ' זאב קפלן, מנהל המרכז לבריאות הנפש בבאר-שבע וראש אגף בריאות הנפש לשעבר במשרד הבריאות,  וסיפר לי שגם אם מגיע אליו חולה במצב פסיכוטי סוער, הוא לא כופה טיפול בחשמל אם החולה מתנגד לו. רק במקרה של סטופור קטטוני, כשנשקפת סכנה לחייו של החולה (לא מגיב לסביבה, לא שותה ולא אוכל), הוא מבצע טיפול בחשמל, וגם זאת רק לאחר ש-3 רופאים כלליים חותמים על כך שנשקפת לחולה סכנת חיים (בהתאם לחוק זכויות החולה).
הבעיה מתחדדת כשקוראים כי ועדות הערר הפסיכיאטריות משחררות מאשפוז כפוי כ-20% מהפונים אליהן, וכשיודעים שידם של הרופאים קלה על ההדק בהפעלת צו אשפוז כפוי ושהם מפריזים לשם כך בהערכת המסוכנות של החולים.
הכרתי אישית מישהי שמסמכיה העידו עליה כי לא היו לה כוונות תוקפניות וכי שללה מחשבות אובדניות; היא התאשפזה מרצונה החופשי במצב צלול בשל דיכאון כבד, והרופאה הוציאה לה צו אשפוז כפוי בשל "סיכון עצמי" רק כי סירבה לעבור מביה"ח תל השומר לביה"ח שאליו היא "שייכת" – אברבנאל. 7 ימים מסויטים עברו עליה במחלקה הסגורה באברבנאל עד שוועדת הערר ביטלה את הוראת האשפוז הכפוי; היא השתחררה לאלתר עם צלקות נפשיות לה ולילדיה לכל חייהם.

להאזנה: כאן.

מתוך התכנית "הכל צפוי" רשת א'. מגישה ריקי הראל; עורכת עירית עניס; 14/8/13


טיפת ידע

קין והבל

28 איש בשנה בממוצע זוכים בהגנת אי שפיות מתוך כ-117 אלף הרשעות בפלילים (ראו ד"ר אסף טויב, "משפט, פסיכיאטריה ומערכת בריאות הנפש בישראל – נושאים נבחרים" פרלשטין-גנוסר – 2007, עמ' 315). כלומר,  מדובר ב-0.02 אחוז. זה בטל לא ב-60 אלא ב-600. רק התקשורת עושה רעש סביב עניין ה"מעורער בנפשו" ומלבה את מיתוס המסוכנות לכאורה של נפגעי הנפש. בפועל זה רחוק מהמציאות.

אין דבר כזה "אי שפיות זמנית". אין קשר אפילו בין התקף אמוק, חמת זעם רגעית, לבין מחלת נפש. התקף זעם כזה לובש אופי קרימינלי כאשר לאדם מערכת ערכים פגומה וסף תסכול נמוך – אין לזה קשר למחלות נפש. גם איתמר אלון, הרוצח מהבנק בבאר שבע, לולא שם קץ לחייו, היה צריך לעמוד לדין. אפילו קין שרצח את הבל היה מן הסתם טוען, לו חי בימינו, שהוא לוקה בנפשו.
רק להזכיר: מחלות הנפש הן סכיזופרניה, מאניה דפרסיה, דיכאון והפרעה סכיזואפקטיבית – מחלות בעלות מאפיינים ייחודיים שפורצות בעיקר בסוף גיל העשרה ותחילת שנות העשרים. האנשים הלוקים בהן אינם אלימים על פי רוב ואינם מסוכנים. אלה מקרבם שהם מסוכנים אינם כאלה בגלל מחלתם, אלא בגלל שאנשים בחלקם הם יצורים מסוכנים, ע"ע אינקוויזיציה, מרתפי הקג"ב, נאציזם, וכלה בסתם פושעים רגילים שונים ומשונים.
חולה נפש הוא שפוי רוב הזמן. רק כאשר הוא נתון להתקף של המחלה הוא מאבד את שפיותו, וברוב רובם של המקרים לא רק שאינו מסוכן לבריות, אלא הוא אבוד ומבולבל וסביר יותר שייפול קרבן לאלימות מאשר יחולל אלימות בעצמו. ולכן סכיזופרן (או מוטב "אדם הלוקה בסכיזופרניה") אינו "לא שפוי" רוב הזמן; הוא יכול להיות הפרופסור שלך באוניברסיטה. לרצוח – עד כמה שזה יישמע מפתיע – זה לא מעשה "בלתי שפוי" מבחינה קלינית. שוב ע"ע קין והבל, נאציזם וכו'.
הפרעת אישיות איננה מחלת נפש. רוב בעלי הפרעות האישיות אינם מוכרים כלל לרשויות בריאות הנפש ואינם מתויגים כחולי נפש, ואינם פטורים מאחריות פלילית. אישיות ומחלה אלה שני דברים נפרדים. לכ-75% מאסירי בתי הכלא יש הפרעת אישיות אנטי סוציאלית. תת-קבוצה מתוכה הם הפסיכופתים. אני מסנגרת על חולי הנפש (סכיזופרניה, מאניה דפרסיה, דיכאון והפרעה סכיזואפקטיבית) ולא על מופרעים, פסיכופתים ושאר מרעין בישין.

"עושים סדר" עם גל גבאי; אצל רינו צרור

(מתוך "עושים סדר חדש" עם גל גבאי 1/7/13, ערוץ 23 – הטלוויזיה החינוכית  www.23tv.co.il)

כל החולים במדינת ישראל יכולים לבחור באיזה בית חולים ברצונם להתאשפז. היחידים שמופלים לרעה הם פגועי הנפש. הם פוחדים גם ממחלתם וגם מבית החולים שממתין להם. הם כפויים לקבל טיפול בבית החולים אחד בלבד שבאזור מגוריהם. חייבים לשים לזה סוף! חייבים לתת לנו את זכותנו הטבעית לבחור את מקום הטיפול.
הלוואי ששופטי בית המשפט העליון שידונו בעתירתנו ב-30 בספטמבר (הדיון נדחה) ב-30 בדצמבר יצפו בקטע התוכנית הנ"ל, וייווכחו עד כמה פסול הנוהל החדש שהוציא משרד הבריאות בעקבות עתירתנו הראשונה.
לכאורה מפורטים בנוהל קריטריונים לאשפוז מחוץ לאזור, אבל העניין תלוי ברצונם של מנהלי בתי החולים. אין שום בחירה. יש רק פלונטר ביורוקרטי סבוך מאוד, המוטל על כתפיו של אדם ברגע החלש ביותר שלו – לפני אשפוז. במקום להקל על החולה ולסייע לו, המדינה דורסת אותו ורומסת את זכויותיו ברגל גסה.

רינו צרור מטפל בנושא ב"מה בוער" בגל"צ – 18/7

התראיינתי בנושא לרשת א' – 24/7

רינו צרור מראיין אותי בגל"צ 1/8


צדק פואטי – תיקון היסטורי

beni BENY VIRTZBERG

 

י"ז סיון תשע"ג

26 במאי 2013

ירושלים

לכבוד

גב' דליה וירצברג-רופא

 

הנדון: פרסום ספרו של אביך (ז"ל) באנגלית

דליה שלום רב,

אני שמחה להודיעך כי ועדת הפרסומים של ההוצאה לאור החליטה לקבל לפרסום מהדורה באנגלית של ספרו של אביך, בני וירצברג (ז"ל), מגיא ההריגה לשער הגיא, וזאת בכפוף לקבל כל חומר נלווה נוסף שיידרש, כולל אישור זכויות.

אבקש להביא לתשומת לבך כי תוכנית העבודה של ההוצאה לאור עמוסה מאוד ועל כן אין באפשרותנו להתחייב על מועד הוצאה לאור בשלב זה.

לקראת שילובו של כתב היד בתוכנית העבודה ניצור עמך קשר לצורך חתימת חוזה.

אני מאחלת כל טוב והמשך עבודה פורייה.

 

בברכה,

ד"ר יעל נידם-אורביטו

עורכת ראשית

ההוצאה לאור, יד ושם

 

העתק: עידית זקן, מנהלת ההוצאה לאור

           יסמין גרבל, רכזת מערכת

סיכום 

98


מיתוס המסוכנות – והספין התקשורתי/ ענבל בר-און

 

מדי פעם אנו מגלים כי הרוצח התורן אינו אלא "בעל עבר פסיכיאטרי"או שמא – סנגוריו הציניים מכינים לו פתח מילוט מאימת הדין הפלילי?   אף שביהמ"ש יקבע בדיעבד כי הרוצח כשיר לעמוד לדין, סטיגמת ה"מסוכנות" כבר תדבק במי שתויגו כ'חולי נפש'.
לפי ספרו של טויב*, אך ורק 28 איש בשנה בממוצע אושפזו באשפוז כפוי פלילי מכוח סעיף 15(ב) לחוק טיפול בחולי נפש, התשנ"א – 1991 לאחר שביצעו עבירה, משום שנמצא כי לא היו כשירים ובעלי מחשבה פלילית בעת ביצועה, וזאת מתוך 117 אלף איש בשנה אשר עומדים לדין בשל עבירות פליליות (לרבות תעבורה) בערכאות השונות.
היות ואחוז ההרשעות במשפטים פליליים הוא מעל ל-99% למעשה – אך ורק 0.02% מן העבריינים המורשעים בישראל נמצאו כמי שלא היו שפויים בעת ביצוע העבירה, מה שמלמד על המציאות לעומת המיתוס המטופח בידי התקשורת בדבר "חולי נפש מסוכנים".
 הציטוט הנ"ל מתוך מאמר של המשפטנית ענבל בר-און. ומאמר ההמשך.

* ד"ר אסף טויב, "משפט, פסיכיאטריה ומערכת בריאות הנפש בישראל – נושאים נבחרים" פרלשטין-גנוסר – 2007, עמ' 315


מכתב מגדעון האוזנר לבני וירצברג

מכתב מגדעון האוזנר לאבי בני וירצברג

knesset

הכנסת                                                                                                      חבר הכנסת

                                                                                                              גדעון האוזנר.

 

                                                                                         ירושלים, ט"ז טבת תשכ"ח

                                                                                                         17 בינואר 1968                 

                                                                                                    ר ש ו ם

לכבוד

ה' בני וירצברג,

שכון לדוגמה ה' 228/60,

באר שבע.

 

מר וירצברג היקר,

הנני מודה לך מאד על ספרך "מגיא ההריגה לשער הגיא" שהואלת לשגר אלי.

הספר נקרא בנשימה עצורה. לכאורה סיפור חייו של אדם הוא שנלכד בסערה היסטורית. למעשה – השתקפותם של תולדות הדור לפנינו, תאור הנפילה המדהימה לתוך תהום השואה, וההתרוממות משם במפנה חד פלאי אל השחרור והגאולה. חיי אדם הם המקפלים בתוכם הסטוריה של עם. זכרון העבר אינו ניתן להמחות. מכוות אש היא בבשר החי של האומה עד סוף הדורות, כשם שמספר אושביץ יוסיף להיות מקועקע בזרועו של המחבר כל הימים.

ראוי ספרך שיקרא ע"י כל אלה שלא היו "שם" והמתקשים עדיין להבין לעתים את הוויתו של דור השואה. שהרי אותו נער הוא שעבר את מדורי האש של מחנות ההשמדה ושזכה בהנצלו להיות בין לוחמי תש"ח על שחרור ירושלים. ההבדל בין קרבן הרדיפות חסר הישע לבין הלוחם האמיץ והגאה כאן, – היה רק בכך שכאן ידע על מה הוא נלחם ולא עמד עוד בידים ריקות, כדבריך.

השכלת לתאר את המאורעות באופן מרתק, בכשרון רב ותוך גילוי יכולת הסתכלות חדה. הריני מברך אותך לפעלך החשוב.

 

                                                                                 בכבוד רב

                                                                                              ובהוקרה,

                                                                                 גדעון האוזנר.


מי מכשיל את השילוב?

 51yTIK016726_wa

 ביה"ח אברבנאל, יולי 2012

הפסיכיאטריה משתלבת ברפואה הכללית במדינות המערב, אבל לא בישראל. מנהלי בתי החולים הממשלתיים הגדולים, השליטים הכל-יכולים בממלכותיהם, לא מסכימים ככל הנראה להפוך למנהלי מחלקות בבתי החולים הכלליים. האם הפסיכיאטריה מכשילה את המהלך?  

 

במסמך "אשפוז בריאות הנפש בישראל" מטעם מרכז המידע והמחקר של הכנסת (8/2/2010) נכתב שמשרד הבריאות השיב לשאלתם כי "שילוב אשפוז בריאות הנפש בבתי חולים כלליים הוא מגמה מבורכת הקיימת בכמה ממדינות המערב (קראו את מאמרי על פרנקו בזאלייה, הפסיכיאטר האיטלקי שהעביר עוד ב-1978 – לפני 35 שנה – חוק לביטול האשפוז במוסדות הממשלתיים לבריאות הנפש ולשילוב הפסיכיאטריה ברפואה הכללית; דליה). לדעת המשרד שילוב השירות בבתי חולים כלליים יוביל לפריסה ארצית טובה וייתן פתרון חלקי לבעיות הבינוי במוסדות לבריאות הנפש (לשון יפה לתאר את התשתיות הרעועות והרקובות; דליה).

 "עם זאת, משרד הבריאות מסר כי 'כיום אין הקצבה תקציבית של משרד האוצר לבינוי מחלקות פסיכיאטריות'". למקרא שורות אלה מטפס זעם כלפי האוצר המרושע והאטום, אבל הפתעה-הפתעה, הדו"ח ממשיך: "ואולם משרד האוצר מסר לנו כי בקשה מעין זו לא הוגשה לו". (השאלה היא רק מי משקר כאן, ואולי הכלב אכל את הבקשה בדרך ליעדה…)

 אגב, אני נוטה להאמין במקרה זה (ובהמשך תבינו למה) למשרד האוצר. כותב מבקר המדינה בדו"ח האחרון שהתפרסם השבוע: "אגף התקציבים במשרד האוצר כתב למשרד מבקר המדינה בינואר 2013 כי עמדת משרד האוצר, בהסתמך על המלצות אנשי המקצוע והספרות המקצועית, היא כי יש עדיפות ברורה – בריאותית  וחברתית – להרחבת מסגרות אשפוז פסיכיאטרי בבתי חולים כלליים על פני בתי חולים פסיכיאטריים, ובמידת האפשר אף להעביר מסגרות קיימות לבתי חולים כלליים".

 בדו"ח מבקר המדינה שהתפרסם ב-2010 נכתב: "יש מגמה כלל-עולמית של פתיחת מחלקות פסיכיאטריות בבתי חולים כלליים לצד סגירת בתי חולים פסיכיאטריים, ובייחוד כשהדבר האמור במחלקות ילדים. פעולה זו מסייעת מאוד בטשטוש התווית השלילית המוצמדת לסובלים ממצוקה נפשית. כמו כן היא משפרת את היעילות הכלכלית של הטיפול, ככל שמדובר למשל בחיסכון בתשתיות ובכוח אדם, ומאפשרת להפנות את המשאבים הנחסכים לטיפול בסובלים ממצוקה נפשית בקהילה. הפניית משאבים לקהילה חשובה, משום שזה שנים רבות מתבצעת בישראל רפורמה שבמסגרתה מעבירים את עיקר הטיפול בפגועי הנפש מבתי החולים לקהילה".

 המבקר דיבר על היעילות הכלכלית והפחתת הסטיגמה אך שכח להוסיף עוד עניין מרכזי: כיום אין בבתי החולים הפסיכיאטריים מסגרות לטיפול במחלות גופניות, והחולים סובלים מהזנחה רפואית. בבית חולים כלליים תהיה נגישות לטיפול רפואי ולציוד רפואי מתקדם.

 בדו"ח מ-2010 כותב מבקר המדינה: "בדצמבר 2008 דיווח יו"ר המועצה לשיקום לחברי המועצה כי באנגליה ובאוסטרליה נסגרו בתי חולים פסיכיאטריים או מחלקות פסיכיאטריות בבתי חולים פסיכיאטריים בתהליך מתוכנן מראש. התהליך נמשך עשר שנים והיה חלק מתכנית שהביאה בחשבון את ערך הקרקע שעליה נבנה בית החולים. ההכנסות ממכירת הקרקע נועדו לממן תשתית לטיפול ולשיקום קהילתי. מהלכים מסוג זה מקובלים בעולם המערבי."

 גם בדו"ח מבקר המדינה האחרון הודגש:

"בעולם מסתמנת מגמה של פתיחת מחלקות פסיכיאטריות בבתי חולים כלליים וסגירתם של בתי חולים פסיכיאטריים. גם בישראל התקבלו החלטות בעניין צמצום מספר מיטות האשפוז הפסיכיאטריות והגדלת 'חלופות אשפוז' בקהילה. אחת האפשרויות הייתה סגירת בתי חולים פסיכיאטריים, למשל החלטת הממשלה מ-2003 לסגור את המרכז הרפואי הממשלתי לבריאות הנפש ע"ש יהודה אברבנאל בבת ים. ואולם נמצא כי החלטות אלה מנעו העברת תקציבים לפיתוח ותחזוקה של בתי החולים שהוחלט על סגירתם, ומנגד תהליך הסגירה עדיין מתמשך שנים רבות; (האם שמעתם פעם על "תהליך סגירה" שנמשך כבר עשר שנים? האם יש מילה מדויקת יותר מ"שערורייה" כדי לתאר את המצב הזה? דליה) כתוצאה מכך זה שנים רבות לא תוקנו ליקויים משמעותיים בתשתיות באותם בתי חולים, והדבר מוביל לפגיעה במאושפזים".

 נחבר את כל הנתונים שהובאו עד כה לאנומליה הבאה: "מדינות רבות במערב משקיעות את רוב התקציב של בריאות הנפש בטיפול בקהילה ולא בטיפול באשפוז, לעומת זאת בארץ ההוצאה לטיפול בקהילה ולשיקום גם יחד היא רק כמחצית מתקציב בריאות הנפש (כלומר, המחצית השנייה מושקעת באשפוז מוסדי; דליה). זאת אף על פי שחל צמצום ניכר במיטות האשפוז ואף על פי שבבתי החולים מטפלים רק בכ-10% מאלה המטופלים בקהילה" (דו"ח מבקר המדינה 2010)

 הבנתם? מערכת האשפוז מטפלת רק ב-10 אחוזים מהחולים ומקבלת מחצית מתקציב בריאות הנפש. הדינוזאורים של מוסדות בריאות הנפש אוכלים בכל פה כל חלקה טובה (עלות אשפוז לשנה עבור כל חולה היא 250 אלף שקל לעומת 30 אלף שקל עלות אחזקתו בקהילה; כמעט פי עשרה; דליה). כתוצאה מהיעדר איזון תקציבי זה מערך השיקום על סף קריסה. כותב על כך מבקר המדינה ב-2010:

"הנתונים מלמדים שהיקף תקציב האשפוז כמעט שווה להיקף תקציב הקהילה והשיקום גם יחד. זאת אף על פי שמספר מיטות האשפוז צומצם בחצי ואף על פי ש-95% מפגועי הנפש הכרוניים מטופלים בקהילה (בבתי החולים מטופלים כ-15,000 איש ואילו בקהילה מטופלים כ-150,000, ויש עוד 75,000 שאינם צורכים את שירותי המערכת הציבורית; דליה). יצוין שכבר בביקורת הקודמת העיר משרד מבקר המדינה למשרד כי מאחר שהוא מעוניין להעביר את רוב השירותים של בריאות הנפש מבתי החולים לקהילה עליו להעביר חלק ממשאבי האשפוז לטובת הטיפול בקהילה. המשרד אמנם הצהיר על העברת 'מרכז הכובד' מבתי החולים לקהילה, אולם אין לכך ביטוי תקציבי הולם".

 ותגידו לי אתם לאור כל האמור עד כה: האם לדעתכם מנהלי בתי החולים הממשלתיים הגדולים, הקיסרים הכל-יכולים בחצרותיהם, מסכימים להפוך למנהלי מחלקות בבתי חולים כלליים? האם ייתכן שאיגוד הפסיכיאטריה, ועדי העובדים של המוסדות, האיגודים המקצועיים של הצוותים הסיעודיים, הסתדרות הרופאים בישראל, פורום מנהלי בתי החולים הפסיכיאטריים והמועצה הלאומית לבריאות הנפש  – כל אלה מכשילים את המהלך המוסכם על כולם מלבדם? המציאות שאינה משתנה לעבר שילוב הפסיכיאטריה ברפואה הכללית כבשאר מדינות המערב מעידה על כך כאלף עדים. הרי הם אפילו לא מאפשרים  לנפגעי הנפש לבחור את בית החולים (זה שהוא קצת פחות מסריח, קצת יותר אנושי) – אפליה שהיא עוול משווע.

 ושימו לב לעובדה זו: למרות הצמצום הדרסטי במיטות האשפוז, שמספרן ירד משנת 1978 עד לשנת 2008 ב-60% (מ-8,608 מיטות ל-3,451) לא נסגר אף בית חולים ממשלתי אחד. אפילו זה שהוחלט עליו שייסגר ב-2003 בהחלטת ממשלה, שלא בוטלה מאז (אברבנאל), גופתו  ממשיכה להעלות  צחנה עד ימינו, ולא נראה שתיקבר בעתיד הנראה לעין.  

 כותב על כך מבקר המדינה ב-2010:

"נמצא כי רק ב-11 בתי חולים כלליים מתוך 26 אפשר לאשפז חולים פסיכיאטרים וגם בהם בהיקפים קטנים מאוד (בבתי החולים הפסיכיאטריים יש כיום 3,112 מיטות,  ואילו בבתי החולים הכלליים יש 328 מיטות בלבד. דליה) כמו כן העלתה הביקורת כי למרות צמצום אלפי מיטות אשפוז פסיכיאטריות במסגרת הרפורמה המבנית, אף לא בית חולים פסיכיאטרי ממשלתי אחד נסגר, והצמצום נעשה רק במספר המיטות בשטחים הקיימים".

 בדוח מבקר המדינה האחרון נכתב:

"מכבי כתבה למשרד מבקר המדינה באוקטובר 2012 כי לדעתה 'ממכירת הקרקעות המתפנות [של המרכזים לבריאות הנפש] ניתן היה לבנות מחלקות חדישות ליד בתי החולים הכלליים. רווח נוסף של תהליך זה היה צמצום תקורות ניהול, לוגיסטיקה ומינהל, הן במשאבי כוח אדם והן בהוצאות תפעול אחרות (מודל זה עובד בשיבא, שבו מופעלות כ-140 מיטות פסיכיאטריות')".

 איש מקצוע בכיר מאוד אמר לי: "אם ימכרו בית חולים אחד שניים, יוכלו להלוות את הכסף הזה למדינה ולממן הקמת מחלקות פסיכיאטריות בבתי חולים כלליים".

 והנה מה שנכתב בדו"ח מבקר המדינה ב-2010:

"בעקבות הרפורמה המבנית נותרו מבנים ריקים בבתי חולים ממשלתיים. כך למשל באברבנאל הצטמצם מספר המיטות בחצי, נותרו שטחים ומבנים יקרים שאינם מנוצלים כראוי".

 ולקינוח הדבש:

בדוח מבקר המדינה מ-2010 נכתב תחת הכותרת "סדרי מכרזים לכוח אדם בכיר" - ניגוד עניינים אפשרי במכרזים לתפקיד מנהלי בתי חולים:

"הביקורת העלתה כי ראש השירות לבריאות הנפש בעת הביקורת הנוכחית ד"ר יעקב פולאקביץ, היה חבר בוועדת המכרזים אשר בחרה בראשית 2008 את המועמד שינהל את בית החולים הפסיכיאטרי הממשלתי שער מנשה. לתפקיד נבחר ד"ר אלכסנדר גרינשפון, מנהל בית החולים הפסיכיאטרי הממשלתי טירת הכרמל שהיה ראש השירות הקודם. בעקבות זאת התפנתה משרת המנהל של בית החולים טירת הכרמל. לשם כך נערך בדצמבר 2008 מכרז לבחירת מנהל לבית החולים. במכרז זה זכה הפעם ד"ר יעקב פולאקביץ בעת שד"ר אלכסנדר גרינשפון עמד בראש ועדת מכרזים זו.

"לדעת משרד מבקר המדינה במצב כזה יש טעם לפגם, מראית עין של משוא פנים וחשש פן חבר הוועדה יחוש מחויבות לבחור לתפקיד את זה שבחר בו בעבר ויפעל משיקולים זרים. על נציבות שירות המדינה (להלן – נש"מ) לתת את דעתה לסוגיה זו ולקבוע כללים וגדרות בעניין".

 קצת הצחיק אותי העניין הזה. המעבר בין היות ראש שירותי בריאות הנפש במשרד הבריאות לניהול מוסד פסיכיאטרי ממשלתי הוא מסורת מגובשת היטב. שכרו של מנהל בית חולים עולה בהרבה על שכרו של ראש שירותי בריאות הנפש. אנשי המקצוע הבכירים בוחרים זה את זה, מקדמים זה את זה באקדמיה, וכו'. לפיכך ראש שירותי בריאות הנפש, באשר הוא, לא ייזום רפורמות ולא יוביל שינויים שימנעו את קידומו לשלב הבא בקריירה המקצועית שלו, ומי שבכל זאת יתעקש לעשות זאת בשלב זה או אחר של חייו, יהפוך עד מהרה לפרסונה נון גרטה, וייאלץ לחפש את דרכו במקומות אחרים.

מינוי לניהול בית חולים פסיכיאטרי (ומחלקות פסיכיאטריות) הוא בלתי מוגבל במשכו. הדבר מעניק למנהלים כוח בלתי מוגבל, ומוביל לסטגנציה של מערכת אשר דרושה לה הנהגה רעננה מדי חמש שנים או עשור, לכל היותר, כפי שהדבר נהוג ברוב המדינות המערביות. בארה"ב רוב בתי החולים אינם מנוהלים על ידי רופאים (לרפא הם יודעים, נניח, אולם הם אינם מוכשרים בהכרח כמנהלים), אלא על ידי מנהלים מקצועיים כשלצדם גם רופאים.

ראשי מערכת בריאות הנפש בצבא פורשים מהשירות הצבאי באמצע שנות ה-40 לחייהם, ומחליקים בטבעיות היישר (ללא כל תקופת צינון) לראשות האגף  לבריאות הנפש במשרד הבריאות. המעבר הזה דומה למעבר המיידי מניהול אגף בריאות הנפש במשרד הבריאות לניהול בתי חולים פסיכיאטריים. בשני המקרים יש עירוב סמכויות וחפיפת סמכויות שחשוב שיהיו נפרדות אלה מאלה. כל אלה ממחישים את השליטה ללא עוררין של הפרופסיה של הפסיכיאטריה בישראל.


היעדר של מאבק ציבורי

file_0

תחום בריאות הנפש נחשב לתחום המוזנח ביותר בענף הבריאות בישראל, ועל כך יש להוסיף כי החולים במחלות אלה והמוסדות המיועדים לטפל בהם סובלים מדימוי שלילי [...] דימוי זה פוגע לא רק בנטייה של אנשים לפנות לקבלת טיפול נפשי וביכולת ההתמודדות של חולי נפש עם מחלתם – פגיעה שעלולה להחמיר את מצבם – אלא גם בנכונות הציבור לקיים מאבק ציבורי על זכותם של חולי הנפש לשירותי בריאות טובים יותר.

נושא זה עולה על סדר היום בתדירות נמוכה מאוד, ונראה כי אנו נחשפים לבעיותיו הסבוכות של תחום זה רק כאשר תנאי האשפוז הם בלתי נסבלים.

דווקא בתחום שבו החולים מתקשים לזעוק את זעקתם, וסביבתם עלולה להירתע מהדימוי השלילי של הנושא, נדרשת המדינה לפעול ביתר שאת להצבתו של נושא זה במקום גבוה יותר בסדר היום ולהבטיח כי רמת השירות הולמת ומספקת.

 

(מתוך מסמך "אשפוז בריאות הנפש בישראל" מטעם מרכז המידע והמחקר של הכנסת, עמ' 16; סעיף 7.1 תחת הכותרת: "היעדר של מאבק ציבורי בתחום זה"; כתיבה: שלי לוי, רכזת מחקר בכירה; 8/2/2010)

 


שני מכתביי אל עמוס עוז

מכתביי אל עמוס עוז מקבלים מדי פעם חיים חדשים. הגיע הזמן כנראה שיופיעו גם בבלוג שלי.

תמונה 007

ספרך "סיפור על אהבה וחושך" לא כבש אותי בסערה אלא חלחל טיפין טיפין, אבל כשסיימתי לקראו עברתי מן המילה האחרונה היישר לראשונה ופתחתי בקריאה שנייה. הפעם הקודמת שעשיתי כך אירעה בילדותי ("נשים קטנות" מאת לואיזה מיי אלקוט). ספרים רבים נקראו על ידי יותר מפעם אחת, אך לא ברציפות.
במהלך הקריאה טולטלתי בין הזדהות עמוקה עמך לבין הזדהות לא פחות עמוקה עם אמך. מקורה של ההזדהות הראשונה הוא בכך שבארבעה באוגוסט 1968, עשרה באב תשכ"ח, ביום ראשון אחרי הצהריים "השחיל אבי כדור אל תוך מוחו", ואם לא די בכך הרי שהוא ביצע את מעשהו (איני נותנת שום שם תואר למעשה זה) בנוכחותנו (הייתי בת עשר וארבעה חודשים, אחי אילן – בן שבע עשרה, ואמי רוחל'ה – בת שלושים ושבע).
ההזדהות השנייה נובעת מכך שבדומה לאמך גם אני לקיתי בנפשי וסבלתי מסימפטומים דומים: נדודי שינה, מצבי רוח ודיכאון, אלא שאני אף הגדלתי לעשות וחוויתי גם מניות חריפות עד קריסה להתנתקות נעדרת תובנה. ארבעה משברים עברו עליי: בהיותי בת שבע עשרה וחצי, בת עשרים ושתיים, ולאחר 15 שנות הפוגה – בהיותי בת שלושים ושבע, והאחרון ב-1998.
אתה מצטט מספרך "מתחילים סיפור": "אחרי מות האם תשאף תרצה להתמזג בדמותה עד כדי ביטול עצמי". אבל אצלי הדימוי הזה התממש לגמרי: כשפרץ ההתקף הראשון נלקחתי לאבחון במרכז הרפואי ברמת-חן שנוהל אז על-ידי פרופסור יהודה פריד. קיבלה אותי רופאה ושמה ד"ר סלונים. "מה שמך?" שאלה. "בני וירצברג", השבתי מיד ללא היסוס. אחר כך הוספתי כי ב-1967 כתבתי את הספר "מגיא ההריגה לשער הגיא"…
ספרו של אבי, ניצול השואה, שנועד מצד אחד לשחרר אותו סופית מן המשא הכבד של זיכרונותיו ומצד שני להפוך אותו לסופר שתהילתו חובקת כול, היה בעצם כישלון חרוץ. ראשית משום שהספר השליך אותו חזרה וללא שוב אל התופת ההיא, ושנית מפני שהספר נבלע בגל הספרים שכורי הניצחון, שיצאו לאור לאחר מלחמת ששת הימים. האופוריה ששררה אז לא ממש פתחה את הלבבות לקליטת ייסורי וירצברג הצעיר. גם בימים כתקנם עדיין נתגבהה מחיצה בין ניצולי השואה לבני הארץ; אבי הטיח בה את עצמו ונשבר. 
מאחר שכדבריך מרכז העולם הוא סביב היד הכותבת, רצוני לשתף אותך בסיפורי. נולדתי בשנה שבה מתה סבתך שלומית, במושב קדרון. אבי ניסה לנטוע גפנים ולהפוך לכורם. מי שחווה את כישלון גינתו הקטנה והחולנית בירושלים יבין ללבו של אבי שתוכניותיו נחבטו בקרקע הקשה של המציאות ונכזבו. הזיכרון הראשון שלי מתמצה בכך שאני דוחפת אצבע לתוך עלי הכותרת הארוכים והוורודים של פרח, ופתאום סוגרים העלים על אצבעי כמנסים לטרפה. ברור לי שהאירוע התקיים, אבל אולי דמיוני וחרדותיי הוסיפו עליו.
הוריי עברו לבאר שבע בהיותי בת ארבע, שם התגוררנו שנים אחדות בצריף ששימש גם משרד של קרן קיימת לישראל – מקום עבודתו של אבי. הוא היה יערן, ובסוף ימיו היה ממונה על חקר הייעור באזור הדרום (הוא האיש שהמציא ופיתח את תופעת ה"לימנים" בערבה, בהשראת שיטות השקיה נבטיות. הקרדיט לכך לא נשמר לו בשל מותו המוקדם בגיל שלושים ותשע).
אמי הייתה תינוקת בזרועות אמה כאשר ב-1930 עשתה קבוצת יהודים גדולה את דרכה מתימן לארץ ישראל. שליחי הסוכנות היהודית הסבירו להם שהמשיח הגיע, ולכן הגיע הזמן לחזור למולדת ההיסטורית.
בספרך כתבת שאנשי היישוב הוותיקים התייחסו לאודים המוצלים ברחמים ובסלידה מהטעמים שציינת. זה נכון, וזה פשוט הרג את אבא שלי. הוא ראה בספרו תשובה ניצחת לכל המלעיזים. הוא ציפה שספרו יקנה לו תהילת עולם. בפתח הוא כותב: "רואה אני בחיבורי מעין המשך לספרו של ח. שורץ ברט 'אחרון הצדיקים'…" ועוד הוא כותב: "בעיקר ריחפה לפני עיניי כל הזמן הנוסחה, המזעזעת אותי כל אימת שאשמענה, על אודות הליכתנו 'כצאן לטבח יובל' – נוסחת סלף המוכיחה מדי-פעם מחדש כי הבריות מתעלמים לחלוטין מן ההשמדה הנפשית שקדמה במחשבה תחילה ובתכנון שיטתי להשמדה הפיזית ואפשרה אותה…" 
ספרו של אבי קשה לעיכול. בירושלים של פעם יכלו לומר עליו שהוא מעורר פלצות, כי אבא לא חס על קוראיו כלל וכלל. גם לא על אלה ששמעו אותו בערבי ראיונות שנערכו במלונות גדולים בתל-אביב שאליהם הגענו מבאר-שבע. המנחה אריה אבנרי העביר לו פתק קטן מתחת לשולחן ודרש לצמצם את מידת הזעזוע שהוא גורם לאנשים כה יגעים בערב שבת. הזהירו את אבי מפני שמואל שי העלול לשאול אותו מהו המספר החקוק בזרועו ולגלות את אוזנו כי זה המספר שעלה השבוע בהגרלת מפעל הפיס. הדבר לא קרה כמובן.
אני ישבתי שם בכל האולמות במיטב בגדיי, זורחת מגאווה, נרגשת ומלאת חרדה. כבת תשע האזנתי לכל התיאורים המקאבריים אך המדויקים להפליא שהאיש הייקה הזה, יליד המבורג, סיפר לקהל ערל האוזניים וצמא השעשועים. פעם, כשעלה על הבמה, מעד קלות, אך שלח ידו קדימה אל גרם המדרגות והתייצב. התביישתי מאוד כאילו הדבר אירע לי.
באותו גיל בערך לקח אותי לבית העם להקשיב להרצאה ולדיון עם אחד – אורי אבנרי. לא הבנתי דבר, אבל חשבתי שהאיש הזה יפה. וגם פעם אחת הביא אבא את ספרו לספרייה העירונית, "בית יציב", ומאז נטתה לי הספרנית חסד, על אף שהייתה חמוצת סבר מטבעה. 
פעם בא אבי לבית ספרי לשאת הרצאה על ייעור. רעדתי מהתרגשות ומגאווה. הרגיע אותי מגע ידיה של שכנתי לספסל הלימודים מאחור, שרצתה לקרב את עצמה למלכת היום ושזרה לי צמות מאחור ופירקה ושוב שזרה ומגעה היה רך נעים ומלטף. כך יעשה לילדה המיוחדת שאביה החכם באדם בא אלינו לשרטט על הלוח חתכים רוחביים של גזעי עצים ולהרביץ בנו בינה.
*
נשמעה ירייה מהחדר הסמוך. כמה שניות לפני כן נכנסתי לסלון ואבא ביצע תנועה מהירה של הסתרה של משהו מאחורי גבו. חשתי דחף לא מוסבר להיות רחוקה ממנו כמה שניתן וחזרתי לחדר הילדים שבו שהו אמי ואחי. הדחף הזה להתרחקות ממנו היה שריר, אם כי בעוצמה פחותה, במשך כל חודשי דיכאונו העמוק. בספרך תיארת שצער אביך על ספרו הבלתי נמכר מילא את הבית כמו ריח; דכאונו של אבי, בעקבות כישלון ספרו וחזרתו לגיהינום של אושוויץ (עווית בלתי רצונית), היה כצחנה כבדה וקשה מנשוא, כריח באושים ופיגולים. כבר לא יכולנו לנשום בבית.
בתחילת הדיכאון עוד תקשרנו מעט. בית ספרי היה קרוב לביתנו. מדי פעם נתקפתי ברגע האחרון חרדה בשל אי הכנת שיעורי הבית והייתי רצה בהפסקה הביתה, מקימה את אבי השפוף במיטתו, מושיבה אותו לעשות את שיעורי הבית שלי ולאחר מכן חוזרת בריצה לבית הספר. כך אולי (הרעיון עולה בי כעת לראשונה) ביטאתי את הצורך שלי בו ואת הרצון לגרום לו להרגיש כי הוא עדיין נחוץ. אבל בסוף התנהגתי אליו כאל מצורע.
באותו בוקר של היום המר והנמהר ההוא לא הצלחתי להתאפק וביקשתי ממנו שלושים אגורות לגלידה. בידיים רועדות מאוד פתח את פיו של ארנק עור בצורת פרסה והושיט לי את הכסף. הוא ניצל את ההזדמנות הנדירה של קרבתנו הכפויה כדי לשאול: "תגידי לי, דליה, המצב שלי מפריע לך ולאימא?" (אחי ייסד להקת קצב והופיע כל ערב. הוא פשוט לא היה שם. מילט את נפשו). אם הייתי נותנת דרור לדחפיי (איזה מזל שלא עשיתי זאת), הייתי פורצת ביללות נוקבות ומטיחה בו שהוא מרעיל את האוויר בבית, אבל בגילוי מפתיע של בגרות וטאקט עניתי באיפוק: "לי זה לא מפריע בכלל, בקשר לאימא אני לא יודעת, אתה צריך לשאול אותה…" אוסקר מגיע לי. בשלב זה ודאי כבר כתב את מכתב ההתאבדות הקצר שלו ובא "לטמון לי מלכודת" – אולי אומר משהו שידחוף אותו לבצע את תכניתו. אבל אני התנהגתי למופת. שום דבר שאמרתי לא יכול היה להוות עילה לדרבון המוטיבציה האובדנית. 
מובן שבמקביל לכעס הגדול שנמשך שנים ארוכות ואולי לא חלף עדיין ולצד רגשות האשמה המצמיתים ולצד הדמוניזציה שליוותה את דמותו, שמצאה את ביטויה גם בסיוטי לילה חוזרים ונשנים במשך שנים רבות, שבהם דמותו כענן-אד-גל שחור פורצת באחת כמו השד ממנורת הקסמים של אלאדין ואופפת את כולי עד מחנק, כאילו כדי לגנוב ממני את הנשמה או, אם לדייק יותר, כאילו כדי לאבן את רוחי – עם כל זה, עסקתי שוב ושוב בשחזור הסצנה של שאלתו האחרונה.
במקום לענות את התשובה הפורמלית היבשה ולברוח ולהתנחם בגלידה, הייתי נוטלת את ידו בידי והולכת לשבת אתו על הספה בסלון. הייתי כורכת את זרועותיי הקטנות סביב צווארו ומנשקת את פניו עוד ועוד: על העיניים, על הלחיים, על המצח ובעיקר על רקתו הימנית, והייתי מערסלת אותו במילים חמות ומתוקות. "אני אוהבת אותך מאוד, אבא. כולנו מאוד אוהבים אותך. אנחנו יודעים שעובר עליך גיהינום ושלדעתך אין לך זכות קיום, שאתה חושב שאתה מפריע לנו לחיות, שאתה מפחד שיימאס להם בעבודה ויפטרו אותך, ואז נהפוך לנצרכי סעד. אבל הכול ניתן לתיקון ואחרי אפלה תמיד בא אור, ושם בחוץ יש עולם יפהפה שמחכה גם לך ואם תיתן לאהבה שלנו לחלחל לתוכך יש לך סיכוי מצוין להחלים".
אבל אבא לא היה מוקף אהבה בימיו האחרונים. היינו כטובעים שבניסיון להינצל נשענים בכל כובד הגוף זה על זה, בוטשים בידיים וברגליים בפראות כדי להעלות את הראש למעלה ולשאוף מנת אוויר צח. "איש איש לנפשו", "אלף שנות חושך הפרידו" וגו': אחי נמלט בעור שיניו; אמי היתומה התימנייה שהפנתה עורף קר למורשתה ולשורשיה בניסיון להסתופף בצלו של העולם שייצג אבי הפכה לפקעת עצבים חשופה, אני – ילדה אגואיסטית ושובבה מאוד שלא הסכימה בשום פנים ואופן שיהרסו לה את ילדותה, ואבי… אבי כבר היה שכיב מרע, מין רוח רפאים שהגיחה לעתים מחדר השינה, חיוור כמת, רוחו המסוכסכת מתנדפת מרגע לרגע, ובעיני עצמו חשוב כמת. 
שמענו את הירייה וקפאנו על מקומנו, לא שיערנו עדיין שהירייה הזו תפלח את חיינו, שיישארו קרועים עוד עשרות שנים. רצנו כאיש אחד אל המרפסת של המטבח (גרנו אז בדירת שלושה חדרים קטנים). אבי היה מוטל על הרצפה בעיניים פקוחות אך מתות. מעקה המרפסת התעקל מעל לבני השפה וראשו של אבי היה מוטל על פיתול המעקה כאילו הייתה זו כרית. אקדח גדול מימי מלחמת השחרור היה אחוז בידו, וכל צדו הימני של ראשו היה מרוסק. שלולית דם שהלכה והתרחבה הקיפה את ראשו כהילה בוערת וניתזה גם על המעקה. אבל כל הזוועה הזו שאין די מלים לתארה לא הייתה עדיין הנורא מכל. הנורא מכל היה שלא כל תכולת ראשו נותרה במקומה הטבעי, אלא חלקה התגולל מסביב גושים-גושים.
שום דבר בעשר שנותיי הקצרות לא הכין אותי להתמודדות עם המחזה הזה (ילדים בימנו חשופים לחזיונות זוועה מכל הכיוונים האפשריים, אבל עד אז ראיתי רק שני סרטים או אולי שלושה: "מרי פופינס" ו"צלילי המוסיקה"…). אמי, אחי ואני צרחנו כאיש אחד, ממש כמקהלה מתואמת היטב, וחזרנו על מילה אחת בלבד שנשמעה בערך כך: "לווווו… לווווו… לווווו… לווווו… אימא צווחה בקולה הנשי הגבוה, אחי זעק בנהמות קולו המתחלף ואני את עצמי לא שמעתי. בבניין היו שתים-עשרה כניסות; גרנו בכניסה מספר עשר, אך קולותינו הגיעו עד הכניסה הראשונה. אני הייתי הראשונה שהתעשתי. זינקתי לעבר הדלת כדי להזעיק עזרה, אך כשפתחתי את הדלת ראיתי את בנצי השכן מן הקומה השנייה (גרנו בקומה השלישית, העליונה) שועט במדרגות בדילוגים גדולים. בתוך כמה שניות המה הבית בני אדם רבים. שכנים ועוד שכנים, אחר כך אנשי צוות של אמבולנס וגם שוטרים. לא הייתי עדה לכל המהומה, כי בשלב די מוקדם סגרו אותי לבדי בחדר השינה של הוריי, והורו לי לא לצאת משם. אמי הייתה במצב של היסטריה גמורה והחזיקו אותה בחדר הילדים עם אחי, שהיה מאובן לחלוטין.
לאחר כמה דקות נכנסה לחדר שבו שהיתי השכנה דבורה מהקומה הראשונה, שהייתה גם סגנית המנהלת בבית ספרי, ושאלה איפה אימא מחזיקה את פח הזבל. אוהו, ידעתי בדיוק בשביל מה, או אולי בשביל מי, היא צריכה את פח הזבל. קמתי ממקומי לצאת מהחדר ולהראות לה בדיוק איפה הפח (בשולי מרפסת המטבח, שמאלה מגופתו של אבא). היא הדפה אותי חזרה פנימה והתעקשה שאסתפק בהסבר. היא כבר תמצא בעצמה.
שוב נותרתי לבדי בחדר, ישובה על מיטת הוריי ושרויה במין תחושה מוזרה כבחלום משונה במיוחד, כאילו לא לי קורים הדברים, כאילו אני משקיפה על הכול ממרחק. לפתע קמתי, פתחתי את דלת ארון הבגדים של הוריי שבה הייתה קבועה מראה גדולה. הבטתי בבבואתי וחייכתי ענוגות. החיוך הזה מירר את חיי בשנים הבאות, עד לפני שש שנים בערך. ילדה-מפלצת שמחייכת כשאבא שלה שוכב הרוג בחדר השני.
פסיכולוגית אחת שחררה אותי מהקיבעון הנורא של החיוך. היא עזרה לי להרגיש שהחיוך הזה נועד לעודד את רוחי המבועתת, כי הרי לא היה שם אף אחד שילטף את ראשי, ירגיע, יאמר מלה טובה, אפילו לא איזה בר-סמכא שיפשפש בגסות וללא בושה בחוויותיי הכמוסות ביותר… אז אם אין אני לי מי לי, כמו משק אוטרקי סיפקתי לעצמי גם את החיוך המנחם, המיטיב והמשקיט. 
לא יכולתי להתכחש לרגשות ההקלה שחוויתי מייד לאחר מותו. כאילו הצחנה חלפה בבת אחת, כאילו רוח רפאים גורשה מן הלימבו אל מקום משכנה הסופי, כאילו הסלע הכבד שרבץ על לבי הקט התפוגג באחת. אבל ברגעים ההם ניטעו בבשרי מורסות שיגירו במרוצת השנים נוזלי אשמה דביקים ורעילים. 
לכל אורך השנה שאחרי האסון הייתה אימא נתונה בדיכאון כבד ואף לקחה הרבה תרופות. פחדתי שאאבד גם אותה. לכן עשיתי משהו מוזר: בלעתי פטיפון. כך נהוג היה לאפיין אז מצב של דיבור בלתי פוסק. השתיקה הייתה מאיימת ומסוכנת, אפילו המלים לא דחו לגמרי את הסכנה כי היו כאלה שאסור להגיד. טאבו מוחלט. עד היום. בחצי פה מתמלט מהפה – "לפני האסון", "אחרי האסון" ותו לא. כאשר אחי המופנם אילן, המוזיקאי, נתן לי לקרוא שיר שבו כתב על "המבט שבעיניך, אב", החלפנו הוא ואני מבטים רהויים של הבנה. ברור היה שאנו יודעים במה מדובר. אחי ואני נזכור לעולמים את המבט הפעור, המזוגג והמנופץ.
ושירו "מה שנשאר": אור זר מתוך הלילה/ רוח ייללה/ אש גדולה מתוך היער/ מה – מה שנשרף/ מה – מה שנשאר/ עדר אץ במנוסה/ זכר מזמן עבר/ החיה שפגעה בדרך/ מה – מה שנטרף/ מה – מה שנשאר/ הו לילי השחור המתוק/ אם אשיר את השיר אודותיך/ את אבי החיוור/ איך אמצא אם נשאר דבר אחריך/ הו לילי השחור/ אם אדליק את הנר אחריך/ תם. אך לא נשלם/ כעס שמסתתר/ יריעה נפרשה בינינו/ מה – מה שנגמר/ מה – מה שנשאר
*
גם אני, כמוך, לא נלקחתי להלוויה ומאותם טעמים בדיוק. כך יצא שלא נפרדתי ממנו מעולם, ואולי לעולם ימשיך לרדוף אותי? אני זוכרת היטב כיצד באחד מימי השבעה פתחה אמי מגירה בסלון ומצאה את מכתב ההתאבדות הקצר ונתקפה שוב היסטריה קשה. הפעם נלקחתי מיד לבית השכנים. בת השכנים, חברתי לכיתה, שעשעה את רוחי במין מתקן סריגה קטן ועגול שנועד לסריגת גרביים. וכך כתב אבי בכתב ידו המיוחד:
לרחל'ה אילן ודליה היקרים
לא יכולתי יותר לשאת זאת 
ולגרום לכם צער
לא להאשים איש
כל הרכוש לאשתי 
אשר תחליט מה לעשות בו
היו מאושרים
שלכם באהבה בני
אבא
"היו מאושרים", הוא כתב לנו. חה-חה-חה.
אף שטיפול פסיכולוגי לא היה מקובל בימים ההם, היו שהמליצו לאמי לשלוח אותי לפסיכולוג. אני סירבתי בנחישות חסרת פשרות. לא הייתי מוכנה לחזור ולהתעסק בעבר. אם יניחו לי לנפשי הכול יהיה בסדר גמור, כך סברתי בטעות גמורה.
האסון קרה בחופש הגדול ולאחריו השתפרו הישגיי בלימודים. פרחתי כביכול. כל היום דיברתי עם אמי ללא הפסקה. במובן מסוים הפכתי לילד הורה, הייתי אימא של אימא. כמעט כל יום גררתי אותה אתי לספריית "בית יציב". אימא הייתה מחכה לי בגן הצמוד לספרייה, שואפת אוויר צח, ואני נסתי לעיר המקלט. קראתי הכול מכול וכול. גם לפני האסון הייתי תולעת ספרים. תדירות ננזפתי על כך שאיני מדליקה אור לעת ערב, אלא "מוציאה את העיניים" בחושך. מי בכלל שם לב שהערב יורד כשדפי הספר זוהרים בעלילות מרתקות ומכמירות לב. 
בספר אחד שקראתי בילדותי תואר הדבר הבא: במקום רחוק מאוד ישנו הר עצום, רם ונישא. פעם באלף שנה מגיעה ציפור קטנה ומשחיזה את מקורה הזעיר בזיז הפסגה. וכך שוב ושוב. כאשר ההר הענק יישחק עד דק ולא ייוותר ממנו דבר – חלף יום אחד בנצח. הסיפור הזה הטיל עלי אימה חשכה. הטבע חדל להיות יפה בעיניי. עד היום עיניי כמעט עיוורות ליפי הטבע. היקום נראה לי עסוק כל הזמן בהמתה ובחיסול של כל מה ושל כל מי שעולה בידו לפרוח לזמן מה. מן הבחינה הזו האמן שמדבר אל לבי באופן החד ביותר הוא המנוח חנוך לוין.
עלה בידי לסיים בהצטיינות תואר ראשון בספרות השוואתית (החלטתי לדלג על קטעים נרחבים בסיפורי, אחרת לעולם לא אסיים את המכתב הזה, שאורכו מתחיל להוות פגיעה בטעם הטוב). אני מניחה שלולא משבריי הנפשיים (שכללו ארבעה אשפוזים) הייתי מסיימת, כדוגמת חברותיי, את לימודי התואר השני ואולי גם השלישי. שתי העבודות הסמינריוניות שלי יישארו כנראה פסגת הישגיי האקדמיים (הראשונה: "בעיות מעשיות ותיאורטיות בתרגום ובחקר התרגום של הרומן השירי על פי 'לוליטה' ושני תרגומי היצירה לעברית", והשנייה: "משבר נפשי בגיל ההתבגרות על פי 'התפסן בשדה השיפון' של ג. ד. סלינג'ר"). 
פרופ' גדעון טורי היה המרצה האהוב עלי ביותר. פעם אחת לקח עבודה שלי ולימד על פיה שיעור, לא לפני שהודיע כי מדובר בעבודתי והוסיף: "האומר דברים בשם אומרם כאילו הביא גאולה לעולם". הייתה זו עבודה בחקר התרגום שבה ניסיתי להוכיח על פי טיוטות רבות של תרגומי שלונסקי את שיקספיר, כי תמיד נבחר לבסוף התרגום שבו הייתה האליטרציה רחבה יותר, ובסיומו של רפראט שהגשתי במהלך שנת הלימודים השנייה אמר לי בנוכחות הכול: "נהניתי וגם למדתי". 
בשלושה מקומות בספרך החדש דמעתי ובאחד צחקתי צחוק פרוע. הדמעות הראשונות בעמודים 245 עד 247. הדמעות השניות בערב כ"ט בנובמבר בגלל האושר שלך למראה הנדיר של ההורים החבוקים ובשל זעקתו ההיולית של הלמדן והדברן הבלתי נלאה. הפעם השלישית הייתה בעמוד שלפני האחרון, בחציו השני. הצחוק הפרוע היה כמובן בעצרת של בגין ובנאומו המזוין, סליחה המצוין… אבל גם אני כמעט נחנקתי מהצחוק הזה, כי בעלי שיחיה היה שרוע לצדי שרוי בשינה עמוקה וחששתי פן אפר את מנוחתו.
את ספרך כולו קראתי, שלא כמנהגי, לאט לאט, כדי לא לאבד אף ניואנס קטנטן. מדי פעם עצרתי כדי לחשוב על חיי שלי. למשל, כיצד ייתכן שהזאטוטה המפונקת ההיא כבר זקנה מאביה ביותר מחמש שנים תמימות? כשהגעתי לגילו חששתי שיקרה אסון נורא, אך תחת זאת אירע הנפלא מכל: חודשיים לפני שמלאו לי ארבעים התחיל הקשר עם אישי הטוב, אבל לאחר חודשים אחדים התפרקתי שוב לרסיסים, שאותם אני אוספת עד היום בתקווה לא להתרסק שוב.
מלבד יצירתך להלן חמש היצירות האהובות עלי ביותר בספרות העברית:
"בדרך אל החתולים" מאת יהושע קנז; "מר מאני" מאת א. ב. יהושע; "ספר הדקדוק הפנימי" מאת דויד גרוסמן; "ויקטוריה" מאת סמי מיכאל; "סיפור פשוט" מאת שמואל יוסף עגנון. כל היצירות הנ"ל (מלבד האחרונה) נחשבות בעיניי למיטב יצירותיהם של הסופרים הנ"ל שעד כה לא הצליחו לעניות דעתי לחזור על הקסם. "חמסין וציפורים משוגעות" עורר את התפעלותי אך לא את אהבתי.
ובעולם הגדול זוהֵר בעיניי בזוהַר שלא יועם לעולם – הגדול מכולם – תומס מאן, וכמובן גם שני הרוסים הענקים (לווין ב"אנה קרנינה" אומר בערך כך: "באין סוף של החומר באין סוף של הזמן, באין סוף של החלל הריק – צצה בועה אורגנית זעירה. בועה זו מתקיימת זמן מה ואחר כך מתפקעת, ובועה זו היא אני" – אבל איך-איך-איך נפתרו כל התחבטויותיו האקזיסטנציאליסטיות באמונה הדתית?), קפקא, מרקס, סארמאגו, פרוסט, נבוקוב (הסדר אסוציאטיבי), רוברט מוסיל ("האיש ללא תכונות") ו-ג'יימס ג'ויס (קובץ הסיפורים ובעיקר "דיוקן האמן כאיש צעיר" ובשום פנים ואופן לא "יוליסס").
וזה על קצה המזלג.
הייתי מוכנה להעביר את כל חיי בקריאה, אבל לפעמים צריך גם לעבוד. אני עורכת תוכן ולשון. מובן שגם אני כתבתי מין שירים. בנעוריי אף הוצאתי לאור ספרון שירים קטן, "עמוסים ומפורדים" שמו. אבל אני חסה על זמנך, ולכן אחסוך אותם ממך. 
לסיכום, סיפור חיי הקשה גמל אותי לעת עתה מכל שאיפותיי. כל רצוני הוא להיות בריאה בנפשי ובגופי ולחיות באהבה גדולה עם אישי היקר. באפריל 2001 הופענו בתוכניתו של מני פאר, בשידור חי, במסגרת שבוע בריאות הנפש. רצינו לתת נוק-אאוט לדעות הקדומות. הרי מצפים מנפגעי נפש שיפלבלו בעיניים ויגירו ריר. ובכן נא בעין לכם, המוני בית ישראל, היווכחו בבקשה לדעת שנפגעי נפש עשויים להיות לא פחות מוצלחים מכם. לאישי ארבעה ילדים מנישואים קודמים, לי אין ולא יהיו ילדים מבחירה. נכון להיום, ובעצם לשנים האחרונות – אני מאושרת. אני מקווה מאוד שגם אתה.
בהוקרה עמוקה,
דליה וירצברג-רופא
21 ביולי, 2002

לעמוס עוז שלום רב,

ב-28 ביולי כתבת לי מכתב שנפתח במלים: "קראתי את מכתבך בהתרגשות". התרגשותי שלי למקרא מכתבך דמתה אולי לזו שגרמה לך לרחף שלושה ימים בקיבוץ חולדה בעקבות מכתבו של עגנון על אודות ספרך "ארצות התן".
אתמול נכחנו באירוע שנערך לכבודך במועדון צוותא. ולא הרהבתי עוז להגיע עד עוז… ישבנו בשורה הראשונה, ואישי הפציר בי: "גשי אליו, דברי אתו", ולא העזתי. נדמה לי אפילו שמבטינו הצטלבו לרגע, אך העכבות החברתיות הכריעו אותי. ידעתי שאף אם אאזור אומץ ואפנה אליך, האקט הזה ישאב ממני את כל כוחותיי, ולא אהיה מסוגלת לומר אפילו דבר אחד קטן של טעם. אז הבטתי בך, בניסיון גמלוני להיראות פוטוגנית לנוכח הבזק "מצלמת הפפראצ'י"… וזה בסדר. גם בעתיד, באירועים דומים, לא אפנה כנראה. ההחלטה להימנע מכך היא שאפשרה לי אתמול להפיק את מלוא ההנאה מן הערב, בלי להיכנס למתח מיותר. ומה כבר יכולתי לומר לך? הרי אמרתי הכול במכתבי הקודם. 
כאן עלולה להתעורר השאלה: מדוע אני כותבת מכתב נוסף? 
משהו בדבריך אתמול גרם לי לעשות זאת (אגב, צביאל הוא אדם פחות "ספרותי" ממני, ומבחינתו גולת הכותרת הייתה דווקא ה"דיגרסיה". הוא מעריך אדם שאינו מסתגר בהיכל השן של אמנותו, אלא מנסה להיות מעורב ולהשפיע על המציאות שבה הוא חי). דיברת על התא המשפחתי הקטן שבו גדלת ואמרת בערך כך: משהו בלתי פתור נותר בליבה, איך קרה ששני אנשים טובים ששחרו אך טוב זו כלפי זה, וזה הסתיים באסון (סלח לי על הציטוט החופשי והבלתי מדויק(.
האמת האוניברסלית, הבסיסית והגלויה, היא שבלא התאמה גם האנשים המצוינים ביותר לא יוכלו לחיות יחד, אבל רצוני להתמקד באסון. הסכמתי עם דבריה של רונית מטלון על הצעד החומל של אמך שביצעה את המעשה הרחק מביתכם. אולי כדי לאפשר תיקון בחלל הביתי. אני מניחה שזכור לך כי אבי בחר בביתנו ובנוכחותנו לביצוע הפתרון הסופי שלו. ועם זה, היום כמעט אינני תמהה עוד. ואינני מאשימה, ואני משתדלת לא לחוש קורבן. בחמש השנים האחרונות אני נמצאת בבית מדרשו של בעלי שיחיה. וממנו למדתי כי בעולם הנפשי האב-נורמלי החוקים שונים בתכלית (מובן שידעתי זאת גם מניסיוני האישי, אך אני מעולם לא הייתי אובדנית).
תאר לעצמך אדם שמעולם לא שהה מתחת לפני המים. קשה יהיה לאדם כזה לדמיין את השתנות חוקי הכבידה. כיצד ניתן לצוף על פני המים בלי ליפול לקרקעית? גם בעולם הנפשי האב-נורמלי חוקי "הכבידה" משתנים. היום אני מסוגלת לומר: אבי חלה בנפשו. הוא הרס את משפחתו, מאחר שמחלתו כפתה עליו לעשות זאת. במשפט השדה שערכתי לו שנים רבות הוא נמצא חייב בדין. אבל בתחום המשפטי מוכר מצב שבו אדם נמצא בלתי כשיר לעמוד לדין, מאחר שביצע את המעשה במצב שבו לא הייתה לו אפשרות לבחור בין טוב לרע. פרופ' פריד המנוח הגדיר מחלת נפש כ"צמצום הבחירה". ככל שטבעת החולי הולכת ומתהדקת כך מצטמצמת הבחירה, עד שהיא נעלמת לחלוטין.
לפני ארבע שנים פקדתי לראשונה את קברו של אבי. על המצבה היה חרוט המשפט (מספר ירמיהו): "והיה בלבי כאש בוערת עצור בעצמותיי ונלאיתי כלכל ולא אוכל". ההתאבדות היא לא רק מעין המתת חסד פרטית, אלא כורח בלתי נמנע לנוכח השריפה שמתחוללת ומשתוללת בעולם הפנימי.
ב-26 בנובמבר [2002] התארח צביאל בתוכניתו של דב אלבוים "חוצה ישראל" והוא אמר שם: "אני חולה נפש ואני לא מתבייש בזה. החברה שמגלה בורות תהומית בכל הנושא הזה היא זו שצריכה להתבייש, שהיא שופטת אותי על לא עוול בכפי, שהיא מסתכלת עלי במבט עקום"… צביאל הוא אידיאליסט ואמיץ, לא כמוני.
מאוד נהניתי אתמול. כמו גדי טאוב גם אני הצלחתי, באמצעות ספרך, להתחבר להיסטוריה היהודית והישראלית בלי התחושות הרגילות של זרות ושיממון. הסכמתי עם דבריה של מטלון בנוגע למחזוריות של שבר-איחוי-טרנספורמציה. גם לי נראה הפרק על המראיין המתנשף והקורא הרע מעין נטע זר בספרך, אף שבאופן אישי הגעתי בעקבות קריאתו למסקנה הנחרצת שאני היא הקוראת האולטימטיבית שאותה רואים סופרים בעיני רוחם…
לא אהבתי את דימוי האורבורוס של פרופ' יגאל שוורץ. נוכחות דמות האב בקיבוץ אינה "מחויכת" לטעמי, אלא עצובה עד דכא בשל הניכור שבין שני האוהבים. גם נדמה לי שהבחירה במילה tale בתרגום שם הספר לאנגלית נבעה בעיקר משום שבצמד המילים love ו-story נעשה כבר שימוש רב מדי באנגלית. לא הסכמתי אתו שהבחירה הייתה בעולם שייצג האב. גם אתה מספר שהיצר לכתוב ולהפוך לסופר צמח על קרקע סיפורי המעשיות של אמך. ואם זו לא בחירה בעולם שמייצגת האם, אז מה כן? הרי אם היית הולך בעקבות אביך, מן הסתם היית נעשה חוקר ספרות כמו פרופ' שוורץ, העסוק באופוזיציות בינאריות ופריוואטיביות שחופפות בקוטביהן הנמוכים יותר מאשר בנשמת הסיפור ובחוויה האנושית שלו (אבל אני בסך הכול עורכת אזוטרית, אחוזת קנאה בעורך-על). אני שמה לב ששכחתי את נסים קלדרון. אין זאת מפני שלא דיבר בחוכמה, אלא שתמיד אני מוצאת עצמי מרותקת לשפת הגוף האינטנסיבית והמהפנטת שלו, המסיחה את דעתי מתוכן דבריו.
אם תענה גם למכתבי זה, בעוד שנים רבות תתהלך לה איזו ישישונת תמהונית שתטען באוזני כל כי ניהלה בזמנו התכתבות עם הסופר עמוס עוז… במבט לאחור נדמה לי שגם אני שמעתי בצעקתו של הרוכל עם הסוס והעגלה את המלים: אל תי-זקן. אמנם עדיין מעביר חלחלה, אך יש נחמה בעובדה שיש אנשים שמתבגרים באופן יפה ומעורר כבוד. ההרד-דיסק שמור היטב.
בציפייה לספרך הבא (בחודש אוגוסט קראתי את "אותו הים". מה יהיה לא-בנאלי להגיד עליו? מגניפיקאט. הייתי רוצה לשתף אותך בקטעים שדיברו אליי במיוחד, אבל שאלתי את הספר מהספרייה העירונית, ולכן אינו מצוי תחת ידי.
תבורך,
דליה וירצברג-רופא
דצמבר 2002

מי היה פרנקו בזאלייה?

חיברתי את הערך החשוב ביותר עבורנו בוויקיפדיה על הפסיכיאטר האיטלקי פרנקו בזאלייה – הפסיכיאטר הכי מושתק בישראל.
להלן הפסקה הראשונה:
פרנקו בזאלייה באנגלית  Franco Basaglia11) במרס 1924 –  29 באוגוסט 1980)  היה פסיכיאטר ונוירולוג איטלקי שהביא לביטול בתי החולים הפסיכיאטריים באיטליה, חלוץ התפיסה המודרנית של בריאות הנפש, מנהיג ומחולל רפורמה בפסיכיאטריה האיטלקית, המייסד והמוביל של "פסיכיאטריה דמוקרטית", הוגה ויוזם של חוק איטלקי ושמו 180 (או "חוק בזאלייה"), שהוביל לפירוקם של בתי החולים הפסיכיאטריים באיטליה ולסגירתם; היה הפסיכיאטר האיטלקי בעל ההשפעה הרבה ביותר במאה ה-20.
 המשך הערך כאן.
ואילו 30 שנה לאחר מות באזלייה בארצנו הנאורה – אור לגויים – נתקל הפיילוט של "סוטריה" בקשיי מימון. איפה הכסף? יותר ממיליארד שקל בשנה מושקעים במרכזים הרפואיים שעבר זמנם.

המאמר באימגו.


האשפוז הפסיכיאטרי – הסדר כובל?

stock-photo-contract-law-16667959

סטודנט לתואר שני במשפטים הוכיח בעבודה סמינריונית כי הסדר האזוריות באשפוז הפסיכיאטרי הנו "הסדר כובל" לפי חוק ההגבלים העסקיים. פנינו לפרופ' דייוויד גילה, הממונה על הרשות להגבלים עסקיים, והוא הטיל על הצוות המשפטי במשרדו לברר את העניין. מעין משל קפקאי
בירור הנושא ארך קרוב לשלושה חודשים, ובמהלכו טרחו ברשות להגבלים עסקיים להיפגש עם ראשי מערכת הבריאות כדי לברר את עמדתם. עמדה חתרנית יותר הייתה מפרשת את המפגש הזה כך: כדי לטכס עצה כיצד ניתן למצוא מוצא מהסבך.

 כמה משפטי רקע:

זכויות החולה בבחירת בתי-החולים נחלקות היום ל-3 רמות: חולים אונקולוגיים יכולים לבחור כל בית-חולים בארץ, חולים אחרים יכולים לבחור בין בתי-חולים שנמצאים בהסדר עם הקופות, ואילו חולים במחלות פסיכיאטריות מוגבלים לבית-חולים יחיד, ולעתים למחלקה מסוימת בבית החולים, לפי כתובת מגורים (הארץ מחולקת ל-23 אזורי אשפוז), ונשללת מהם לחלוטין זכות הבחירה.

הסדר מפלה זה פוגע קשות בשוויון, באוטונומיה ובכבוד האדם של בעל המוגבלות הנפשית, ובזכותו לבחירה חופשית, והופך את בתי החולים למונופולים שאינם צריכים להתחרות ביניהם על השירות ואיכות הטיפול, ומכאן גם התנאים הקשים ביותר השוררים בהם.

הגשנו שני בג"צים בדרישה לתת לחולים את זכות הבחירה במוסד הפסיכיאטרי. הבג"צ הראשון נדחה (באופן מחפיר לטעמנו). עם זאת, הפסיקה הורתה למשרד הבריאות להעלות נוהל שיתחשב בדרישתנו, ומשלא נכתב נוהל כזה, הוגש במאי 2012 בג"צ נוסף שטרם נדון.

משיחה שקיימנו היום עם ראש הצוות המשפטי ברשות להגבלים עסקיים עלה כי "המדינה כרגולטור נתנה הנחיה למדינה כספק שירותים, ולכן לא ניתן לקבוע שיש כאן חלוקה של השוק ביוזמת ספק השירותים". כלומר, מאחר שלא הנהלות בתי החולים החליטו על כך, אלא מדובר בהוראת המדינה, אין הדבר מפר את חוק ההגבלים העסקים, ולכן ידי הרשות כבולות (אם כי עדיין הותירו לנו פתח קטן של תקווה שייעשה מעשה כלשהו). 
זהו אולי מוצא מושלם מבחינה משפטית ביחס לחוק ההגבלים, אך פסול מעשית ומוסרית. על כך נאמר: כשר אבל מסריח.
אנו טענו בפני ראש הצוות המשפטי כי ההנחיה הנ"ל מטעם המדינה אינה חוקית בעליל. יסודה בהסכם מנצ'ל דורון מ-1978 (ר' עמ' 38 במסמך שבלינק), שהנהיג את הנוהל הקיים ואת החלוקה ל-23 אזורי אשפוז. נוהל זה לא אושר ע"י הממשלה, לא בחקיקת משנה ואף לא בחוזר מנכ"לובוטל רשמית ביום 20.2.92 ע"י מנכ"ל משרד הבריאות דאז, פרופ' מרדכי שני, אך רוח הרפאים שלו מנציחה את היעדר הבחירה המפלה מאז ועד היום. לפי הצהרת משרד הבריאות עצמו: כך יתנהלו הדברים גם לאחר יישום הרפורמה בבריאות הנפש.
אגב, חמור בעינינו שנשיאת בית המשפט העליון לשעבר, השופטת בדימוס דורית בייניש, לא נזפה ולא גערה במשרד הבריאות על התנהלותו הבלתי חוקית מ-1978 ועד היום, ואף התעלמה מכך לחלוטין בנוסח פסיקתה באוקטובר 2010 (133/10).
יתרה מזאת, על פי סעיף 35(א) לחוק טיפול בחולי נפש: "לא תישלל זכות מזכויותיו של חולה ולא תוגבל בדרך כלשהי אלא על פי חוק". וחוק – אין! נהפוך הוא, ההתנהלות הקיימת סותרת בכל מהותה ורוחה את חוק-יסוד כבוד האדם וחירותו. 
ראש הצוות המשפטי ענתה שאין זה מעניינם לבדוק את חוקיות ההנחיה; עצם העניין שהמדינה היא שקבעה אותה מוציאה את העניין מתחומו של חוק ההגבלים העסקיים.
שאלנו אותה איך היא מסבירה את העובדה שבכל תחום ותחום בחיינו השמים נפתחים – ממש מקדשים את נושא התחרות, ורק כאן מנציחים את הקיפאון של המונופול. היא ענתה כי לדעתה האישית "כל העסק" לא כלכלי. האוצר לא מזרים כספים. כל המערכת פועלת בתת-תקצוב. מה שנכון.
הרי זה מה שמהלך אימים על מערכת בריאות הנפש: בחירה תרוקן את בתי החולים הקשים ותציף את אלה הפחות גרועים. ייאלצו להזרים כספים – שאין לגרסתם – לשיפור השירותים הקיימים. אפוקליפסה. ולמה לטלטל את הספינה הרעועה והקורסת? הרי נוח אלף מונים שלעכברים אין לאן לברוח.
צביאל אומר בעניין זה: "סביר שאדם יפחד מההפרעה הנפשית שממנה הוא סובל מדי פעם. כלל לא סביר שבנוסף על כך חולה יהיה מלא אימה גם בבואו להתאשפז, מפני שבאשפוזים הקודמים סבל מתנאים פיזיים ירודים ומיחס בוטה או אף מאכזריות מצד הצוות". היעדר בחירה במוסד בנסיבות הקיימות הוא בלתי אנושי לפי כל קנה מידה – מעשה סדום.
לסיכום, שאלנו אותה מה היה קורה אם בתי החולים לא היו בבעלות המדינה, אלא שייכים לחברה פרטית בע"מ. היא ענתה ביושר שחברה כזאת הייתה מוכרזת כמונופול והיו ננקטים נגדה הצעדים המתבקשים.
המסקנה: כדי לפשוע כדאי להיות מדינה ולא אדם/גוף פרטי (אלא אם כן אתה טייקון, וגם זה לא תמיד, כפי שהוכח לאחרונה למרבה השמחה).
המסקנה המצערת הזאת אופפת אותנו מכל עבר (ע"ע "שומרי הסף" ו"חמש מצלמות שבורות").
ועוד משהו: כדי לפשוע כדאי להיות מדינה שבה חלק ניכר מרשויות השלטון הן רשויות-בובה המשרתות את צורכי הממשלה.


פנינו לשרת הבריאות וקיבלנו תשובה (מהסמנכ"ל)

כתבנו לשרת הבריאות יעל גרמן:
כבוד השרה, יעל גרמן,
להלן כמה עובדות מתוך ספר התקציב של משרד הבריאות:
ב-2012 מתוך תקציב הבריאות הכללי של קרוב ל-24 מיליארד שקל (23,960,000,000), שירותי בריאות הנפש (המרכזים הרפואיים, כולל המרפאות הקהילתיות) קיבלו 910 מיליון שקל. בחישוב מדויק יוצא שמדובר ב- 3.8% מהתקציב הכללי (ומתוך תקציב זה 774 מיליון שקל מוקצים לשכר).
 קראנו באחת הכתבות לפני חודשים אחדים שבכל שבוע מחשבים במחלקות מי יוצא לחופשה ומי משתחרר כי אין מספיק כסף אפילו למזון…
לסיכום, 3.8% מתקציב הבריאות הכללי מוקדש לשירותי בריאות הנפש לעומת כ-10% במדינות ה-OECD.
_________________
קיבלנו תשובה מיאיר אסרף, סמנכ"ל תכנון, תקצוב ותמחור במשרד הבריאות.
תשובתו כאן: תקציב בריאות הנפש מסך התקציב – תשובה לפנייתכם – 18256713
ענינו לו.
_________________
שלום רב יאיר אסרף, סמנכ"ל תכנון, תקצוב ותמחור,
תודה לך על התשובה מאירת העיניים.
עם זאת, לא במקרה התמקדנו בסעיף הנקרא בספר התקציב "מרכזים רפואיים לבריאות הנפש" – תחום פעולה שנקרא בעבר שירותי בריאות הנפש. היה לנו ברור שהוצאות שיקום נכי נפש בקהילה, למשל, והוצאות נוספות אינן נכללות בו. יש להבין כי לנגד עינינו עומדים המצוקה ותנאי האשפוז הירודים בבתי החולים הפסיכיאטריים. סגן השר לשעבר יעקב ליצמן אמר בתום סדרת סיורים במוסדות הפסיכיאטריים: "בתי החולים לא מתאימים אפילו למגורים של בעלי חיים". וח"כ דב חנין אמר בישיבת העבודה, הרווחה והבריאות ב-9/2/10 את הדברים הבאים:
"מה שקורה בתחום בריאות הנפש פשוט חורג מעבר לדמיון הכי נורא והכי קשה. כאשר בעצם מוסדות שבהם אנשים מאושפזים בפועל גורמים להחמרת מצבם, כי זה מה שקורה שם. אנחנו נמצאים במערכת שאיננה נותנת את התשובות שאנחנו כחברה חייבים לתת."
חה"כ לשעבר ד"ר רחל אדטו סיכמה את הישיבה הנ"ל:
"הוועדה קובעת בצער כי בריאות הנפש היא החצר האחורית המוזנחת של מערכת הבריאות בישראל. הוועדה קוראת למשרד הבריאות להעמיד את נושא בריאות הנפש בסדר עדיפות גבוה של המשרד ולהבטיח רמת שירות בריאות הולמת ומספקת לאוכלוסייה שמטבעה מתקשה לתבוע את זכויותיה. הוועדה רשמה את הודעתו של סגן שר הבריאות חבר הכנסת ליצמן שהנושא נמצא במקום גבוה בסדר היום של משרד הבריאות. [...] הוועדה קוראת למשרד האוצר לתקצב בצורה ראויה את מערכת בריאות הנפש בישראל. [...] הוועדה מבקרת בחריפות את תנאי האשפוז הירודים של המוסדות לבריאות הנפש בכלל ובעיקר במרכזים הרפואיים כפר שאול, איתנים, אברבנאל בת ים, ומזרע בצפון".
האם מישהו מאיתנו היה מוכן להתרחץ במקלחת הזאת? (בביה"ח כפר שאול מתוך דו"ח מבקר המדינה 2010):

סיפורו של בני וירצברג

מאת: דליה קרפל (התפרסם במוסף "הארץ" ב-2009)

בגיל 14 נשלח בני וירצברג לאושוויץ, שם נבחר לשרת את ד"ר יוזף מנגלה, ושרד. כמי שלחם ב-1948 בשורות הפלמ"ח רצה וירצברג להוכיח שהיהודים לא "הלכו כצאן לטבח", אבל ספר העדות שכתב נבלע בהמולת אלבומי הניצחון של מלחמת ששת הימים. הוא נכנס לדיכאון, והתאבד. עכשיו, כעבור 40 שנה, מוציאה בתו מהדורה נוספת של הספר

 

בשבוע שעבר, כשהפכה מגירות בניסיון למצוא העתק של מכתב ההתאבדות שהשאיר אביה באוגוסט 68', מצאה דליה וירצברג-רופא שתי קבלות מצהיבות. באחת, ממארס 67', מאשרת הוצאת הספרים מסדה שבני וירצברג שילם 6,000 ל"י על חשבון הוצאה לאור של ספרו, "מליל הבדולח ועד לילות הקרב". בפברואר 68', לאחר שהספר כבר ראה אור בשמו החדש, "מגיא ההריגה לשער הגיא", הוא שילם עוד אלף ל"י וסגר את החשבון.

009

"זה היה סכום משמעותי שחסר למשפחה", היא אומרת עכשיו. "אבא קיווה ש'מורשת', שהיתה אז חלק מהוצאת ספריית פועלים, תוציא את הספר. הוא פנה גם להוצאת מערכות של צה"ל. זה לא הלך. לבסוף הוא הגיע ל'מסדה', שהסכימו תמורת 7,000 לירות להדפיס את הספר".

בספר הוא גולל את קורותיו החל מגיל תשע בגרמניה, כשהתחוללו פרעות ליל הבדולח, לאורך שנות המלחמה, מנקודת מבטו כילד שניצל ממוות באושוויץ הודות ליוזף מנגלה, והגיע ב-45' ארצה, עם עוד ילדים שחלקו ביוגרפיה דומה, ששיאה היה התגייסות לפלמ"ח והשתתפותם בקרבות הקשים של מלחמת העצמאות. וירצברג האמין ביכולתו של הספר להזים את הטיעון שרווח בארץ, כאילו יהודי אירופה הלכו אל מותם כצאן לטבח. "נוסחת סלף המוכיחה מדי פעם מחדש כי הבריות מתעלמים לחלוטין מן ההשמדה הנפשית שקדמה, במחשבה תחילה ובתכנון שיטתי, להשמדה הפיזית, ואיפשרה אותה", כתב על כריכת הספר. כגודל הציפייה שלו כך היתה עוצמת האכזבה.

וירצברג היה בעל הישגים בעבודתו כיערן בקק"ל, נישואיו היו מוצלחים והוא אהב את שני ילדיו. היו לו גם כמה וכמה חברים לדרך, ניצולי שואה כמותו. אבל ספרו לא זכה לתהודה ולא נמכר בימים שבהם החנויות היו מוצפות באלבומי ניצחון של מלחמת ששת הימים, מספרת בתו. כחצי שנה לאחר מכן, כמה ימים לפני יום הולדתו ה-40, הוא התאבד בירייה בראשו, על המרפסת בביתו שבשכונה ה' בבאר שבע, שעה שבדירה נמצאים רעייתו רחל וילדיהם, אילן, אז בן 17, ודליה שהיתה בת עשר.

נשמתו ריחפה מעלי

בני וירצברג נולד בגרמניה בעיר אלטונה, כיום חלק מהמבורג, והיה בן יחיד להוריו. האב גבריאל גוסטב, סוחר אמיד, היה נתין פולני שהתערה בגרמניה. האם רחל היתה בוגרת אוניברסיטה שטיפלה בתינוק. בתצלום מ-1929 נראית האם מהודרת ומחייכת בגאווה ליד העגלה ובה בנימין בן השנה. אירועי ליל הבדולח בנובמבר 1938 קטעו ילדות מאושרת של בני, אז כמעט בן עשר, שלמד בבית הספר של הקהילה היהודית בהמבורג והיה, לפי הגדרתו בספר, "ילד מפונק של אמא".

 

ד"ר יוזף מנגלה. חתיכת שוקולד לנער היהודי

הוריו נאסרו על ידי הגסטאפו, אך בזכות קשריהם שוחררו. הניסיון לשלוח את בני בטרנספורט ילדים שיצא לאנגליה לא הצליח וכעבור זמן קצר גורש אביו לפולין. ביולי 1939 נסעו בני ואמו בעקבות האב, והתגוררו בבית הדודה ברובע היהודי בעיר סוסנוביץ, בדרום פולין. בספטמבר כבש הצבא הגרמני את העיר.

מגטו סוסנוביץ נשלחו בני והוריו באוגוסט 42' לאושוויץ. האם נשלחה מיד לתאי הגזים ובני בן ה-14 הופרד מאביו ההמום, שהועלה על משאית. בני הבין שלא יזכה לראות שוב את אביו ובתעוזה בלתי רגילה ניגש אל אחד הקצינים וביקש בגרמנית רחמים על האב. קצין האס-אס שאליו פנה היה ד"ר יוזף מנגלה, אך הילד כמובן עוד לא ידע זאת. מנגלה נעתר משום מה לבקשת הילד היהודי, והורה לצרף את האב לחבורה של 17 נערים שנשלחו לעבוד.

 בספר מגולל וירצברג את חייו באושוויץ, שם שימש מעין נער שליח בבית החולים ולמשך כמה שבועות אף היה משרתו האישי של מנגלה. בכל בוקר היה עליו לחכות לבואו של מנגלה, כדי להעמיד את האופנוע שלו בחניה. הוא היה מסייע לקצין האס-אס לחלוץ את מגפיו, מצחצח אותם, ובמשך היום היה עליו לעמוד לפקודתו. כך ראה וירצברג יום-יום את האסירים שקיבלו "טיפולים" מידיו של מנגלה.

"נכנסתי לאולם החולים וניסיתי לדובב מישהו מבין אלה שנותח, אך לשווא", כתב בספרו. "לא היה בכוחם להוציא הגה מפיהם. כעבור זמן רב, כשהחלו להתאושש, התברר שלכולם תחבושת מתחת לבטן ומעל לאיבר המין. עתה היה ברור מה שאירע: לכל אחד הוצא אשך אחד או שניהם".

יום אחד נקרא הנער להיכנס לחדר הניתוחים. "אחרון הצעירים שכב על השולחן בעיניים פקוחות", כתב. "הניתוח נערך בו בהרדמה מקומית. עכשיו הבנתי פשר הזעקות, והשתיקות המוזרות שלאחר מכן: זקיפי אס-אס סבבו במעגל את שולחן-הניתוח כשלועי אקדחיהם מכוונים אל המנותח. הם נראו כנהנים ממחזה מרתק. הצצתי בפניו של ד"ר מנגלה: היתה בו שלווה; נראה היה כמבצע ניתוח הומני להצלת חיי אדם…"

בסוף היום, כתב, "נצטוויתי לאסוף את הצנצנות וראיתי שבתוכן איברים מעוגלים, אחד או שניים. על גבי הצנצנות היו רשומים שני שמות, של היהודי שממנו נלקח האיבר, ושל איזה טייס גרמני, שלו הוא מיועד להשתלה. ד"ר מנגלה גמר, הודה לעוזריו ויצא מן החדר. אני נשאתי אחריו את הנרתיק עם הצנצנות. הוא החליף את לבושו, נכנס שוב לתוך מדיו. נתבקשתי לעזור לו בנעילת מגפיו. אחר יצאתי והתנעתי את אופנועו. הוא נפרד מן הסגל, דחף לידי שוב חתיכת שוקולד והסתלק".

וירצברג מספר בספרו גם על ביקורו של אייכמן במחנה (כעבור שנים, כשהתנהל משפטו של אייכמן בירושלים, נסע וירצברג לצפות בדיוני המשפט בכל פעם שהתפנה לכך. באותו זמן גם החליט לכתוב ספר עדות). בזכות "מעמדו" המיוחד הצליח וירצברג לשחרר את אביו משלוש סלקציות ולא פעם אף העביר לו מזון. הנער שרד איכשהו עד סוף 44' והמשיך לסייע לאביו, שנחלש והלך.

בינואר 45', בשיא החורף, כשהצבא הסובייטי התקרב, הוציאו הנאצים את האסירים למסע רגלי שכונה אחר כך "צעדת המוות". אביו היה כה חולה, עד שהתיישב כבר בתחילת המסע על האדמה הקפואה. בני סחב אותו ככל שהצליח, עד הרגע שבו אזלו כוחותיו של האב והוא התמוטט. קצין נאצי כיוון אליו את נשקו. "ראיתי להבה פורצת מלוע רובהו ואבא צנח ומת, מתבוסס בדמו", כתב וירצברג. "אבא, שהצלחתי שלוש פעמים להצילו מהמוות. נשמתו ריחפה מעלי, תוך כדי הליכתי וצעידתי. ויש שדימיתי כי אבי ואמי צועדים זה לצד זה יחד עמי ומחזיקים בי לבל תמוטט יד מרצחת גם אותי".

תמונה 007

העבר העיק עליו

בנובמבר 45', לאחר כמה חודשים באיטליה, הגיע וירצברג ארצה במסגרת עליית הנוער. "נכנסנו לנמל חיפה בשבע בבוקר", כתב. "הרציפים המו אדם. מאות ואלפי אלפים. האמנם הטריחו כל אלה את עצמם בשעת בוקר המוקדמת כדי לראות אותנו, ראשוני הילדים הניצולים מהתופת הנאצית? ים של ידיים מניפות לעברנו מטפחות. האומנם כולם יהודים?"

 35 ילדים בעלי סרטיפיקטים (רישיונות הגירה) מהבריטים באו על סיפונה של האונייה "פרינסס קתלין", ובהם גם השופט בדימוס נתן קליינברגר, חברו של וירצברג ואחד מגיבורי הספר. קליינברגר, יליד פולין, 1929, שהשתחרר ממחנה הריכוז מאוטהאוזן, זוכר איך כשהגיעו לחיפה קילף סבל בנמל אשכולית ונתן לו פלח.

"בני ואני נשארנו שנים בקשר", הוא אומר. "אי-אפשר היה לדעת שהוא ישלח יד בנפשו. הוא היה כמו כל הבחורים. דבר אחד הבדיל אותו, הוא הסתיר את העובדה שהוא יליד גרמניה והשים עצמו כאילו הוא אחד מאיתנו, כלומר מפולין. הוא לא דיבר פולנית, אבל ידע יידיש. במלחמת תש"ח נפגשנו הרבה במהלך הקרבות. יצא לנו לשמור בבתי המשאבות בדרך לירושלים וכשחברתי נפצעה בתאונה רציתי לבקר אותה ולא היה רכב. בני הלך איתי ברגל את כל הדרך וחזרה, זו היתה מחווה שהרשימה אותי. אני נפצעתי קשה במלחמה, איבדתי שתי ידיים ועין, ואחר כך למדתי משפטים והייתי שופט במחוזי, והקשר איכשהו נשמר. אני לא זוכר אותו כאדם מדוכדך, וההתאבדות שלו היכתה גלים בין החברים".

למראית עין היה וירצברג דוגמה לניצול שואה שהצליח לאחות את קרעי חייו ולהיות ישראלי. "בני היה מוכשר", אומר עמנואל ניטנברג, בן 79, פקיד בכיר בבנק שפרש לגמלאות ואחד מגיבורי הספר. "הוא צייר נהדר וניגן על מפוחית בצורה בלתי רגילה. היו לו פה ושם תקופות של דכדוך, אבל הוא היה יוצא מהן. למרות שהיה מצומצם בכסף הוא אהב דברים יפים ואסתטיים. שבוע לפני שהתאבד הוא כתב לנו מכתב שהפעם הדיכאון תפס אותו קשה ושהוא מקווה להתאושש".

"אני לא חושב שהיתה סיבה מספקת כדי שיתאבד", העיר בצער לפני שבוע יעקב זיידה, מהנדס בדימוס שהיה חבר של וירצברג מ-45', כשהגיעו ארצה, נלחמו יחד בתש"ח וגרו בבאר שבע. זיידה אומר שהספר שוירצברג כתב החזיר אותו לתופת של מלחמת העולם השנייה. "לא הבנו מדוע הוא ירה בעצמו כשהילדים היו בבית", הוא אומר. "קשה לדעת מה תופס בן אדם ברגע כה נורא, כשהוא בדיכאון ותחת השפעת כדורים".

זיידה מספר שמימן בכספו את הקמת האנדרטה לזכר השואה בבית הקברות בבאר שבע, שם מוזכר גם שמו של וירצברג. "עד פרשת הספר בני לא היה דיכאוני", הוא אומר. "היינו בפלמ"ח ולחמנו בירושלים ובדרום והיה קשה ונהרגו חברים, והוא היה בסדר. זה הספר. הרבה זמן הוא דיבר על רצונו לתעד את פרשת חייו. הייתי באושוויץ ובדכאו והבנתי אותו. הכתיבה החזירה אותו לשם והוא חדל לתפקד. בקק"ל שקלו להעביר אותו מתפקידו ואיכשהו מנעתי זאת, אבל לא העליתי בדעתי שהוא יתאבד".

גדעון ספיר, שעבד במשרד הקק"ל בבאר שבע, נולד בברלין לפני 84 שנים. ספיר היה הממונה על הנטיעות בהר הנגב והציע לחברו וירצברג לעבוד במחקר. וירצברג, איש ספר ואוטודידקט, היה בתקופת חייו האחרונה ממונה על מחלקת המחקר באגף הייעור של אזור הדרום, והוא שפיתח את הלימנים בערבה בהשראת שיטות השקיה נבטיות.

ספיר זוכר שוירצברג נעשה מדוכדך בזמן משפט אייכמן. "העבר העיק עליו והוא לא הסתדר עם העובדה שהוא שרד. מנגלה התייחס אליו משום מה יפה וזה קצת חידה. היו לו רגשי אשמה ומחשבות שאולי היה מסוגל למנוע את רצח אביו. יום לפני שהתאבד היינו אמורים לצאת לטיול במצדה, שתי המשפחות, והוא אמר שהוא לא מרגיש טוב. היה לו אקדח וובלי גדול שהיה כלי ההגנה שלנו בעבודה ובו הוא השתמש".

 beni

 

סלע גדול על לב קטן

את רחל יששכר (בשארי) פגש וירצברג בפלמ"ח כששירת בגדוד החמישי, פלוגה א'. הם השתתפו בקרבות ובליווי שיירות בדרך לירושלים ובנגב, שבהם נהרגו ארבעה מבני חבורתו של וירצברג. רחל בשארי, שהגיעה ארצה מתימן בזרועות אמה ב-1930 והתייתמה בגיל עשר, חיה כיום בדיור מוגן ובחרה לא להתראיין. לדברי בתה דליה, כשגרה רחל עם אמה בשכונת שעריים ברחובות, היא התחנכה בגן ילדים של המחנכת ד"ר מאיה רוזנברג, שפעל כבית ילדים בקיבוץ. על כל 12 ילדים היתה עובדת, והילדים למדו, שיחקו, התרחצו, עבדו ואף השתתפו בהכנת האוכל במשך יום חינוך ארוך. "שם אמא קיבלה בסיס טוב של ישראליות, מה שהפך אותה לצברית".

לאחר שחרורם מהצבא נישאו בני ורחל בירושלים, ביוני 50'. כעבור כשנה נולד בנם אילן, היום מפיק מוסיקלי, נגן ומלחין, שכתב שני שירים על אביו. "אבא שלי סחב מפלצות שגמרו אותו", אמר בראיון לפני כמה שנים. "ילד סופג הכל, והעולם הזה עבר אלי, גם אם לא באותה העוצמה".

אילן וירצברג התנצל עכשיו והסביר שהוא מתקשה לדבר על אביו. לדברי אחותו, אילן, כמו אמם, הדחיק את הפרשה הכאובה. "הבעיה היא לא הייסורים כמו ההדחקות", אמר עוד בראיון ההוא. "אצלי הדברים מודחקים ומה שאני מנסה זה להעלות אותם ולחוות אותם, כך שבמחשבה נוספת השירים האלה הם אמצעי נוסף לחוויה. נראה לי שאני מחפש לסבול מזה עוד יותר, כי אני מרגיש שלא סבלתי מספיק אלא ברחתי מזה".

דליה וירצברג זוכרת שאביה לא היה כמעט בבית, אבל היה חוזר מהעבודה מדי ערב ומספיק לקרוא לה סיפור לפני השינה. הוא היה אבא של סופי שבוע. לדברי אמה, היא מספרת, כבר לפני הנישואים היו לו לפעמים התקפי דכדוך. אבל הוא המשיך לתפקד. "תמיד אמרנו בבית שאילן הוא הילד של אמא ואני הילדה של אבא. אני זוכרת שאחרי שהספר ראה אור, היה באזז קצרצר. נסענו למלון שרתון לערב ראיונות עם שמואל שי, ובהילטון ראיין אותו אריה אבנרי. אבא היה בעננים. הוא ראה בספרו המשך לספרו של אנדרה שוורץ-בארט 'אחרון הצדיקים' (59'), שהיה רב המכר הראשון של ספרות השואה בצרפת וזכה בגונקור הצרפתי ובפרס ירושלים".

ואז, בפברואר 68', הוא נכנס לדיכאון. "הוא לא עבד ורוב הזמן שכב במיטה", מספרת בתו. "הוא טופל על ידי פסיכיאטר בבאר שבע וקיבל תרופות. בבוקר של אותו יום נורא, רציתי לקנות גלידה. זה היה החופש הגדול וחששתי לבקש ממנו כסף, כי הוא הקרין סביבו אווירה קשה. התגברתי וביקשתי ממנו 30 אגורות. היה לו ארנק מעור בצורת פרסה, והוא פתח אותו בידיים רועדות ונתן לי את הכסף. 'תגידי לי דליה, המצב שלי מפריע לך ולאמא?' הוא שאל, ולא הזכיר את אילן, שהיתה לו להקת קצב, ומבית הספר היה הולך ישר לחזרות. אמרתי לו, לי זה בכלל לא מפריע ואת אמא תצטרך לשאול".

היא זוכרת שכל אותם חודשים הסתובבה עם מועקה, "סלע גדול על לב קטן. אמי היתה בחרדה כי היתה משוכנעת שיפטרו אותו ונהפוך לנתמכי סעד. היא באה מרקע של מצוקה. אמי לא ממש הבינה מה המשמעות של דיכאון קליני. בעלה שכב במיטה ולא הרגיש טוב והיא רצתה לפרק את הבעיה. אשפוז נתפס כאות קין בעיר קטנה שכולם בה מכירים את כולם. בערב היה אמור להגיע בן דודו של אבי ולדבר על לבו שיסכים להתאשפז. אבא הקדים אותו".

ãìéä åéøöáøâ

רגשות מסוכסכים

במשך שמונה שנים עשתה דליה וירצברג-רופא, עורכת לשונית שלומדת לתואר שני ביחידה למחקר התרבות באוניברסיטת תל אביב, מאמצים להוציא לאור מהדורה חדשה של הספר שכתב אביה. "במקרים הטובים נעניתי בדחייה ובמקרים אחרים פשוט התעלמו", היא מספרת. "ביד ושם אמרו לי שהם נותנים קדימות לכתבי יד שטרם ראו אור. פניתי להוצאות נוספות, שביקשו סכומי כסף גבוהים תמורת הוצאת הספר".

 gכשיו יוצאת מהדורה חדשה של "מגיא ההריגה לשער הגיא" בהוצאת כרמל, לאחר שוירצברג הצליחה לגייס 3,500 שקל מיד ושם, 5,000 שקל מקק"ל והוסיפה מכיסה 3,000 שקל. היא כתבה פתח דבר ואחרית דבר. "התעקשתי לא לממן את הספר בעצמי, כי הבנתי מקוראים ומחוקרים שהוא בעל ערך וגם משום שכבר שילמתי מחיר נפשי יקר", היא מסבירה. "כשאבי ריסק את עולמו, הוא ריסק גם את עולמי, ולקח לי עשרות שנים לקום על הרגליים. רגשותי כלפיו היו מעורבים: כעסתי עליו והאשמתי אותו בפגיעה הקשה שפגע בחיי ובחיי כל בני המשפחה, אבל גם ריחמתי עליו ולבי יצא אליו – תערובת של רגשות מסוכסכים. הסלט הרגשי הזה די שיתק אותי, ולכן כל פעם שקיבלתי דחייה מהוצאת ספרים כלשהי, או מאדם בעל שם שאליו פניתי, הצטנפתי חזרה במאורתי ולקח לי זמן רב עד שהמשכתי לנסות".

למה זה היה כל כך חשוב לך?

"הייתי חדורה בתחושת שליחות, כאילו אבי הפקיד בידי את צוואתו והשביע אותי למלא אותה. זה קשור לדרך שבה הוא בחר להסתלק. הרי השאלה היחידה שנותרה בלתי פתורה היא מדוע בחר לבצע את הפתרון הסופי שלו דווקא בנוכחותנו. השאלה הזאת תישאר מן הסתם בלתי פתורה. אבל אולי דווקא בגלל הדרך המסוימת שבה בחר, הזעקה שלו המשיכה להדהד בי, המשיכה לא לתת לי מנוחה, וגרמה לי לשאוף לפייס את רוחו ולהשלים את מה שהוא ניסה לעשות ללא הצלחה.

"מניע נוסף להוצאת ספרו היה רגש אשמה, או נכון יותר שרידים של רגשות אשמה כנראה בלתי רציונליים. בנעורי האשמתי את עצמי ואת הסביבה בכך שלא מנענו את ההתאבדות. אבא היה בודד מאוד בסוף חייו. כולנו היינו שרויים במועקה כבדה ובבהלה קשה שהסווינו אותה כלפי חוץ. לא היה לנו מושג איך מתמודדים עם המצב הזה. אולי זו אחת הסיבות לכך שנישאתי לאדם שהוא מתקן חברתי בתחום בריאות הנפש. גם לצביאל רופא, בן זוגי, היה בעברו ניסיון אובדני, שעליו סיפר בספריו ובתקשורת, והוא סייע לי להבין את אבי. בלבי אני אומרת עכשיו לאבי: פעלתי כמיטב יכולתי למענך ולמעני; הנה העוול מתוקן, והצדק יוצא לאור; אתה סוף כל סוף יכול לנוח על משכבך בשלום. אולי עכשיו תניח לי לנפשי".

אחרי שקראה את ספרו של עמוס עוז, "סיפור על אהבה וחושך", שלחה דליה וירצברג לעוז מכתב שגם נדפס בקובץ "שיקום והחלמה בבריאות הנפש" (2007). "אבי כבר היה שכיב-מרע", כתבה על ימיו האחרונים. "מין רוח רפאים שהגיחה לעתים מחדר השינה, חיוור כמת, רוחו המסוכסכת מתנדפת מרגע לרגע, ובעיני עצמו חשוב כמת".

ואז שמעו את הירייה. "רצנו כאיש אחד אל המרפסת של המטבח (גרנו אז בדירת שלושה חדרים קטנים). אבי היה מוטל על הרצפה בעיניים פקוחות אך מתות. מעקה המרפסת התעקל מעל לבני השפה וראשו של אבי היה מוטל על פיתול המעקה כאילו היתה זו כרית. אקדח גדול מימי מלחמת השחרור היה אחוז בידו, וכל צדו הימני של ראשו היה מרוסק. שלולית דם שהלכה והתרחבה הקיפה את ראשו כהילה בוערת וניתזה גם על המעקה… בתוך כמה שניות המה הבית בני-אדם רבים. שכנים ועוד שכנים, אחר כך אנשי צוות של אמבולנס וגם שוטרים. לא הייתי עדה לכל המהומה, כי בשלב די מוקדם סגרו אותי לבדי בחדר השינה של הורי, והורו לי לא לצאת משם".

מאז אני בסדר

היא כעסה הרבה שנים. אחיה אילן צלל לתוך המוסיקה. "אמא תיפקדה כעקרת בית אבל רוב הזמן שכבה במיטה, ואני טיפלתי בה", היא מספרת. "למעשה לא עיבדנו את האסון. דב גולדשטיין מ'מעריב' כתב על סיפורו של אבא, ושמחה הולצברג התגייס לעזור לנו. הוא השלים את הסכום הנדרש ועברנו כעבור שנה לשכונת רמת הנשיא בבת ים".

כשהתכוננה לבחינות הבגרות לקתה בהתמוטטות נפשית ראשונה. "התנתקתי מהמציאות", היא אומרת. "אושפזתי במחלקת הנוער באברבנאל לכמה חודשים, ומי שהציל אותי היה דוקטור אלכסנדר זידל". היא נישאה כעבור כשנה והתגרשה די מהר, ובגיל 21 התמוטטה שוב. גם הפעם ד"ר זידל הציל את חייה, היא אומרת, כשדאג לכך שתאושפז במחלקת נוער ולא במחלקה הסגורה.

במשך 11 שנים אחר כך "היה שקט": ב-90' היא סיימה תואר ראשון בהצטיינות בחוג לספרות כללית באוניברסיטת תל אביב ועבדה בעריכה לשונית במקומון "תל אביב", ב"ידיעות אחרונות" וב"מעריב", וגם בשביל הוצאות ספרים שונות. בין השאר ערכה ספרי עיון ומחקר כ"מלאני קליין" מאת חנה סגל.

ב-95' התמוטטה והתאוששה וב-98' שוב אושפזה. "מאז אני בסדר", היא אומרת. לפני המשבר האחרון התחיל הרומן עם צביאל רופא – קולם של נפגעי הנפש בארץ מ-94', שהצהיר בפומבי כי לקה בנפשו במשך שירותו הצבאי. "מאז שאנחנו יחד", היא אומרת, "אני סמל השפיות והיציבות".*


אלי ויזל לא עזר

בני וירצברג ביקש את עזרתו ב-66'. דליה וירצברג ב-2002. שניהם התאכזבו

 

"הגעתי לאלי ויזל, חתן פרס נובל, בשנת 2002, לאחר שקראתי שהוא הופקד על קרן בסך מיליון דולר להנצחת השואה", אומרת דליה וירצברג-רופא, שביקשה סיוע בהוצאת ספרו של אביה. "בתשובתו טען ויזל טענה מופרכת כאילו היו לו כביכול 'קשרים הדוקים' עם אבי. ב-26 ביוני 66' כתב ויזל לאבי: 'קראתי את התקציר של ספרך בעיון רב. הסיפור נשמע מעניין, דרמטי ומזעזע, כפי שסיפור כזה צריך להיות. כמובן שהייתי שמח לקרוא את כתב היד. אבל איני חושב שזה יהיה הגון מצדי לשעשע אותך בתקוות או בהבטחות… יתכן שאבוא ארצה בספטמבר-אוקטובר. אנסה להתקשר איתך ואולי, תוך כדי שיחה, נחשוב על מה אפשר לעשות'".

אביך שלח לו עותק של הספר?

"ודאי, בקיץ 67', ויזל הודה במכתבו לאבי: 'כתבת סיפור מזעזע – מסמך עדות המכיל יותר ממלים, הרבה יותר. מסתבר שהלכנו באותה הדרך ולא ידענו זה מזה. בביקורי הבא בארץ אתקשר אליך'. ויזל אף פעם לא טילפן. ב-2002 כתבתי לו וסיפרתי על מאבקי להוציא לאור מחדש את ספרו של אבי".

ויזל השיב לה ב-15 באוגוסט 2002: "אכן הייתי בקשרים הדוקים עם אביך ז"ל. הוא ידע את התרשמותי מספרו. מצאתי בו עדות-אמת כאובה, ומסכים אני עמך שחייבים להתייחס אליו כמסמך-חיים רב ערך. אם אוכל לעזור, אעשה זאת ברצון".

"כשפניתי אליו שוב והזכרתי את דבר קרן ההנצחה", היא אומרת, "הוא השיב שהוא ידבר עם מנהל הפרויקט, מנחם רוזנזפט, ותיקבע פגישה. עד היום, וחלפו שש שנים מאז, לא שמעתי מהם".

ויזל בתגובה: "איני זוכר התכתבות עם בני וירצברג. אני מתכתב עם ניצולים רבים. ייתכן שהבטחתי לעזור, כך אני נוהג תמיד כאשר הם פונים אלי. ניסיתי. כנראה ללא הצלחה". לדברי רוזנזפט, אל הפרויקט נשלחו כאלף פניות, וממילא לספרו של וירצברג לא היה סיכוי, משום שהפרויקט נועד לפרסום זיכרונות שלא התפרסמו קודם לכן, ואינו מפרסם מחדש ספרים שכבר הודפסו.

הסיפור כפי שהופיע במוסף "הארץ"

ובשפה האנגלית

ההמשך באנגלית


שרת הבריאות יעל גרמן, יש לנו חלום

n14_tm-575

קראנו:

"לסרט דוקומנטרי לערוץ 2 דרושים אנשים שרוצים לומר סליחה למישהו שהם פגעו בו, או לחלופין חושבים שהם צריכים לקבל סליחה ממישהו ומוכנים להיחשף למצלמה. אתם מוזמנים לשלוח לנו מייל עם הסיפור ומספר הטלפון שלכם ונחזור אליכם".

 כתבנו:

 חובה לבקש סליחה ממאות אלפי נפגעי נפש

שמדינת ישראל זנחה והפלתה,

הן במניעת תקציבים לאורך עשרות שנים

והן בהיעדר יחס אנושי הוגן ומתאים כלפי רבים מאוד מאיתנו.

מדינת ישראל חייבת לבקש את סליחתנו,

וכיוון שמודה ועוזב ירוחם,

חייבת גם לשנות מהקצה אל הקצה את היחס אלינו,

כי מדובר באנשים חולים וכואבים עד מאוד שלא פשעו במאום.

יש לנו חלום

יש לנו חלום ובו שרת הבריאות החדשה יעל גרמן משנה את סדרי העדיפויות ומתקנת את המעוות בתחום בריאות הנפש.

יש לנו חלום ובו תאושר הכפלת תקציב בריאות הנפש, כך שיעמוד על 10% מכלל תקציב הבריאות בדומה לשאר המדינות המפותחות.[*]

יש לנו חלום שבו החוק והצדק במדינת ישראל לא יפסחו על שוכני המחלקות הפסיכיאטריות הסגורות השרויים בעזובה ובחשיכה.

יש לנו חלום שבו אפשר יהיה לדעת בכל רגע נתון מה מתרחש בין כותלי בתי החולים הפסיכיאטריים.

יש לנו חלום שבו תתבטל האפליה ויתאפשר לנפגעי הנפש לבחור את בית החולים שבו יתאשפזו בדומה לשאר החולים במדינת ישראל (נדון כעת בבג"צ שהגשנו 4090/12)

יש לנו חלום שבו יפורקו כל בתי החולים הפסיכיאטריים בישראל, כפי שהשכילו לעשות באיטליה החל מ-1978, ושישולבו מחלקות פסיכיאטריות בבתי חולים כלליים (כפי שנעשה כבר בתל השומר, בהדסה וברמב"ם, למשל) ובשאר פתרונות שיקום ואשפוז בתוך הקהילה.

יש לנו חלום שבו הפיקוח על מערכת האשפוז הפסיכיאטרי יילקח מידיו של משרד הבריאות ויועבר לידיו של לגוף חיצוני ניטרלי שיעשה את המלאכה באופן נאמן ואפקטיבי.

ויש לנו עוד חלומות רבים שכוללים גם טיפול, שיקום ותעסוקה, אבל לעת עתה נסתפק בחלומות הבוערים ביותר.

[*] מתוך ספר התקציב של משרד הבריאות:

ב-2012 מתוך תקציב הבריאות הכללי של קרוב ל-24 מיליארד שקל (23,960,000,000), שירותי בריאות הנפש (המרכזים הרפואיים, כולל המרפאות הקהילתיות) קיבלו 910 מיליון שקל. בחישוב מדויק יוצא שמדובר ב- 3.8% מהתקציב הכללי (ומתוך תקציב זה 774 מיליון שקל מוקצים לשכר).

קראנו באחת הכתבות לפני חודשים אחדים שבכל שבוע מחשבים במחלקות מי יוצא לחופשה ומי משתחרר כי אין מספיק כסף אפילו למזון…

 לסיכום, 3.8% מתקציב הבריאות הכללי מוקצים לשירותי בריאות הנפש לעומת 10% במדינות ה-OECD.


תלונה למועצת העיתונות, החלטה ותגובה

חלף זמן קצר מדי עד שנמצאה ידיעה ספציפית שעליה ברצוננו להתלונן:
כותרת – הרצח בטבריה: החשוד הודה וטען כי רצה לגאול את אמו מייסוריה

כותרת משנהבמשטרה בודקים האם החשוד, בנה היחיד של האם, לוקה בנפשו. שכנים של המשפחה סיפרו כי בתקופה האחרונה הוא נטה להתחבר לכיוונים רוחניים. היום בצהריים דקר הבן את אמו והביא למותה. לא נרשמו נגדו בעבר תלונות על אלימות

  24/2/2013 18:27

הגדילו לעשות. אין מדובר כאן אפילו במידע מוצק ביחס לעברו של החשוד (מה שאינו רלוונטי בהכרח להווה שלו), אלא בהשערה ספקולטיבית לגמרי המכפישה ציבור שלם. השערה זו אמורה כביכול להסביר לאלתר את הרקע למעשה.

נ"ב: בתוך דקות השתנה הנוסח: "גורמים במשטרה: נראה כי החשוד, בנה היחיד של האם, לוקה בנפשו".

שתי שאלות:

1) האם תפקידה של המשטרה להגן על האזרחים או לקבוע אבחנות פסיכיאטריות?

2) האם העיתונות אמורה לפרסם קביעה זאת? שכן גם אם היא נכונה לא ידוע בשלב זה אם היא רלוונטית לפשע שבוצע, שכן ייתכן שהחשוד יימצא כשיר לעמוד לדין ולא יזכה בהגנת אי שפיות.

עברנו על תקנון האתיקה ומצאנו כי לדעתנו הופרו 6 סעיפים שונים. הנושא בטיפול. נעדכן בסיום הטיפול. 

נשלח נספח לתלונה:

כזכור, בכותרת המשנה צוין כי המשטרה בודקת אם החשוד ברצח אמו המאמצת לוקה בנפשו, ומעריב NRG פרסמו זאת בהבלטה.

 הנה מה שטוענים במשפחת הנרצחת: "הוא אדם שפוי לחלוטין שצריך להירקב בכלא". כמו כן נכתב: "במשפחה חוששים כי חוות הדעת הפסיכיאטרית תקבע שהחשוד לא היה שפוי בעת המעשה". 'הוא ידע בדיוק מה הוא עושה', קוננה אחותה. היא ציינה כי 'אסור שהסנגוריה הציבוריות המייצגת אותו תדריך אותו איך לצאת לא שפוי מכל הרצח המזעזע הזה. הוא צריך לשלם מחיר כבד מאוד. אנחנו כבר לא רוצים אותו בחזרה. אין סליחה וכפרה על מעשה שפל שכזה'".

 כמעט כל נאשם ברצח טוען לאי שפיות, וכמעט תמיד קרובי הקורבן מייחסים לו צלילות דעת. בדרך כלל מתברר שהאחרונים צודקים, אבל זה מגיע מאוחר מדי, לאחר שהנזק התדמיתי לציבור נפגעי הנפש כבר נעשה ואין להשיבו.

 הציטוטים מכאן: http://news.walla.co.il/?w=/10/2619849

18/3/2013

 לכבוד

דליה וצביאל רופא

 שלום רב,

 הנדון: תלונתכם למועצת העיתונות

המשנה ליועצת המשפטית של מועצת העיתונות בישראל, עו"ד אילן שדי, בחן את תלונתכם שבנדון, לצד תגובת הנילונים.

המשנה מצא כי נשוא תלונתכם אינו אלא דיווח ענייני על המקרה ועל החקירה המשטרתית, לרבות הידיעה על כי חוקרי המשטרה מצאו לנכון לבחון האם החשוד לוקה בנפשו – ובכך אין פסול.

לפיכך, הריני להודיעכם על גניזת התלונה.

בברכה,

אריק בכר, מזכ"ל מועצת העיתונות בישראל

18/3/13

למזכ"ל מועצת העיתונות אריק בכר שלום,

 תודה על תשובתך.

 חבל מאוד שהמשנה ליועצת המשפטית התעלם לחלוטין מהנזק הנגרם לאוכלוסיית מתמודדי הנפש כתוצאה מאזכורים סנסציוניים כאלה, שהובלטו בכותרות ללא כל יסוד או צורך אמיתי.

לא נרפה מהנושא. עם זאת, בעתיד נתלונן על מקרים מובהקים יותר.

בברכה,

דליה וצביאל רופא


פיקוח נפש – מכתב למנכ"ל משרד הבריאות, פרופ' רוני גמזו

12/2/13

 

 

צביאל רופא: "אתם מבינים מה זה להיות 'שכוח אל'? פירושו, למשל, להיות מאושפז במחלקה סגורה בבית חולים פסיכיאטרי במדינת ישראל "הנאורה". שם אמורים רופאים לטפל בחולייך. אך שם, אם מישהו יכה אותך, או ינסה לאנוס אותך, ואפילו אם ינסו לרצוח אותך, דבר לא יעזור לך, אפילו אם תהיה בר מזל ותצליח להתקשר למשטרה. כי איש לא יגיע. לא מיד, לא בכלל, גם אם תתבוסס בדמך".

בשנים 2003-2002 נערך סקר מקיף מטעם משרד הבריאות ב-17 מוסדות פסיכיאטריים.  העיתונאי רן רזניק פרסם את תוצאותיו הקשות בעיתון "הארץ" תחת הכותרת דו"ח: אווירת פחד וטיפול כושל בבתי"ח פסיכיאטריים.

אלא שלא ניתן היה לתקן את הליקויים שנמצאו; מדוע? ראו להלן:

"תוצאות הסקר לגבי כל אחד מבתי החולים הפסיכיאטריים מוסתרות לא רק משר הבריאות דני נוה וממנכ"ל משרדו הפרופ' אבי ישראלי, אלא אפילו מהד"ר אלכסנדר גרינשפון, ראש שירותי בריאות הנפש במשרד הבריאות. זאת בעקבות ההחלטה של הנהלת המשרד ב-2002 בראשות הד"ר בועז לב (אז מנכ"ל המשרד) להיענות לדרישה של איגוד מנהלי בתי החולים הפסיכיאטריים וההסתדרות הרפואית שהסקר יתקיים רק בתנאי שתוצאותיו לפי בתי חולים לא ייחשפו אפילו בפני המשרד עצמו. בעקבות זאת המשרד אינו מסוגל לערוך בקרה אפילו על אותם בתי חולים שבהם נמצאו ממצאים קשים על יחס מחפיר לחולים". ("הארץ", 28/5/04)

 דהיינו, הטיוח הגיע עד צמרת משרד הבריאות. קל וחומר מטויחים הדברים באשר לתלונות העולות מהשטח. חיים שדמי ורוני זינגר דיווחו ב"הארץ" כי תלונות של נפגעי נפש על התעללות והזנחה מצד הצוות בבתי החולים הפסיכיאטריים אינן  זוכות להתייחסות: חולי נפש חוששים להתלונן: טענותינו "מטויחות". קראו להלן:

"חנה גור מעמותת 'עוצמה', המסייעת לחולי נפש, מספרת שהעבירה בשנה האחרונה לפחות 10 תלונות לשירותי בריאות הנפש במשרד הבריאות ולמשטרה. לדבריה, עד היום לא קיבלה כל התייחסות. גורם בכיר בשירותי בריאות הנפש מסכים עם הטענות בדבר התעלמות; לדבריו, המשרד 'מטייח' את הטיפול בתלונות, והדבר מחייב את הוצאת הטיפול בתלונות מידיו של משרד הבריאות לפיקוח של גוף חיצוני". ("הארץ", 6/10/02)

מאז הדברים שהובאו לעיל חלף למעלה מעשור, ועולם כמנהגו נוהג: חולה נפש מוכר, שהגיע לפני כשנה להתאשפז בבית חולים לחולי נפש במצב קשה, נדחה, יצא ממתחם בית החולים והתאבד. אביו הגיש תלונה למשרד הבריאות, אך הממונה על פניות תביעות הציבור במשרד העביר את הטיפול לאגף בריאות הנפש. בהמשך הוקמה ועדת חקירה שפעלה באיטיות בלתי מוסברת וזימנה את האב לעדות רק אחרי כשמונה חודשים למרות פניות חוזרות ונשנות.

ברור לנו שהקמת גוף פיקוח חיצוני בימי תקציב קשים אלה – ומניסיוננו בתחום בריאות הנפש המוזנח – אינו מעשי בשלב זה, ולכן יש להציע פתרונות מעשיים שאינם כרוכים בתקציב ניכר.

לפני כשנה קראנו באתר גלי צה"ל: "משרד הבריאות מתכנן להציב מצלמות בקרה בבתי החולים הפסיכיאטריים", ועל כך אנו אומרים: "ויפה שעה אחת קודם!"

אנו מציעים שהצילומים יועברו למטות המשטרה וייבדקו כבנוהל שגרה ובמקרה של חשד לפלילים. ניתן להפקיד על הבדיקות "צרכנים נותני שירות". את הטענה בדבר "הפרת צנעת הפרט" נפריך משני כיוונים: א. העולם כולו הולך לקראת מצב שבו רוב האנושות מצולמת ברוב האתרים. מושג הפרטיות עובר שינוי עמוק בעידן הפייסבוק וחשיפת החיים האישיים. ב. התועלת שתצמח מתיעוד חריגות, טיפול כושל, עוולות ועבירות שונות, כולל התעללויות ומקרי אונס, עולה עשרות מונים על הנזק שנגרם מהפרת צנעת הפרט. עצם מעקב המצלמות יהיה בגדר הרתעה וימנע את התרחשות העוולות.

אנו רואים ביישום רעיון זה חשיבות עליונה. לצד זאת אנו מקווים בכל לבנו כי שבירת המונופול של האשפוז הפסיכיאטרי – קרי מתן זכות בחירה במוסד האשפוז – תתממש ותתרום אף היא את חלקה להטבת התנאים בבתי החולים האלה.

מכתב של ארגון בזכות לראש שירותי בריאות הנפש על אישה שנאנסה לטענתה על-ידי אח פסיכיאטרי (גם המשטרה המליצה להעמיד לדין, אך הפרקליטות מסמסה) ופסיכיאטר מחוזי סירב לבקשתה להתאשפז בבית חולים אחר.


תשובת מועצת העיתונות

30/1/13

איור: מושיק לין (באישורו)
השופטת בדימוס דליה דורנר על מועצת העיתונות:
"אני הנשיאה שלה ורואה את תפקידה הכפול ראשית בשמירה על חופש הביטוי ועל חופש העיתונות – זה תפקיד מרכזי, ושנית, בדאגה לתקנון אתיקה ולביצוע התקנון הזה, ככל שיש בידה הכוח. לבתי הדין של המועצה יש פחות כוח, ואני מקווה שיש בכוחנו, גם כארגון וולונטרי, לאכוף את תקנון האתיקה".

 תשובת מועצת העיתונות


שלום רב,

קיבלנו את התכתובת הארוכה שלכם בשבועיים האחרונים. הסוגיה שהעליתם תובא בפני מליאת מועצת העיתונות בישיבתה הבאה, שמועדה טרם נקבע.

 בברכה

 אריק בכר, מזכ"ל 

מועצת העיתונות בישראל 

רחוב קפלן 12 

תל אביב

שלום רב,

מבקשים להזמיננו לישיבת מליאת מועצת העיתונות הבאה (כשייקבע המועד). האם זה אפשרי?

בברכה ובתודה,

דליה וירצברג-רופא וצביאל רופא

 \

  

שלום רב,

במחשבה שנייה, ניתן לומר שתקנון האתיקה מכסה את הסוגיה המתגלגלת בינינו. הסעיף הרלוונטי הוא:

אפליה וגזענות

14. לא יפרסמו עיתון ועיתונאי דבר שיש בו משום הסתה או עידוד לגזענות או לאפליה פסולה על בסיס גזע, מוצא, צבע עור, עדה, לאומיות, דת, מין, עיסוק, נטייה מינית, מחלה או נכות גופנית או נפשית, אמונה או השקפה פוליטית ומעמד חברתי-כלכלי.

לא יציינו עיתון ועיתונאי איפיונים אלה אלא אם הם נוגעים עניינית לנושא הפרסום.

משכך הם פני הדברים, הדרך הנכונה ללבן את הסוגיה היא באמצעות הגשת תלונה למועצה על ידיעה ספציפית, כדי שהיועץ המשפטי שלנו יקבע אם אכן יש מקום לכינוס בית הדין לאתיקה.

אעמוד לרשותכם.

בברכה

אריק בכר, מזכ"ל

מועצת העיתונות בישראל

רחוב קפלן 12

תל אביב

לאריק בכר, מזכ"ל מועצת
העיתונות, שלום רב.

אנחנו מברכים על הנוסח המלא של סעיף 14 בתקנון האתיקה, המייתר למעשה את בקשתנו להוסיף סעיף חדש. אמנם לצערנו מדובר באות מתה, אבל לפחות באופן ברור ורשמי קיימת ההנחיה האתית.

האזכור "מעורער בנפשו" (המצוין כיום בידיעה הראשונית על ביצוע פשע) "נוגע עניינית לנושא הפרסום" רק לאחר בדיקה רפואית מוסמכת ורשמית והחלטה של בית משפט, אשר לעתים אף הופכת על פיה את חוות הדעת הפסיכיאטרית.

ראו דוגמה:  ע"פ 4473/03 מארק שטרייטנר נ' מדינת ישראל

בכוונתנו אכן לפנות אליך בעתיד בתלונה על מקרה ספציפי.

תודה וכל טוב,

דליה וירצברג-רופא וצביאל רופא


תנו גם לנו לבחור בית חולים

25/1/13

 צילום: יולה זובריצקי

זכויות החולה בבחירת בתי-החולים נחלקות היום ל-3 רמות: חולים אונקולוגיים יכולים לבחור כל בית-חולים בארץ, חולים אחרים יכולים לבחור בין בתי-חולים שנמצאים בהסדר עם הקופות, ואילו חולים במחלות פסיכיאטריות מוגבלים לבית-חולים יחיד, ולעתים למחלקה מסוימת בבית החולים, לפי כתובת מגורים (הארץ מחולקת ל-23 אזורי אשפוז), ונשללת מהם לחלוטין זכות הבחירה.

הסדר זה פוגע קשות בשוויון, באוטונומיה ובכבוד האדם של בעל המוגבלות הנפשית, ובזכותו לבחירה חופשית, והופך את בתי החולים למונופולים שאינם צריכים להתחרות ביניהם על השירות ואיכות הטיפול, ומכאן התנאים הקשים השוררים בהם. מדובר בשריד לגישה פטרנליסטית מהעבר לפיה אנשים עם מוגבלות נפשית אינם כשירים לקבל החלטות עבור עצמם, בעוד שהמגמות הרווחות היום בתחום בריאות הנפש מדגישות את עיקרון הבחירה כעיקרון מנחה ומרכזי בטיפול הנפשי.

אם תתקבל עתירתנו לבג"צ יתנהלו הדברים כך:

- כאשר מתמודד נפש יפנה מרצונו לבית חולים פסיכיאטרי ולא יהיה בו מקום פנוי, תמיד יוכל לפנות לבית חולים אחר, עד שיימצא בית חולים פנוי.

- כאשר מתמודד נפש יהיה במצב נפשי קשה או כאשר יובא לאשפוז כפוי ולא יהיה מסוגל לבחור באותו רגע בית חולים כרצונו, יוכל להתאשפז על פי 'הוראה מקדימה' (ראה הסבר להלן). גם אם לא נכתבה 'הוראה מקדימה' עדיין תוכל משפחתו לבחור עבורו את בית החולים.

הסבר

הוראה מקדימה - היא הנחיה מקדימה לטיפול פסיכיאטרי המהווה מסמך חוקי הנוצרת כדי לענות על אובדן אוטונומיה והבחירה בזמנים של משבר נפשי. הנחיות מקדימות מאפשרות לאנשים להביע את רצונותיהם והעדפותיהם ולתכנן את אופן הטיפול בזמן משבר עתידי. עוד על הנושא (ר' עמ' 3).

העתירות לבג"צ בנושא זה
עתירה ראשונה הוגשה בינואר 2010. באוקטובר שנה זו פסקה השופטת דורית בייניש והורתה לראש אגף בריאות הנפש להעלות על הכתב נוהל חדש שיתחשב ב"היבט הבעייתי" שהועלה ע"י העותרים. הנוהל לא נכתב עד שהוגשה במאי 2012 עתירה שנייה הנדונה בימים אלה. נקבע דיון ל-30/9/13.

לעתירה השנייה הצטרפו במעמד ידידי בית המשפט: ארגון בזכות (המרכז לזכויות אדם של אנשים עם מוגבלויות), עמותת "אנוש" (העמותה הישראלית לבריאות הנפש) ועמותת עוצמה (פורום ארצי של משפחות נפגעי נפש).
השלושה מיוצגים ע"י הקליניקה לזכויות אדם בפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב. הנה מסמך ההצטרפות.

תמצית הטיעונים המרכזיים בעד ונגד (של העותרים, של ידידי בית המשפט ושל המדינה)

טיעוני העותרים וידידי בית המשפט:

1) המצב הקיים פוגע בזכות לשוויון, לאוטונומיה אישית ולכבוד של בעלי מוגבלות נפשית, ומפלה בינם לבין שאר המטופלים ברפואה הכללית.

2) משנה תוקף ניתן לעניין הנ"ל בעקבות אימוץ מדינת ישראל את אמנת האו"ם בדבר זכויות אנשים עם מוגבלות: הזכות לאוטונומיה הוכרה כעיקרון הראשון בעקרונות האמנה. "Respect for inherent
dignity, individual autonomy including the freedom to make one's own choices, and
independence of persons" .

3)  המצב הקיים פוגע בשוויון בין מטופלים נפשית שאתרע מזלם להתאשפז במוסדות קשים יותר לבין אלה המאושפזים במוסדות נוחים יותר יחסית.

4) המצב הקיים סותר את המגמות הרווחות הדוגלות בעקרון הבחירה החופשית כעקרון מנחה ומרכזי בטיפול הנפשי וברגולציה על תחומי הרפואה והבריאות הכלליים.

5) היעדר תחרות – לא רק מבחינת תנאי אשפוז, אלא גם מבחינת התמקצעות בתחומים שונים – בין המוסדות המאשפזים השונים המתפקדים כמונופולים (האם מדובר ב"הסדר כובל", כפי שפורש בהרחבה בתקדימים?).

6)  "מטופל שבוי", שהוא נעדר כל יכולת בחירה, יכולתו להתלונן כאשר הוא צפוי לחזור להיות מטופל על-ידי אותו צוות היא בעייתית ולמעשה קרוב ללא-קיימת, והפחד מבית החולים טרום אשפוז מחמיר את המצב הנפשי.

7) חוסר חוקיות של המצב הקיים. הסכם מנצ'ל דורון מ-1978, שהנהיג את הנוהל הקיים ואת החלוקה ל-23 אזורי אשפוז, לא אושר בהחלטת ממשלה, לא בחקיקת משנה ואף לא בחוזר מנכ"ל, ואף בוטל בחלוף אותה שנה. אין כל תוקף חוקי בהגבלת זכויות המטופלים (שערורייתי שחרף עובדה זאת העניינים מתנהלים כך מאז ועד היום).

8) על פי סעיף 35(א) לחוק טיפול בחולי נפש: "לא תישלל זכות מזכויותיו של חולה ולא תוגבל בדרך כלשהי אלא על פי חוק".

9)  המדינה הבהירה בסעיף 25 בתשובת המדינה לעתירה הראשונה, כי גם לאחר יישום הרפורמה והעברת האחריות לקופות החולים מצב העניינים לא ישתנה, והסדר האזוריות יישאר על כנו.

10) ניתן להשוות את המצב ל"נוהל כבילת עובדים זרים" למעסיק מסוים. בג"צ ביטל הסדר זה בכתבו: "כבוד האדם נמצא חסר מחמת פגיעתו של הסדר הכבילה למעסיק בחופש הפעולה של הפרט ובאוטונומיית רצונו". נפגע נפש באשפוז נמצא במצב פגיע בהרבה מזה של עובד זר אצל מעסיק.

11) נפגע נפש חשוף לטיפולים כפויים, פיזיים – כגון קשירות ובידוד – ותרופתיים, המשפיעים על גופו ועל נפשו כשהוא שרוי בחוסר אונים, בודד ומנותק רוב שעות היממה. זכות בחירת מקום האשפוז חיונית אפוא עשרות מונים יותר מאשר ברפואה הכללית.

12) מחלת נפש מתרחשת בגלים/התקפים; ברוב המקרים בהפוגות האדם צלול, אחראי למעשיו ובר שיפוט. המצב הקיים משקף גישה פטרנליסטית מיושנת, שריד לתפיסות חשוכות ששלטו בעבר בתחום בריאות הנפש שראו בפגוע הנפש כחולה במחלה סופנית שאינה בת שיקום וכמי שאינו כשיר להחליט על חייו, על הטיפול בו ועל הליך שיקומו.

13)  הפגיעה הנדונה מפרה זכויות יסוד של ציבור בעלי מוגבלות נפשית, אינה "מידתית" והכרחית, ויתרה מזאת, יש לה השלכות הרסניות על חייהם של מי שחלו במחלות פסיכיאטריות, על תפקודם, על שיקומם ועל השתלבותם בחברה.

14) לא יעלה על הדעת שמשרד הבריאות ימשיך לשתף פעולה עם התנהלות מעין זו שהובילה את מערכת האשפוז הפסיכיאטרי לקריסה, ושעמדתו ביחס לחולים פיזיים תהיה הפוכה בתכלית לגישתו ביחס לטיפול בנפגעי נפש. נוסיף כי נדרש שינוי מבני של משרד הבריאות עצמו. מאז הקמתו נמצא המשרד בניגוד אינטרסים בהיותו מיניסטריון (ורגולטור), מבטח וספק שירותים, שגם מתמחר את השירותים וגם מפקח עליהם.

15) הסדר האזוריות הוא בראש וראשונה כלי בשירות האינטרס הראשי של מנהלי בתי החולים למניעת תחרות ביניהם. בהקפדה היתרה על הסדר זה – למשל, אמבולנס באישון לילה המעביר חולה מבית חולים שאליו הגיע לבית החולים שאליו הוא "שייך" – מתקיימת התנהלות של "שמור לי ואשמור לך", באופן שבית חולים אחד לא יאשפז מי ש"שייך" לבית חולים אחר ויגרע בכך מתקציבו.

טיעוני המדינה:

למדינה היו שלושה טיעונים מרכזיים נגד מתן זכות הבחירה במוסד הפסיכיאטרי:

1)  "רצף טיפולי", עיקרו היכרות אישית עם המטופל המתאפשרת כשהוא חוזר לאותו מקום, מחד גיסא, ורצף בין האשפוז לטיפול האמבולטורי והשיקומי לאחר האשפוז, מאידך גיסא.

2)  "ויסות התפוסה וחלוקת העומס". פורט כי שינוי בהסדר האזוריות יהיה "רק על פי צורכי האשפוז והתפוסה בבתי החולים".

3) לדברי המדינה: "בפסיכיאטריה קיים המנגנון של האשפוז הכפוי הן ע"פ החלטת בית משפט והן ע"פ החלטת הפסיכיאטר המחוזי. מטבע הדברים שני מנגנונים אלה פועלים ע"פ חלוקה אזורית וניתנת להם סמכות ע"פ חלוקה גיאוגרפית, וכל סטייה מחלוקה זו תקשה מאוד על הפעלת המערכות האלה בצורה יעילה".

הפרכות הטיעון הראשון:

1) הצורך ברצף טיפולי אינו צורך ייחודי למאושפזים עם מגבלה נפשית. צורך זה מתעורר גם ברפואה הכללית, בעיקר ביחס לחולים כרוניים, אך זכות הבחירה אינה נשללת מהם.

2) קיימת תחלופה בצוותים הרפואיים בין אשפוז אחד למשנהו ולטענת הרצף אין משמעות (ר' בהמשך סקר שנערך בשיתוף עמותת אנוש).

3) רצף שיקומי היה אולי נחוץ בתקופה בה האשפוזים היו ממושכים, והחולה עבר מאשפוז מלא לאשפוז יום (מגיע מדי בוקר ועוזב בצהריים). כיום האשפוזים בדרך כלל  קצרים, והמטופלים משתחררים היישר לקהילה.

4) גם בנוגע למסגרות שיקום, אין כל מניעה שהאשפוז ייעשה באזור אחד, והשיקום – באחר.

5)  אפילו נניח שקיימת חשיבות כלשהי בשמירת הרצף הטיפולי, התועלת ממנו נופלת עשרות מונים מהנזק הקשה הנגרם בשל שלילת חופש הבחירה.

6) אדרבא, אם הקשר האישי כה חשוב הדעת נותנת כי במקרה שרופא עובר מבית חולים אחד לאחר, יתאפשר לחולה להמשיך איתו את הקשר הטיפולי בבית החולים האחר, ולא היא.

7) יתרה מזאת, דווקא ההיכרות האישית עם הצוות המטפל היא המרתיעה במקרים רבים את המטופל מלחזור למקום שבו חווה לתחושתו התעללות והשפלה. הרי אם ההיכרות טובה ונוחה למטופל ממילא יבקש לחזור לאותו מקום, ולכן מתן הבחירה אינו מהווה קושי אלא רק מאפשר להימנע מאפשרות לא רצויה.

8) לא קיים בפועל במערכת האשפוז קשר בינאישי מתמשך. מדובר בתירוץ להנצחת המצב הקיים, לסטגנציה המשרתת את האינטרסים של מערכת בתי החולים הפסיכיאטריים תוך התעלמות מרצונם ומצרכיהם של החולים.

9) שמואל בן-יעקב, יו"ר האגודה לזכויות החולה, התראיין לכתבה ב"גלובס" ואמר כך: "איגוד הפסיכיאטריה רק רוצים שיהיה להם נוח. להמשיך מה שהיה עד עכשיו. הם מדברים על רצף טיפולי, אבל זה לא באמת משמעותי. ניתן ליצור רצף טיפולי גם באשפוז בכמה בתי-חולים". (ר' קישור ראשון בסוף הרשומה)

''
שמואל בן-יעקב, יו"ר האגודה לזכויות החולה

הפרכות הטיעון השני:

1) הטיעון בדבר העומס והוויסות מופרך בראש ובראשונה מעצם העובדה שהסדר הכבילה נשמר בקפדנות ללא קשר לשיקולי עומס, כך שבפועל לא מועברים חולים מבית חולים עמוס לבית חולים פחות עמוס.

2) לעומת העומס עליו מדווחים הרופאים, על פי הנתונים הרשמיים של משרד הבריאות אין צפיפות יתר בבתי החולים הפסיכיאטריים. להלן נתונים מתוך תחקיר של דן אבן ב"הארץ": "כך מתנכלות רשויות המדינה לפגועי הנפש" (20/8/10): "בלב השרון נרשמים אמנם אחוזי תפוסה שנתיים של 103%, אך בשאר בתי החולים התפוסה נמוכה יותר: 96% בשער מנשה, 95% בכפר שאול ואיתנים, 93% בטירת הכרמל, 90% בבאר שבע, 85% בבאר יעקב ונס ציונה ו-80% במזרע" (התחקיר המלא כאן).

3) אפילו היה עומס רב וקשיים בוויסות הרי שבעיותיו האדמיניסטרטיביות של משרד הבריאות אינן אמורות להיפתר על גבם של המטופלים. במקרה זה יש למצוא פתרונות, כגון: להפוך את כל בתי החולים הפסיכיאטריים לאטרקטיביים באותה המידה; לפתוח מחלקות פסיכיאטריות בבתי חולים כלליים, ועוד.

4) המדינה הצהירה כי שינוי בחלוקה האזורית יהיה "רק על-פי צורכי האשפוז והתפוסה בבתי חולים". כלל לא מובאים בחשבון רצונם וצרכיהם של החולים, וזכויות היסוד שלהם נרמסות ברגל גסה.

תשובותינו לטיעון השלישי:

1) בעניין המנגנון הגיאוגרפי של האשפוז הכפוי שכל סטייה ממנו "תקשה על הפעלת המערכות". תשובתנו לטיעון זה כי יש 6 פסיכיאטרים מחוזיים. אדרבה ואדרבה, שיאפשרו לחולה באשפוז כפוי לבחור במוסד כלשהו בתחום שיפוטו של הפסיכיאטר המחוזי. בחירה בין כל בתי החולים עליהם מופקד כל פסיכיאטר מחוזי תהיה התקדמות ביחס למצב הנוכחי שבו יש 23 אזורי אשפוז.

2) למעשה זאת פשרה בעניין זכות הבחירה החופשית. העלינו פשרה זו בפני האגף לבריאות הנפש במשרד הבריאות, אך היא נדחתה על הסף.

3) הצעה זו הייתה יכולה במקרים רבים לעשות את ההבדל בין אשפוז כפוי לאשפוז מרצון, והרי משרד המשפטים בכלל ושופטי בית משפט בערעורים על ועדות פסיכיאטריות בפרט מציבים את היעד של צמצום אשפוזים כפויים כראשון במעלה.

טענה נוספת של המדינה:

אם תהיה בחירה, טוענת המדינה, חולים לא יוכלו להתאשפז בסמוך לביתם, כי חולים מערים אחרות יתפסו את מקומם. כפי שאמר פרופ' משה קוטלר: "עניי עירי קודמים". תשובתנו: ביה"ח איכילוב, למשל, לא שייך אקסקלוסיבית לתושבי ת"א, כפי שתל השומר לא מתייחד עבור תושבי קריית אונו. בית חולים נותן שירות ארצי, ולא אזורי. דהיינו, אל תחליט, פטרון יקר, עבור עניי עירך מעל לראשם; תן להם להחליט עבור עצמם.

''

                  פרופ' משה קוטלר. צר המקום מלהכיל את רשימת תאריו

  

  סקר – שאלון משוב אשפוז 

הסקר (האנונימי) כלל כ-200 נשאלים מסניפי מועדוני אנוש. לא נכללו בו האזורים של בתי החולים אברבנאל, כפר שאול, איתנים ומזרע. שיתוף נפגעי נפש מאזורים אלה בסקר הנ"ל היה מניב ככל הנראה תוצאות מובהקות יותר. מן הסקר עלה כי כ-30% מהנשאלים היו מעוניינים להתאשפז בבית חולים אחר. כ-50% לא טופלו על ידי אותו רופא בשני האשפוזים האחרונים, גם כשהיה מדובר בשני אשפוזים סמוכים יחסית באותו בית חולים (החומר ברשותנו לניתוח ובדיקה מדוקדקים).

זה היה נוסח השאלון:

תאריך:
________

גיל:
____    מין: ז/נ

1.  שני האשפוזים הפסיכיאטריים האחרונים 

שם בית החולים באשפוז האחרון  _________  באיזו שנה _____

שם בית החולים באשפוז לפני האחרון _________ באיזו שנה ____

2.  בחירת בית החולים

אם הייתה לך זכות לבחור את בית החולים בו תתאשפז

הייתי מעדיף לחזור לבית החולים האחרון בו אושפזתי

הייתי מעדיף להתאשפז בבית חולים אחר

3.  הרופא הפסיכיאטר באשפוזים
האם בשני האשפוזים האחרונים טופלת על ידי
אותו פסיכיאטר?
כן

לא

על הנושא מהעיתונות (בסדר כרונולוגי מהמאוחר למוקדם) 

1)  גלי וינרב ויניב מגל נפגעי הנפש עותרים: תנו לנו לבחור בית חולים  גלובס, 1 בספטמבר 2012

2) רוני לינדר-גנץ לאפשר לפגועי נפש לבחור את המוסד בו יאושפזו דה מרקר, 12 באוגוסט 2012

3) צביאל רופא להיפטר מהאימה מדור דעות ב'הארץ', 7 ביוני 2012

4) צביאל רופא ודליה וירצברג-רופא אפליית האשפוז הפסיכיאטרי News1 , 5 בדצמבר 2011

5) רותי אברהם עתירת פגועי נפש: בטלו את השיוך הכפוי למוסדות News1, 6 בינואר 2010

שתי כתבות ורשומה על מצבם של בתי החולים הפסיכיאטריים 

1) מיטל יסעור בית-אור התרשמותו של סגן השר ליצמן מביקורים שערך בבתי החולים Ynet, 9 בפברואר 2010

2)  רן רזניק סקר מקיף שטויח והוסתר מצמרת משרד הבריאות בלחץ הרופאים הארץ, 9 בדצמבר 2003

3) דליה וירצברג-רופא פרוטוקול מישיבת העבודה, הרווחה והבריאות קפה דה מרקר, 11 בנובמבר 2011

התפרסם גם במגזין אימגו.


הרשמה

קבל כל פוסט חדש ישירות לתיבת הדואר הנכנס.

הצטרפו אל 1,774 שכבר עוקבים אחריו